וואו, יפה לי להכריז כשכולי רוח וצלצולים שחזרתי, וטפו שלא כתבתי, לזרוק חצי פוסט ואז להעלם שוב לשנה שלמה…
יפה לי לאללה…
ואולי המדיום מיצה עצמו עלי? העברית קלוקלת, העניין חסר ומעצבן אותי יותר כשהתחלתי לקלוט רבים וטובים מדברים על כתיבת בלוג ולא על כתיבת פוסט בבלוג.
מתי זה השתנה?
כתבתי בלוג זה מטומטם. לא אוהבת כשכותבים בלוג. כשכותבים פוסט חדש בבלוג, לעומת זאת, זה עושה לי נעימים בבטן.
זהו, כמה מילים. לא מבטיחה שוב שחוזרת, אבל כמה מילים, כי אני כאן, פיזדייץ.
1.
טסתי לאמריקה לעשות את המכה. כן, אני יודע. כולם מכירים את הסיפור על אסף שקרע את התחת בעבודה בתחנת דלק משך שנה אחרי השחרור עד שנשבר לו והוא קנה כרטיס טיסה לאמריקה. אסף הגיע לקניון והתחיל למכור את מוצרי ים המלח לכל מיני נשים. הוא לא הפלה בגלל גיל, או מוצא, למרות שלא חיבב במיוחד את הטנישות. היה קשה לגרום להן לקנות. כל המליסות, ברברות וההת'ריות היו קלות יותר לשכנוע.
אז אסף בילה את עונת הקריסמס בקניון בטקסס, עשה מכה מטורפת של עשרים אלף דולר וחתך לדרום אמריקה לטיול של שנה-שנתיים, עם ים כוסיות, אחלה שיזוף, מסיבות וסמים. בלי מחלות, גניבות, שודים או אף מאורע שידפוק את הסיפור. זה הסיפור של אסף. לי קוראים עודד והסיפור שלי הוא קצת שונה.
הגעתי ללוס אנג'לס בקיץ 2007. היה חמים, נעים, ולא היתה לי דירה. זאת אומרת, היתה לי דירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו למכור, אבל בילינו את רוב הזמן בקניונים כך שאני בקושי זוכר איך הדירה נראתה, מי היו השותפים או אם היה אוכל, או שחיינו בעיקר על סמים. חיינו בעיקר על סמים. אני נשארתי בגראס, אבל יחזקאל ויובל החליטו שקריסטל מת' זה הסם של המאה ה21. יחזקאל במאה שערים עכשיו, ויובל בכפר גמילה, אבל עדיין לא הגענו, ואולי בכלל נוותר, על תולדותיהם ואחריתם של הבחורים.
יום שלישי היה השבת שלי. יום המנוחה. תוך כדי צעידה נמרצת לכיוון כלשהו הרחק מהדירה נתקלתי בסניף סטארבקס. די קל להתקל בסניף שכזה, אבל הקרירות הנעימה מבית הקפה רמזה לי שישתלם לי להכנס ולנוח שם לרגע. כמה שהקרירות הזו צדקה.
יש תורה שלמה להזמנת קפה בסניף סטארבקס, ואני כהרגלי אבוד. הפתרון במקרה כזה פשוט. על האבוד להעלות על פניו את החיוך המקסים ביותר שיכול, ובאנגלית פשוטה לבקש Surprise me בגודל בינוני. זה עובד בכל פעם מחדש, ומוודא שהבריסטה בבית הקפה הקרוב לאיזור מגוריך יזכור מי אתה וינהל איתך סמול טוק בפעם הבאה שתכנס. מיני בית רחוק מהבית.
נראה לי ששתיתי לאטה דלעת, משקה סתווי עם טעם לוואי של קינמון, עושה תחושות של סרטים קלאסיים במוצ"ש בערוץ 1, ישיבה על הספה עם כל המשפחה וחורף.
התיישבתי ליד שולחן בחוץ, בשביל הסיגריה של הקפה, שלא ירגיש בודד, והרהרתי על קיץ, סתיו, חגים ומשפחה. אישה בשולחן לידי ביקשה אש, אז הגשתי לה מצית. היא שאלה מאיפה אני, כי המבטא הזר קצת בולט ועניתי לה בגאווה כבושה – "יזרעאל". "וואלה? גם אני" ענתה בעברית. חייכתי.
איילה רזה מאוד. יש לה שיער שחורדיני וגוף שזוף מאוד של אישה בת 40 שראתה דבר או שניים בחיים שלה. ג'ינס צמודים, גופיה שחורה, ופרצוף לא רע בכלל, רק שיניים שראו ימים טובים יותר. איילה סיפרה לי שהיא הגיעה גם רק לשנה או שנתיים ללוס אנג'לס, ללמוד בפירס קולג' שבוואלי. היו לה ציונים טובים, ובחור נחמד רצה להתחתן איתה, אבל אז הוא היה צריך לעבור לטקסס והיא החליטה שלא להפסיק עם הלימודים, כי לימודים זה חשוב, ואם מפסיקים קשה מאוד להתחיל שוב. היא צודקת, בטח שצודקת.
"אז מאיפה את בארץ?" בת ים. אבל גדלה בעיקר ברמת אביב. לא שאני מכיר את ההבדל יותר מדי, כולי ילד טבע מקיבוץ קטן בצפון. המרכז מרגיש לי גוף אחד זר ומלא פיח. חייכתי שוב במבוכה. לא ידעתי מה עוד לומר, לשאול או לשתף, אבל אז איילה לקחה את מושכות השיחה לידיה והתחילה לספר לי את סיפור חיה.
