עדכון חצי שנתי, כי כבר יש בלוג, אז למה לא?

כבר כמה חודשים שאני עובדת מהבית. בחודשים הראשונים עוד היה לי מה לעשות במשרד. בעיקר למצוא דרכים יצירתיות להפטר מציוד, כי לא הצלחתי למצוא חברת מחזור שתיקח את הכל ותעזוב אותי בשקט (החברה שמצאתי נתפסה כשהיא קוברת ציוד בחצר במקום אשכרה למחזר אותו. פשטו רגל קצת אחר כך).

אבל בערך מאז פברואר שאני בבית. נאגט נוחרת ברקע, או שהיא מכרסמת איזה עצם, ואני עובדת. יש ימים שיותר, באחרים קצת פחות. אבל התפוקה יוצאת, הכלבה רגועה, והמשכורת נכנסת.

אממה? בעבודה במשרה מלאה מהבית אין אנשים בסביבה. ומדהים כמה מהר הופכים להיות socially awkward. כי צריך לדבר פתאום עם אנשים, ואני רגילה לעשות קול של באטמן ולשגע את הכלבה.

אז לעבור לנברסקה או לא? מצד אחד – משרד, אנשים, אפשרויות להרחבת סמכויות, ללמוד יותר על המערכות הקיימות והמשתמשים במרכז התמיכה. גם הקומרדים בעבודה חביבים לאללה. שכר לימוד נמוך יותר, מגורים – פחות או יותר נמוך יותר. שלג מובטח בכל חורף, נוף שטוח במיוחד. מרחק נסיעה ממדינות שלא ביקרתי ורציתי לראות (מונטנה, וויאומינג, קולורדו), התחלה חדשה. נשמע לא רע. ומצד שני – נאגט פה איתי כל יום, כל היום. הבית כבר מסודר, לא צריך לארוז או לעבור. קהילה יהודית חמה, עם חברים ואפילו משרה (משרונת) בתור עוזרת הוראה בSunday School. פחות קר פה בחורף, סופסוף מצאתי רופאה כלבבי, לקח כל כך הרבה זמן! ורגע, די כיף לעבוד בפיג'מה. למי יש כח לשים ג'ינס וחולצת פולו/מכופתרת כל בוקר?

אז לעבור לנברסקה או לא? זה אומר לצמצם. להפטר ממה שלא נחוץ ולקחת רק את מה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. זה משהו משהו למירוק הנפש. אנשים חדשים, התחלה חדשה, מקום חדש לגלות. איזה כיף היה למצוא פה חברים טובים חדשים, לא יהיה כיף לעשות את זה שוב? זה אומר להתרחק ממה שרעיל ולהתפקס מחדש. אבל בקנטאקי יש וויסקי, ומרחק נסיעה מהמשפחה, רשת תומכת שתלשה אותי מכל מה שרע ועודדה אותי לקום יום ועוד יום, ולהמשיך קדימה. אבל בנברסקה אין זכרונות מעיקים. אבל גם אין את הזכרונות שמעלים חיוך, אין <הכנס קלישאה> שגורמים לך להרגיש כמו <הכנס קלישאה מספר 2>. אוף.

אז לעבור לנברסקה או לא? לא השנה, זה ברור, אבל לקחת שנה ולתכנן?

נוסטלגיה וזה

 

 

הדפיוצר שלי בבמה חדשה מלא בדברים של פעם, כתיבה עם פוטנציאל לא ממומש כעבדתכם הנאמנה, המון קטעים מאורכבים וכו' ושות' וטפו.

במסגרת שיטוטי היום, מצאתי תגובה לאחת ה"יצירות" שעד היום מטרידות לי את הראש, מאחי הגדול. את החיוך הענקי שהתגובה הביאה לי לפנים no picture can capture, אבל הלב שלי עשה כזה רעש קטן של זיקוקי דינור בחדרה ביום העצמאות. שתדעו.

#האשטאגמשפחהאומייגאדוכאלה

nostalgia

אגדה מקסיקנית

"מי שנדפק פעם אחת – כבר לא יכול להגמל מזה…". השיר הזה לא הפסיק להדהד לו בראש.  מאז שנולד וחטף זבנג חזק מדי מהרופא,
זבנג שגרם לו לאוזן אחת מעוכה, השיר הזה נדבק אליו. אחרי זה, כשהמוהל בברית נבהל קצת מהאוזן שלו וחתך קצת יותר מדי – התחיל אחיו הבכור לשיר לו את השיר בתור שיר ערש. הוא נדפק בהכל, היה מגנט לכל הצרות האפשריות. בגן היה תמיד תורן. ביסודי תמיד חטף מכות ונשאר אחרון בכיתה להרים את הכסאות. היתה אמורה להיות תורנות כלשהי – אבל איכשהו הוא תמיד נדפק. ואז כשיצא מהכיתה -דפק אותו גם השרת.