היא נולדה בבת ים, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. אמא מורה ואבא לא ברור מה. הילדות המוקדמת שלה לא זכורה לה ממש, אבל בסוף בית ספר יסודי הם עברו לרמת אביב והיא למדה בגימנסיה הרצליה, אבל תמיד הרגישה שם סוג ב', כי היא בת ימית במקור. גם עם ההורים לא הסתדרה ואחרי צבא החליטה לארוז את הפקלאות ולחתוך ללוס אנג'לס. כשהגיעה לכאן התחילה לחקור וגילתה שהיא נולדה למליארדר מקומי, משוגע לנושא המשיח והגאולה, שהחליט שהוא צריך צאצא שימשיך את דרכו. איילה נולדה דרך הפרייה מלאכותית ובילתה עם אביה המליארדר את שנותיה הראשונות עד שהחליט לשלוח אותה לגדול בארץ ישראל, כי "מציון תצא תורה" וממנה יגיע המשיח. המליארדר, בעל קרקעות בכל רחבי לוס אנג'לס, תכנן להכניס את איילה לעסקים, אבל נפל קורבן להתנקשות בזמן שאיילה היתה בצבא. היא גילתה על קיומו רק כשהגיעה ללוס אנג'לס ומאז היא מנסה למצוא את ההוכחה לקשר שביניהם ולכך שהיא היורשת היחידית לכל רכושו עלי אדמות. יש לה עורך דין נצלן, בעלת בית שסילקה אותה מהקרקע והFBI מנסה לחסל אותה. מה שהבולשת הפדרלית לא יודעת הוא שלאיילה יש כשרון מיוחד שירשה מאביה. היכולת לשכפל את עצמה וליצור כפילים ברגע, כאלו שהבולשת מצליחה לחסל, בלי לדעת שאיילה האמיתית עדיין מסתובבת בינינו. יום יבוא, כשהיא תמצא את ההוכחה הראויה, וכל בעלי העסקים, הבתים ומשרדי הממשלה שעל שדרות סנטה מוניקה ורחוב ווילשר יפונו ברגע. כבר כיום היא מתקשרת אל כל העסקים לפחות פעם בחודש לתת להם התראה של 30 יום, כדי שבבוא היום היא לא תצטרך לבזבז זמן יקר.
ברגע זה בדיוק נאלצתי להתנצל ולהגיד לאיילה שלגמרי שכחתי אבל קבעתי עם חברים לארוחת ערב לפני רבע שעה ואני חייב לרוץ. היא נעצה בי מבט חודר ואמרה שיש לי מבט אשם. אמרתי בתמימות שמן הסתם עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות, זה בטבע שלי. היא המשיכה ואמרה שנראה לה שעשיתי לה משהו רע. "אני? איילה, רק לפני שעה וחצי הכרנו". בלי להוריד ממני מבט איילה שחררה אותי לדרכי, עם ההבטחה המרומזת שאם היא תגלה שאכן עשיתי לה משהו רע – הCIA יראה לי מה זה. מסתבר שהם לצידה.
נראה לי שאתחיל להסתכל מי הולך מאחורי בלילות, כי אני די בטוח שהבטחתי לה שלעולם לא אספר לאף נפש חיה על האב המליארדר ועל היכולות שלה.
נו שויין, לפחות חזרתי עם חוויה מהשבת שלי. משהו שיתן לי את הכח להחזיק עוד שבוע של מכירות.
2.
שמש בבוקר יום ראשון בלוס אנג'לס היא אחד המראות היפים ביותר שיש. העיר שקטה בשמונה בבוקר, כולם ישנים אחרי לילה של מסיבות ושתיה, מי בביתו ומי במקום זר, עדיין רגוע לפני חמרמורת של בוקר ונסיון נואש לגלות מה היתה השתלשלות האירועים שהובילה להשכמה במיטה זה. התעוררתי לי ביום ראשון שכזה בשמונה. חודש אוגוסט, חמים ונעים, ואני ישוב, קשוב, במרפסת על כוס קפה וסיגריה של בוקר. שומע ציפורים מצייצות, אוטובוס שעוצר בתחנה בפינת הרחוב, בחור ובחורה בשנות העשרים המאוחרות במכנס קצר וסווטשירט רצים יחד ועוברים מתחת למרפסת.
חושב.
חושב על חדווה שהשארתי אחרי בארץ, באמצע לימודים לתואר, מבטיח שעוד חודשיים שלושה אחזור ונמשיך מאותו המקום. את חדווה הכרתי בשנה א' בעברית, כשרונית, יפהפיה, בטוחה בעצמה. הכרנו בלילה ירושלמי קריר למדי, ביום הולדת של השותף שלי, במסיבת סטודנטים בדירה באחת הסמטאות במרכז העיר. שיחקנו ארץ עיר משך שעתיים וחצי. הפסדתי בכל סיבוב אבל זה לא הפריע לי בכלל. תחרותי ככל שאהיה, באותו הרגע ידעתי שאיתה אי אפשר לנצח. רק להנות מכל רגע משותף. אז נישקתי אותה, והיא נישקה אותי חזרה.
שנה ושמונה חודשים עברו מאז, חדווה עדיין לומדת, אני פרשתי מזמן. מחפש את הדרך שלי בעולם הזה, אני אומר לעצמי, אבל בעצם בורח מהתמודדות. עד לקצה השני של העולם ברחתי, מבטיח לה שאחזור ויודע שרימיתי אותה כמו שרימיתי את עצמי. לא אחזור, וגם אם אגיע שוב לארץ, אהיה עודד אחר, שונה בתכלית מעודד שהיא כל כך אהבה.
"אחי, עוד חצי שעה יוצאים לקניון", אני שומע את יובל אומר ולא מבין איך איבדתי שעתיים בהרהורים.
3.
בשבת הבאה דיברתי עם אמא, היא מתגעגעת. גם אני מתגעגע. לשמחה הכנה בעיניים שלה כשאני קופץ לבקר בימי שישי, ההתעניינות בשלומי, המילה הטובה ואפילו להצקות הבלתי פוסקות לגבי העתיד שלי, לימודים, עבודה, חברה ומגורים. לעוגת שמרים הטרייה שאמא אופה בכל יום שישי, והריח שלה ממלא את הבניין כולו, מרגע שנכנסים ללובי הכניסה.
אמא סיפרה לי שסבתא לא מרגישה משהו בימים טרופים אלה. היא שוכחת לפעמים איפה היא נמצאת, או מי האנשים שסביבה, וברגעים אחרים חדה כתער, עם אותן הדעות הנחרצות על כל אספקט במדינה, מחשבונות החשמל והמים ועד למינויו של שמעון פרס לנשיא. סבתא שהכריחה אותי לאכול דגים, חצילים וכל דבר אחר שהודעתי לה בנחרצות שאני שונא. אין שונא באוכל, סבתא אומרת. אוכלים הכל. וגומרים הכל מהצלחת. למה? כי יש ילדים רעבים בסודן, או סין, או אפילו ברחוב ליד. יש לך אוכל – אז תאכל.
בדקות הראשונות שיחה עם אמא היא תענוג שממלא לי את הלב באושר כזה לא צפוי, עדכונים על המשפחה, העבודה, האחיינים והאחייניות. ואז אמא שואלת, תמיד, "ומתי אתה חוזר הביתה?". לך תסביר לאמא שבארץ חנוק לך, שאתה לא יכול להסתובב בלי לראות איזה מישהי או מישהו שלמדת איתם, היית איתם בצבא, מישהו שמכיר אותך מאז שהיית פוץ קטן, ומאז לא מפסיק להזכיר לך רגעים שאתה רוצה לשכוח. לדבר איתך על הצבא, ועל המפקד. וכל אותו הזמן אתה נזכר בעודד, לא אתה, עודד השני, שחטף כדור בתחת בג'נין ולמרות שהוא כבר החלים, הוא עדיין קופץ בכל פעם שמישהו טורק דלת, או תופס את העכוז בלי לחשוב. לך לא קרה כלום, גם לא ראית שום קרב, אבל עודד שלך השתנה, וכלום לא יכול לשנות אותו חזרה.
לך תסביר לאמא שנמאס לך לשמוע שנאה טהורה, עד כמה שצירוף המילים הזה דפוק ולא מתאים, שנאה טהורה לכל מוחמד או איברהים, שלא אשמתם שנולדו לפטימה ומסעוד, אבל לחבר'ה שגדלת איתם יש איזה עניין לא פתור איתם, ושנשבר לך לכעוס ולשנוא לפעמים את מי שאתה כל כך אוהב כי הדעות שלו גזעניות, והוא אפילו לא מבין מה רע בזה. אמא לא תמימה, אבל אמא לא ממש מבינה כמה קשה להיות שמלאני יפה נפש במדינה שלנו. כי שמאל תמיד נשמע פלצני, אוהב ערבים ומעודד פיגועים.
השיחה עם אמא נגמרת ב – "עוד מעט, אמא, עוד מעט אני חוזר. מה להביא לך ולילדים?"
4.
עונת מכירות עוברת מהר, בורחת מהידיים, ופתאום סיימת, עם 7 אלף דולר בחשבון בנק שפתחת בבנק אוף אמריקה, כי אתה מוכר סבבה, אבל לא טוב כמו אביגיל הבלונדינית מרמת השרון שמדברת עם מבטא ועושה עיניים לבחורים. ואחרי העונה מגיעה שאלת השאלות – מכאן לאן?
יחזקאל ויובל בדרך לדרום אמריקה, לטיול שהם תכננו כל החיים. יש שם גראס בזול ואפשר להשיג גם קוק אם ממש רוצים. אביגיל נוסעת לדודים שלה בניו יורק, לא לפני שבוע מטורף בלאס וגאס עם עוד כמה חבר'ה מהדירה. ורק אני אאוטסיידר, לא רוצה לחגוג ולא רוצה סמים. רוצה קצת שקט. שקט אמרתי? דממה.
אז קנטאקי עולה לראש, אין שם כלום חוץ מסוסים ובורבון, שזה כמו וויסקי, רק של דרומיים. אורז את עצמי ונוסע. למה? כמה? איך? מעלש, נסתדר. אני לא סיימתי עם ההפוגה מהרעש של הארץ, צריך קצת טבע.
ומגיע ללקסינגטון שבקנטאקי. רק שעה נהיגה מאוהיו, לא שיש שם משהו. אבל מגיע, ומוצא לי דירה. יש 8 שכנים בבניין, לכולם שמות אמריקאיים, אין ילדים, בחורצ'יק הומו בדירה ממול, זוג רדנקס בדירה למטה ואיזה מקסיקני או שניים בדירה שמעל. רבים או משתגלים כל ערב, לפעמים גם וגם. איש שגר בקומה למטה מוכר גראס יחסית בזול. מכונת כביסה ומייבש בחדרון בסוף המסדרון.