בתיכון היתה לו חברה, גם היא די דפוקה. כשיום אחד המצב התחיל להתחמם והיא הבחינה בפאשלה שעשה המוהל – הוא נדפק שוב, היא עזבה אותו לטובת אחיו. דפוק. נדפק פעם אחת, שניה, שלישית – ולא נגמל. בצבא הוא היה בתורנות מטבח על בסיס קבוע, הוא והסירים הכירו אחד את השני טוב טוב.  וכמובן שכשעשו הגרלה מי ישאר שבת – הוא נדפק. כשכולם בשמירה נרדמו, הוא נתפס ונשפט לשבועיים מחבוש. ובזמן אימון, איכשהו נפלט למישהו כדור והגיע עד אליו, ששטף סירים במטבח וריסק לו את האוזן הנורמלית. אחרי השחרור טס כמו כולם לחו"ל, אבל הסוכן נסיעות שלו דפק אותו, אז במקום במזרח הוא מצא את עצמו בלאפלנד.

דוקא בלאפלנד הוא היה בטוח שהשתנה לו המזל. מסתבר שהוא היה התייר המליון מאז התהפך השלטון שם ובגלל זה הוצמדה לו מדריכת תיירים מהממת שדי מהר נדלקה עליו ולא הפריעו לה פאקים פיזיים אלו או אחרים. היא די אהבה את השונות שבו. אז הם התחתנו שם ונולדו להם שלושה ילדים קטנים, מקסימים וחכמים ששום דבר ואף אחד לא הפריע להם. הוא התחיל לעבוד בתחום הממשלתי וההצלחה שלו היתה מזהירה.  תוך חמש שנים הוא הפך להיות מועמד מוביל לראשות ממשלת לאפלנד, ושום דבר לא יכל להעיב על האושר שלו.
בליל הבחירות, לאחר ששמע על נצחונו, נסע עם האישה והילדים לבניין הפרלמנט. הגשם, הרוח, החושך, חוסר הראות ואולי מזלו הביש שקם לתחיה – גרמו לתאונה הבלתי נמנעת. כשהתעורר בבית החולים אחרי שלושה ימים, גילה שהאישה והילדים מתו ושהיתה מהפכה באותו הלילה, וכי נגזר עליו מוות ע"י השליט החדש.
"לפיכך מוסר השכל, מי שנדפק פעם אחת – כבר לא יכול להגמל מזה…"
(ותודה למאיר אריאל על השיר הנהדר)

9 לדצמבר 2002

Welcome to Poland Merchandise, goats and apes

יריד.  ספרי שואה, תמונות, כובעים, חולצות, פסקול.  מרצ'נדייז פולין – ברוכים הבאים! עוברים דרך המסדרון, מתחת לשלט הצבעוני והמראה שנגלה הוא הציור הידוע: אצבעות שלובות היוצרות טלאי, עליו תיל תלוי ברישול.  כרטיסים להצגה – לקנות כאן!

פולין.  ארץ קטנה – מוות גדול.  אין מה לראות לראות בה.  אין בה כלום חוץ ממות.  והמוות, ככל הנראה, מוכר טוב. ברוכים הבאים למרצ'נדייז פולין, תיישים וקופים.  סרטי שינדלר, ולנברג ושאר חסידים מראים עד כמה החיים יפים.  עולם נפלא ורגוע בו הרוע הוא רק שחקן משני, והטוב ממלא את הכל.

פופקורן להצגה? אולי גם שתיה? מוות זה סרט.  וסרט שמצטלם לא רע.  שובר קופות ברחבי העולם כולו.  ברוכים הבאים למרצ'נדייז פולין, תיישים, קופים ושאר סחטנים.