יומיים ראשונים אני יושב בדירה. זו דירת חדר אמריקאית טיפוסית. סלון, מטבחון, חדר שינה ושירוקלחת. יש לי כוננית ספרים ומזרן מתנפח. חסרה לי הדלת שמפרידה בין חדר השינה לשירותים. המנג'ר אמר שאוטוטו יסדרו, אבל משהו אומר לי שזה לא יקרה בקרוב.
אז יוצאים. מה כבר אפשר לעשות בעיר זרה? אוטובוס לדאונטאון, דולר בדיוק, ואנדלה – זזים.
יורד בתחנה המרכזית, מתחיל לשוטט. ממולי מגרש ריק, שלט מתפורר אומר שעד 2010, יבנה שם מלון פאר. אנחנו ביולי של 2009. משהו אומר לי שזה כבר לא יקרה. כיכר המדינה זה כאן.
ומעבר למגרש, המוקף בגדר סוסים סטנדרטית, ארבעה לוחות מאוזנים, שלט של בר אירי. געגועי למולי מאלונ'ס. לטמפל בר, להרגשה של בית בבלו הול שבירושלים. אז קופץ לי פנימה, לאיזה פיינט חביב, מתפלל למרפ'יז מהחבית. בקבוקים בקבוקים סדורים בשורות בלי שום הגיון, וודקה בטעמים שונים ומשונים, סמבוקה, בורבון או שבע, וויסקי וסקוטש תלויים בכל פינה. מקארת'יז בר, נפתח במרץ 1994, קצת לפני שהגעתי לגיל תשע.
המקום ריק יחסית. ברמן מאפיר מדבר עם שני קשישים שיושבים על קנקן של מילר לייט. בחורה מבקשת מהברמן משהו שנשמע כמו בללייקה, והוא מגיש לה באד לייט בבקבוק. סעמק, עוד מבטא חדש ללמוד. אני תופס פינה שקטה על הבר, סוקר את הברזים של הבירה, באד לייט, מילר לייט, הארפ, גינס, סמית'יקס. למה אין מרפ'יז בבר המזורגג הזה? ןבוהה במשחק בייסבול של הדודג'רס והינקיס על המסך. חודשים שאני כאן ועדיין לא הצלחתי לקלוט את המשחק. עדיין מנסה. הברמן מחכה כמה דקות ושואל אותי משהו במבטא אירי כבד. סמית'יקס פליז, האו מאצ'?
5 דולר. עדיין זול יותר מבארץ. במיוחד עכשיו, כשהדולר שווה לתחת.
אז מאיפה אתה? אני קולט שהברמן שואל, ועונה בחיוך – איז מיי אקסנט דאת אוביוס? ישראל.
או, ורי נייס.
אנד יו?
איירלנד.
נו שיט מאן!
אז מתחילים לקשקש. מה לעזאזל עושה אירי בלקסינגטון? בירת הסוסים, מסתבר. פעמיים בשנה יש כאן מירוצים, מכירות, רכיבות. הוא הגיע בשביל הסוסים והיה חסר לו פאב אירי כמו בבית, אז הוא החליט לפתוח אחד. בא לחפש אתונות ומצא מלוכה.
מה אני איבדתי כאן? מחפש את עצמי, אני אומר לו. לוקח הפוגה מהלחצים, החברים והמשפחה. אינשאללה ארשם כאן ללימודים ואסיים את התואר, בינתיים מחפש קצת עבודה, למלא את הזמן.
אול דה בסט מאן, הכלכלה זוועה, מקווה שתמצא משהו.
אז שותה לי עוד בירה או שש, שורף את הזמן. אנשים באים והולכים, יושבים בפאטיו שבחוץ לסיגריה ובירה. והקשישים שבקצה הבר עדיין יושבים. הם שותים ומדברים בינם לבין עצמם. משהו בתמונה הזו נראה כל כך רגוע.
ערב, בית, סקייפ עם אמא ולישון. יום ארוך לפני.
אלוהים יודעת למה הגיע לי דווקא שיר של עברי לידר לראש, אבל יום נהדר, באמת 
הכלב החליט להשכים קום ולהשכים גם אותי על הדרך ב9 לפנות בוקר, האכלתיהו, הוציאתיהו והוא השתין.
תוך כדי הסיגריה של הבוקר ובמהלך הכנת הרוטב לפסטה שהכנתי מבעוד יום, עלתה בי המחשבה הנהדרת שהיום יהיה יום נהדר לסיים לצבוע את הגדר.
מהר מהר שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והלכתי מיד בחזרה למיטה.
בחצות היום יצאתי בצעד קליל וצעקות לכלב א לה נו ברקינג, דאמנ דוג! לחצר, הוצאתי מברשות חדשות (לישנות נתתי להתייבש, אופס), צבע והופל'ה – לעבודה.
אז הנה, בשלבים.
אחחחח, יום חופש זה כיף!
ותודה לאל שהבחורצ'יקים והבחורצ'יקיות בעבודה לא קוראים עברית.
עובדת איתי בחורה, נחמדה, סבבה, תכל'ס – כולם אוהבים אותה.
אממה — יש לה נטייה לשתות קצת יותר מדי בסוף המשמרת, ככה שבסגירה היא לא ממש מועילה.
עוברים עליה זמנים קשים, ועד כמה שליבי ליבי עליה – לכינור הקטנטן שלי נשבר הצ'ופצ'יק.
אז כן, אני סוג של ביצ'ית בסגירה, בעיקר כי אני לא שיכורה ובא לי לסגור הכל ולעוף משם, בדיוק בזמן להתקלח, לישון ולהתעורר בשביל להיות שם למחרת לפתיחה.
א-ב-ל — בשבועות האחרונים מרגיש שאני עושה את רוב הסגירה בעצמי.
צ'קליסט:
3 wells (קרח, בקבוקים ומשקאות קלים) – עשיתי הערב (ובסופ"שים קודמים)
וואקום לבקבוקי יין – עשיתי הערב (ובסופ"שים קודמים)
capping לכל הבקבוקים – עשיתי הערב (לפעמים הברמן השני עושה, חלוקה הוגנת)
קרצוף כל הmats – עשיתי הערב (ובסופ"שים קודמים)
נקיונות לכל הזכוכיות – הערב ובד"כ.
fly trap – הברמן השני עשה הערב, בד"כ אני.
נקיון של כל beer taps – עשיתי הערב, בד"כ אני.
אקונומיקה וסגירה של כל פתחי הניקוז – עבדתכם הנאמנה, כהרגלה.
היום, אחרי שסיימתי עם הwells, לא הורדתי את הmats. הברמנית השניה נכנסה מהפסקת סיגריה והתחילה להגיד שזה לא הסדר הנכון, ושאם למישהו יש משהו להגיד לה – שיגיד.
אז אמרתי.
שאני אשתוק?
אמרתי לה שפעם הבאה היא מוזמנת להגיד משהו לפני שאני מנקה – אחרת – שתתן לי להוריד את הmats בצורה שלא יטנפו את הכל ושתעזוב אותי בשקט.
כמעט הורדתי לה שתי סטירות לחי.
זהו, התקשרתי לנהג מונית שלי ואמרתי לו שרק יקח אותי הביתה, רחוק משם. צריכה להרגע.
כבר יומיים שיש לי פריחה מעצבנת בידיים, יש מצב שתגובה אלרגית למשהו, אבל הבנדריל לא עוזר.
הכלב משגע פילים פה בבית, גם הוא עם תגובה אלרגית למשהו (לא מפסיק לנשוך וללקק את עצמו, וזה לא פרעושים, הוא אחרי טיפול).
מחר שוב עבודה, ואי אפשר להגיד לבחורה כלום, היא (כמו רוב הבחורות בעולם) תוקפת, מתגוננת ואי אפשר להשחיל מילה.
בנימה אופטימית זו – שילכו להזדיין כולם. אני לישון, לקום, חיוך ענקי על הפנים ורבותא. רבותא זה טוב.
ראית פעם באיזה טוקבק בynet, או באיזה פורום (אהם אהם רוטר) תגובה סטייל – "שיהיו הומואים בשקט, מה צריך מצעדי גאווה? אתם רואים אותי מסתובב ברחוב עם שלט שמצהיר שאני סטרייט?".
- לא, אבל אי פעם העליבו אותך, תקפו אותך או סתם נכנסו לך לוריד או אולי מנעו ממך זכויות מסויימות כי אתה סטרייט?
אוי, מדגדג לי כבר חודשיים לכתוב על זה משהו, ובכל פעם אני נזכרת שאין לי זמן לנשום, קל וחומר לכתוב איזה פוסט על נושא נפיץ שכזה. אבל היום, שופט פדרלי החליט שהצעה 8 (aka proposition 8 ) שהפכה נישואים בין בני זוג מאותו המין בקליפורניה ללא חוקית – היא בעצם הצעה לא חוקתית – מה שאומר בקיצור שגם גייז בקליפורניה יכולים להתחתן ולהתאמלל יחדיו עד סוף הימים, לחלוק הטבות וחובות שחולקים כל הזוגות הסטרייטים ברחבי המדינה.
אז קצת היסטוריה:
פעם, אי אז בימים, היה לא חוקי לגברים לאהוב גברים, לנשים לאהוב נשים, ולגברים שהיו נשים לאהוב גברים או נשים ולהפך. long story short – אם היית גבר, מותר לך לאהוב רק נשים (או להתייחס אליהן חרא, אבל זה כבר נושא אחר). ואם היית אישה – לא שינה לאף אחד מה רצית…
בשנת 1966, בגרינוויץ' ווילג' שבניו יורק, המאפיה פתחה גיי בר בשם Stonewall inn. הומוסקסואליות באותה התקופה היתה לא חוקית במקומות ציבוריים ופרטיים. פעם בשבוע חיכתה לשוטרים מעטפה עם שוחד והם לא הטרידו את הבר יותר מדי. זה היה בר מחורבן ולא בטיחותי, בלי יציאות חירום, השירותים היו מוצפים תמיד, אבל זה היה הגיי בר היחידי שבו היה מותר לרקוד. כן, זה היה לפני שאלטון ג'ון וליידי גאגא היו קיימים, אבל מסתבר שגם פעם גייז אהבו לרקוד.
בערך אחת לחודש המשטרה ערכה פשיטות על ברים של הקהילה הגאה. בדרך כלל פשיטה הלכה ככה: הדליקו אורות – כל הלקוחות היו צריכים להראות תעודות מזהות. מי שלא היתה לו תעודה או שהיה לבוש בדראג – נעצר. נשים היו צריכות ללבוש שלושה פריטים נשיים – אחרת נעצרו גם הן (חזיה נחשבת, אני משערת. אבל מה עוד?). למה? ככה.