 

3 לינואר 2002

חזה עוף בפיתה

"חזה עוף בפיתה", נשמעה ההזמנה.  נלחצתי.  התחלתי לרוץ מצד לצד.  שמעתי את הטבח מקלל ואומר לאדון שהזמין שיקח בערך חצי שעה להכין, כי צריך לתפוס את העוף המקפץ.  אז האיש ויתר ולקח שווארמה.  הפרה הייתה כבר מתה, פשוט תלויה ומתבשלת, אז זה לא לקח הרבה זמן.  הצטנפתי לי בפינה, בודד – אחרון מכל חברי שהגיעו איתי. עד ששוב הגיעה ההזמנה הארורה "חזה עוף בפיתה". שוב התחלתי לרוץ ולקפץ, קצת זקן מדי למשחקים האלה, ושוב שמעתי כמו מתוך חלום את הטבח מתנצל, כי העוף השתגע ושוב החליטו לקנות שווארמה.  כך עבר יום ועוד יום, הגיעו כמה חבר'ה חדשים להיות איתי וכולם די נעלמו כבר מהנוף.  שוב נשארתי לבדי.  השאלה המקוללת נשאלה שוב "יש חזה עוף בפיתה?" קמתי.  התחלתי לרוץ. הבעיה היחידה היא שכבר הרבה זמן לא התעמלתי, אני לא כ"כ בכושר. הלב כואב, מתכווץ…ומפסיק לפעום. "חזה עוף בפיתה? – העוף חטף התקף לב, יקח זמן עד למשלוח הבא. רוצה אולי שווארמה?"

29 לדצמבר 2001

זה קטע מוזר כזה

לכתוב משהו אישי במדיה כל כך ציבורית, אבל אני מתנחמת בעובדה שאולי שלושה אנשים קוראים את הבלוג הזה, אז זה קצת כמו לכתוב לעצמי.

במוצ"ש שאחרי ראש השנה סבתא שלי נפטרה.

בשנים האחרונות, מאז שעברתי יבשת, התנתקתי מכולם. סבתא שעד אז דיברתי איתה פעם ביומיים לפחות – חלתה והפכה צלולה פחות. אם לא דיברתי איתה שבועיים, היא סיפרה להורים שהתקשרתי בדיוק אתמול. ואז עשיתי מה שאני עושה תמיד כשקשה – נעלמתי. תירצתי לעצמי שהיא גם ככה לא זוכרת מתי התקשרתי ועל מה דיברנו – אז לא צריך להתאמץ.

בביקור לפני האחרון שלי בארץ ביקרתי את סבתא בבית אבות סיעודי. היא לא פתחה את העיניים אפילו פעם אחת. אחרי זה הפסקתי לשאול את אמא איך סבתא מרגישה. נעלמתי.

לפני הביקור האחרון סבתא עברה לבית אבות קטן ואישי. אמא אמרה שטיפלו בה שם טוב יותר, שהיא נראתה יותר טוב. דאגו לה כמו שצריך. ואז בביקור האחרון לא ראיתי אותה. לא הסתדר מבחינת זמנים, וכל כך פחדתי לראות אותה, צל של האישה החזקה שהכרתי – שאמרתי לעצמי שנראה אותה בפעם הבא.

ואז עבר ראש השנה, ובשבת בצהריים אחותי הגדולה התקשרה. תמיד דמיינתי שיחה מאמא, אבל זו היתה אחותי. לא היו לה יותר מדי פרטים, חוץ מזה שההורים ואחי היו שם איתה. ואז היא תפסה את אחי שגר לידי בטלפון, והוא התקשר והזמין אותי לבוא אליו.

אכלנו. זה מה שעושים כשעצוב. ודיברנו עם אמא, ואז שתינו קצת סקוטש, לזכר סבתא. ואז זה התחיל לחלחל. שסבתא נפטרה.היא נעלמה לי לפני שנים, בעיקר כי לא ידעתי להתמודד. אבל עכשיו מאוחר מדי לתקן. לראות אותה, לתת לה חיבוק. והיא כל כך חסרה לי. שתגיד לי לשים סוודר כשאני יוצאת, למרות ש30 מעלות בחוץ. שתתווכח איתי על פוליטיקה, תיתן לי עצה, תגיד לי מה אני עושה לא נכון ותגיד לי מה לעשות עם עצמי, because she knows best. יודעים מה? she did.

I feel like dancing, dancing…

עבודה, לימודים. רעש. רעש. רעש. רעש. רעש. שקט. לרקוד. לרקוד למוזיקה מחורבנת. קייטי פרי וטיילור סוויפט שרות בקולי קולות. להעלם, לקפוץ, להשתולל. לא לחשוב. להנות.

לעבוד בחווה? ללמוד? לטייל. להעלם.

אהבה בצל עץ העוזרד – איי מי

פעם ראשונה שקראתי ספר של סופרת סינית. התרגום כנראה נהדר, כי השפה והקצב שונים לחלוטין. סיפור על אהבה ואובדן. יפה כל כך, וכל כך כואב. קראתי אותו בכמה שעות, ועצוב שהוא נגמר. יותר מעצוב, הוא השאיר תחושה כל כך חלולה שאני לא בטוחה אם אני שמחה או עצובה שקראתי אותו. תחושה מוזרה.