Stonewall Riots
ואז, בשעה 1:20 ביום שבת, ה28 ליוני 1969, הגיעו שוטרים לStonewall Inn והכריזו על פשיטה. בערך 200 איש היו בבר באותו הלילה. הפשיטה התחילה כרגיל, אבל באותו היום, לשם שינוי, אלו ששוחררו לא עזבו את המקום במהירות, במקום זאת הם עצרו מחוץ למקום ועוד תושבים ועוברי אורח הצטרפו אליהם. הם התחילו לצעוק לשוטרים ולהצדיע להם. כשהגיעה המכונית הראשונה להעלות אליה עצורים, הקהל שבחוץ השתתק. כשהתחילו להעלות את העצורים, קודם המאפיונרים, אח"כ עובדי המקום, עובר אורח התחיל לצעוק על Gay Power, מישהו אחר לשיר we shall overcome והקהל התחיל להגיב בהומור וא ביסלה עויינות. התחיל בלאגן אטומי. שוטרים מכים עצורים, עוברי אורח תוקפים את המשטרה שנעלה את עצמה בבר יחד עם כמה מהעצורים. הקהל התקיף את המקום, הוזמנה יחידה לפיזור הפגנות שלא ממש עזרה לשוטרים, אבל חטפה מטר אבנים.
אז אלימות זה פויה, אבל מגיע יום שהעם נקעה נפשו, טפו. ומגיע הרגע שנמאס לקהילה שלמה לחטוף עלבונות, מכות ולשמוע מה דעתו של כל פלצן בממשל על מה שהם עושים בחדר המיטות הפרטי שלהם. והעם, או ליתר דיוק הקהילה – מתקוממת.
איך אמר איש נערץ, במכתב מהכלא בבירמינגהם? "Oppressed people cannot remain oppressed forever. The urge for freedom will eventually come." (אגב, המכתב כולו מומלץ בחום. כתוב כל כך טוב שעושה לי לבכות כל פעם מחדש)
שנה אחרי כן, ב28 ליוני 1970, יום השנה למהומות סטונוול, התקיים מצעד הגאווה הראשון בארה"ב. בעיר ניו יורק, צעדה משך 51 רחובות לסנטרל פארק. ומאז, בכל שנה, חודש יוני (או במקרה של מדינת ישראל כפרעליה – יולי) – מצויינים אירועי הגאווה.
גאווה על מה ולמה?
גאווה למה? גאווה היא ההפך מבושה, הבושה ההיא שכל גאה או גאה (אחד עם e, אחד עם a) חשו בעשורים שקדמו למהומות סטונוול, ובחלקים שונים של העולם אפילו אח"כ. הבושה של מי שגדל בסביבה שמרנית שניסתה לטפל ב"הפרעה הנפשית" שהיא נטייה מינית אחרת. הבושה ההיא שמי שלא מסכים או מבין מצפה שתחוש.
גאווה של כל אדם, גיי או סטרייט בזהות המינית והמגדרית שלו, שdiversity (ולא, המילה מגוון פשוט לא מתאימה) היא מתנה. גאווה כבושה (ובעצם צועקת) באלו שהיו כאן לפנינו וסללו את הדרך, איזו אמירת תודה למי שחיו בתקופה שבה יכלו להעצר על כך שהחליטו לחיות בלי לשקר לעצמם או לחברה.
צעדה מדוע ולמה?
כי הזברה, יקירי – עדיין לובשת פיג'מה. כי רק שנתיים אחרי שמצביעים שמרניים במדינת קליפורניה השאנטית החליטו שיש להם את הזכות להחליט למי מותר ואסור להתחתן – התקבל פסק דין שקובע כי הרוב לא בהכרח קובע, במיוחד לא כשמדובר בזכות בסיסית של כל אדם להתחתן ולהיות מאושר או אומלל עקב כך. זכות שכזו, שאחרי עשרות שנות חיים משותפות – יהיו מותר לזוג גאה לרשת זה את זה או זו את זו. לחלוק זכויות סוציאליות, שבמדינה קפיטליסטית הן לא ברורות מאליהן. ולהכריז קבל עם ועדה, כמו שגם זוגות הטרוסקסואליים יכולים – שהם שייכים אחד עם השני (או אחת עם השניה).
כי ידיד שלי שון שוחרר מצבא ארה"ב, (או ליתר דיוק הnavy) כי they asked and he told, ולא בא להם בטוב שהוא אמר שהוא הומו, למרות שכולם שם כבר ידעו. כמה סטרייטים אתם מכירים שעובדים במתפרה, בינינו? 
)
כשהזכויות (והחובות, רבאק) יהיו שוות – לא יהיה טעם בצעדות.
למה לצעוד? כי בלי צעדות אין מודעות, מסתבר. כמות הגאים באוכלוסייה כל כך גבוהה ועדיין נראה ומרגיש שהקהילה הגאה היא מיעוט, מבחינת בורות ויחס האוכלוסייה הכללית. (כן, איידס זו לא מחלה של הומואים, גייז לא קופצים בהכרח ממיטה למיטה, וכן, יש מערכות יחסים גאות שמחזיקות שנים, ב-ד-י-ו-ק כמו לסטרייטים, ולא כל הומו או לסבית הם דראג קווין שרק מחכה לקפוץ ולשעשע. לא רק אוחצ'ות ובוצ'ות יש בעולם).
לצעוד כאות הזדהות עם ניר כץ וליז טרובישי שנרצחו ב"בר נוער" לפני שנה ועדיין לא תפסו את הבן אלף זונות שרצח אותם, מבורות? קנאה? שנאה?
לצעוד בירושלים, כן כן, בירושלים הקדושה, שקדושה לכולם ולא רק לחרדים או למוסלמים האדוקים, או לאחד מעשרות הפלגים הנוצריים. כי גייז יש גם בירושלים, גם בחיפה, אפילו באילת, חדרה, ויש מצב שגם בקלאנסווה.
ווסט הוליווד, העיר הגאה ביותר שהכרתי, הפכה לעיר באמצע שנות השמונים. עד אז, באחד המקומות אליהם יצאתי אחת ל… היה שלט בכניסה – no faggots allowed. ביום שבו הפכה ווסט הוליווד לעיר, צעדה קבוצת פעילים למקום ודרשה מהבעלים להסיר את השלט. איש יקר לליבי, פעיל כבר עשרות שנים, ד"ר ג'ים גורדון (דמות מרתקת בפני עצמה) צעד גם הוא. עד היום, למרות שהמקום החליף בעלים, הוא מסרב להכנס למקום.
דיברתי איתו לפני שעברתי מזרחה על העבר. העולם השתנה המון מאז. העולם משתנה המון גם היום.
רק ב1920 עבר תיקון בחוקה האמריקאית שהתיר לנשים להצביע בבחירות בארה"ב. עד 1957 התקיימה בפועל הפרדה גזעית בבתי ספר במדינת ארקנסו. עד 1973 אסור היה לאישה במדינת טקסס לעבור הפלה מלאכותית אלא אם כן נאנסה, עד 2003 מריחואנה רפואית היתה אסורה לשימוש במדינת קליפורניה (נו טוב, לא דוגמא נהדרת, אבל senate bill שהעביר את החוק היה SB 420, וזה שעשע אותי )
חוקים ודעות לא משתנים אלא אם כן מישהו עושה משהו לשנות אותם. בכתיבה ובמעשים. ואחרי המעשים, חביבי – נמשכים הלבבות.
לשנה הבאה בירושלים, בלאט.
נו, פיזדייץ. מה יהיה?
כל כך הרבה דברים טובים לכתוב עליהם, כל כך מעט אנרגיה.
אז באמש יום חמישי, מייקל מודיע לי שמאט דפק לו ברז והשאיר אותו עם כרטיס מיותר להופעה של Phish בסינסינטי בשבת קודש.
אז יום שבת מגיע, ואחרי ארוחת הצהריים השבועית עם ניק, מייקל מזכיר לי להכין פלייליסט הדג נחש לנסיעה ומגיע. נסענו לכיוון סינסינטי (בערך שעה וחצי) מוקדם יחסית, סביבות 3, כשההופעה מתחילה בערך ב8, בשביל הpre-show rage. ארוחת ערב מוקדמת באיזה מסעדה סטייל-בווארית וקצת בירה. היו שם המון אנשים שהלכו להופעה, אז התחברנו לקבוצת אנשים וצעדנו מעבר לגשר לכיוון מגרש החניה של המקום שבו היתה ההופעה.
יםםםםםםםם אנשים, בכל מיני גילאים.
נכנסנו סופסוף לאולם, שמשמש בדר"כ כמגרש הוקי, וחטפתי הלם: 20000 איש, בהופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו תוך רבע שעה מהזמן שהוצגו למכירה. זו היתה ההופעה השניה לסופ"ש, והמון אנשים היו בשתיהן.
ההופעה עומדת להתחיל, ואני לא מכירה שום שיר שלהם, אבל מהתו הראשון – כל הקהל באטרף.
סט ראשון, בערך שעה ורבע. חצי שעה הפסקה, סט שני – שעה וקצת. ואז הדרן של עוד 2 שירים.
ההופעה התחילה בשמונה ורבע בערך, בחצות יצאנו משם (אחרי שקניתי לי חולצה, מזכרת מההופעה הגדולה הראשונה שלי אי פעם) וצעדנו למסעדה סינית לא רחוקה. המקום היה מפוצץ. כך גם כל הפאבים והמסעדות שעדיין פתוחים בשעות האלה.
נראה לי שהייתי הבנאדם היחידי בהופעה הזו שלא עישן/בלע/לעס משהו. אפילו הזוג בן ה40 שלידי, נורמטיבי משהו, נראים כמו מורה בבית ספר ובעל רואה חשבון, שלפו פייפ בשלב מסויים של הערב ועישנו. נו, היפים
עכשיו מנסה לשכנע את מייקל שיטחן שעות היום-שלישי (32 שעות ב3 ימים) ושיקח את רביעי חופש לנסיעה לפילדלפיה לעוד הופעה שלהם. הפעם כשאני מכירה קצת את המוזיקה.
יש כאן כל כך הרבה להקות שמעולם לא שמעתי עליהן עם קהל מעריצים היסטרי. מייקל סיפר לי שב2002 חברים שלו והוא נסעו למסע הופעות שלם של להקה בשם string cheese, מעיר לעיר, מכרו בוריטו במגרש חניה בשביל לממן את הכרטיסים ועברו את כל ארה"ב. מסתבר שזה אשכרה נפוץ.
יאללה, חזל"ש משעממת.
שנה חדשה, עברו החגים. דירה מאורגנת, אפילו עם שולחן מחשב, טלויזיה וקצת guitar hero (קצת הרבה)
אתמול היה יום טוב, וימים טובים צריך לציין. אז הנה, שלא אשכח.
השכמה מאוחרת, כהרגלי בקודש בימים טרופים אלו. זה היה יום-יומיים אחרי שיחה מתישה עם אחותי הגדולה שלאחריה נשארתי עם עקבות דמעות בעיניים והרבה בלאגן בראש. אלן, השכנה, אמרה לי לחייך, שיהיה בסדר. אז חייכתי, מה עוד אפשר לעשות?
ואז הגיע לו יום אתמול. השכמה מאוחרת, כמו שכבר ציינתי. ניק, ידידי היקר, הגיע לביקור ולראות סופסוף את star trek החדש. בשבוע שעבר ראיתי את עשרת הסרטים שקדמו לו, והתחלתי לאחל לאנשים live long and prosper. קצת יותר מדי ספוק, אני משערת. אז ניק הגיע, וקפצנו לאכול. בהחלטה של רגע החלטתי לוותר על הסטייק ולהסתפק בסלט. כן, אני יודעת, לא נשמע כמוני, אבל קצת יותר מדי ג'אנק בימים האחרונים וסלט הרגיש קצת בריא.
האוכל הסתיים וחזרה אלי לדירה. הסרט היה נהדר. יש משהו נחמד בסרט עם דמויות מוכרות ושחקנים שונים. סיילר מגיבורים בתור ספוק, הרולד בתור סולו (ברצינות? חצי מהסרט חשבתי שהוא מחפש איזה white castle) ואיזה יפיוף בתור קירק. תמיד יש בחור יפיוף בתור קירק, אבל זה עדיין נחמד.
הסרט הסתיים, הזמן עבר, ישבנו, קשקשנו, והחלטנו שזו אחלה הזדמנות לראות את Zombieland, בmovie tavern הקרוב לאזור מגורי, כי יש שם גם אוכל, ובגלל הסלט המיותר אני עדיין מורעבת. זומבים הם לא כוס התה שלי. אבל קומדיה על זומבים עושה לי נעים. קולח, חביב ואחלה אוכל (למרות שקצת קשה לצרוך אוכל בזמן שזומבים אוכלים על אנשים על המסך הענק שממול). אחרי הסרט, כשניק, כהרגלו בקודש, מודיע שהוא עייף וצריך ללכת הביתה לישון, חזרנו אלי. הלישון של ניק התחלף בפרק של קליפורניקיישן ובעוד אחד של סאות' פארק (זה עם הסלבריטאים המתים, ומייקל ג'קסון שמודיע שכולם בורים והוא בעצם ילדה לבנה קטנה) וניק סופסוף חתך הביתה.
זה היה יום של קולנוע, סתלבט ואפס מחשבות מטרידות. יום כזה שאין הרבה ממנו. רק רוגע, והרבה.
בין לבין עלעלתי קצת בספר The End of the Road שדניבוי התקשר במיוחד להמליץ עליו (ובינתיים הוא נהדר), אכלתי לא מעט, יצאתי ל2-3 הפסקות סיגריה והתחלתי לסרוג כיפה חדשה. את הקודמת שלחתי בדואר לסבא, וזו שלפניה זרוקה במגירה.
היום הוא לא יום של כתיבה או פוסט מלא משמעות, אבל צריך לדעת גם להנות ולציין את הדברים הקטנים שבחיים. הם מרכיבים תמונה כוללת ונחמדה.
יוני מתוכנן לביקור בארץ. ג'וש השחיף רוצה לבקר ודרש בתוקף שאצטרף ואראה לו את מרחבי ארץ ישראל הקטנה. אז כנראה שאבוא. או לתקופה או לצמיתות. תלוי בהרגשה, משערת…
ובכל מקרה, לאחותי היקרה (כל ה4) – טוב שאת חלק ממני, או שאני חלק ממך, או לפחות הגנים דומים. את בסדר גמור, את. אם בכלל את קוראת. גם אתה בסדר אח שלי
Live Long and Prosper. ושנה טובה.
אז שוב מגיע סופשבוע, והבית מתמלא באנשים. אחרי לילה שטוף שתיה בבר של ביג בראת'ר, ושחייה לילית במאגר המים האיזורי עם כמה מהחברים, מצאנו כולנו את דרכנו לבית שלי. בין ג'ק וקולה ששתה מאט, והבירות שהורידו דרק וברנדון, ו4 בקבוקי מים ששתיתי אני, בשביל להמנע מהחמרמורת של הבוקר – התחלנו לדבר.
זו היתה שיחה על המצב בישראל, על פוליטיקה במזרח התיכון וקפיצות שונות לסיפור החיים של הארווי מילק. ותוך כדי הכל, איזו ריקנות מילאה אותי. הריקנות שאחותי הגדולה הזכירה במהלך שיחת "עמיה מחפשת כיוון" שניהלנו בביקור האחרון שלי בארץ.
ולמחרת, יום אתמול, למרות ובגלל, הלכתי עם ניקולס ואחיו לראות את החדש של טרנטינו. ובדרך הביתה, או אולי שזה היה בדרך לשם, התפרקתי. ופרקתי. את חוסר הכיוון, העובדה שחיי האבטלה גורמים לי לראות עד כמה הכיוון חסר, ועל כך שבחודשיים שאני כאן יש לי חבר אמיתי אחד, והרבה אנשים שאני נהנית מחברתם, אבל לא מעבר.
השבוע איתי, אינשאללה, מגיע לבקר, והיה קצת חסר לי.
אלימות מבחילה אותי, ועדיין הייתי שמחה לפריקת עצבים ואולי גם כתף בקטטה מטורפת עם מי שרק אפשר. הכעס נבנה ולא הולך. שילך, לכל הרוחות. שילך כבר.
