ארכיון לקטגוריית כללי
5 באוגוסט, 2010 בשעה 0:12 · שייך לקטגוריית כללי
ראית פעם באיזה טוקבק בynet, או באיזה פורום (אהם אהם רוטר) תגובה סטייל – "שיהיו הומואים בשקט, מה צריך מצעדי גאווה? אתם רואים אותי מסתובב ברחוב עם שלט שמצהיר שאני סטרייט?".
- לא, אבל אי פעם העליבו אותך, תקפו אותך או סתם נכנסו לך לוריד או אולי מנעו ממך זכויות מסויימות כי אתה סטרייט?
אוי, מדגדג לי כבר חודשיים לכתוב על זה משהו, ובכל פעם אני נזכרת שאין לי זמן לנשום, קל וחומר לכתוב איזה פוסט על נושא נפיץ שכזה. אבל היום, שופט פדרלי החליט שהצעה 8 (aka proposition 8 ) שהפכה נישואים בין בני זוג מאותו המין בקליפורניה ללא חוקית – היא בעצם הצעה לא חוקתית – מה שאומר בקיצור שגם גייז בקליפורניה יכולים להתחתן ולהתאמלל יחדיו עד סוף הימים, לחלוק הטבות וחובות שחולקים כל הזוגות הסטרייטים ברחבי המדינה.
אז קצת היסטוריה:
פעם, אי אז בימים, היה לא חוקי לגברים לאהוב גברים, לנשים לאהוב נשים, ולגברים שהיו נשים לאהוב גברים או נשים ולהפך. long story short – אם היית גבר, מותר לך לאהוב רק נשים (או להתייחס אליהן חרא, אבל זה כבר נושא אחר). ואם היית אישה – לא שינה לאף אחד מה רצית…
בשנת 1966, בגרינוויץ' ווילג' שבניו יורק, המאפיה פתחה גיי בר בשם Stonewall inn. הומוסקסואליות באותה התקופה היתה לא חוקית במקומות ציבוריים ופרטיים. פעם בשבוע חיכתה לשוטרים מעטפה עם שוחד והם לא הטרידו את הבר יותר מדי. זה היה בר מחורבן ולא בטיחותי, בלי יציאות חירום, השירותים היו מוצפים תמיד, אבל זה היה הגיי בר היחידי שבו היה מותר לרקוד. כן, זה היה לפני שאלטון ג'ון וליידי גאגא היו קיימים, אבל מסתבר שגם פעם גייז אהבו לרקוד.
בערך אחת לחודש המשטרה ערכה פשיטות על ברים של הקהילה הגאה. בדרך כלל פשיטה הלכה ככה: הדליקו אורות – כל הלקוחות היו צריכים להראות תעודות מזהות. מי שלא היתה לו תעודה או שהיה לבוש בדראג – נעצר. נשים היו צריכות ללבוש שלושה פריטים נשיים – אחרת נעצרו גם הן (חזיה נחשבת, אני משערת. אבל מה עוד?). למה? ככה.
Stonewall Riots
ואז, בשעה 1:20 ביום שבת, ה28 ליוני 1969, הגיעו שוטרים לStonewall Inn והכריזו על פשיטה. בערך 200 איש היו בבר באותו הלילה. הפשיטה התחילה כרגיל, אבל באותו היום, לשם שינוי, אלו ששוחררו לא עזבו את המקום במהירות, במקום זאת הם עצרו מחוץ למקום ועוד תושבים ועוברי אורח הצטרפו אליהם. הם התחילו לצעוק לשוטרים ולהצדיע להם. כשהגיעה המכונית הראשונה להעלות אליה עצורים, הקהל שבחוץ השתתק. כשהתחילו להעלות את העצורים, קודם המאפיונרים, אח"כ עובדי המקום, עובר אורח התחיל לצעוק על Gay Power, מישהו אחר לשיר we shall overcome והקהל התחיל להגיב בהומור וא ביסלה עויינות. התחיל בלאגן אטומי. שוטרים מכים עצורים, עוברי אורח תוקפים את המשטרה שנעלה את עצמה בבר יחד עם כמה מהעצורים. הקהל התקיף את המקום, הוזמנה יחידה לפיזור הפגנות שלא ממש עזרה לשוטרים, אבל חטפה מטר אבנים.
אז אלימות זה פויה, אבל מגיע יום שהעם נקעה נפשו, טפו. ומגיע הרגע שנמאס לקהילה שלמה לחטוף עלבונות, מכות ולשמוע מה דעתו של כל פלצן בממשל על מה שהם עושים בחדר המיטות הפרטי שלהם. והעם, או ליתר דיוק הקהילה – מתקוממת.
איך אמר איש נערץ, במכתב מהכלא בבירמינגהם? "Oppressed people cannot remain oppressed forever. The urge for freedom will eventually come." (אגב, המכתב כולו מומלץ בחום. כתוב כל כך טוב שעושה לי לבכות כל פעם מחדש)
שנה אחרי כן, ב28 ליוני 1970, יום השנה למהומות סטונוול, התקיים מצעד הגאווה הראשון בארה"ב. בעיר ניו יורק, צעדה משך 51 רחובות לסנטרל פארק. ומאז, בכל שנה, חודש יוני (או במקרה של מדינת ישראל כפרעליה – יולי) – מצויינים אירועי הגאווה.
גאווה על מה ולמה?
גאווה למה? גאווה היא ההפך מבושה, הבושה ההיא שכל גאה או גאה (אחד עם e, אחד עם a) חשו בעשורים שקדמו למהומות סטונוול, ובחלקים שונים של העולם אפילו אח"כ. הבושה של מי שגדל בסביבה שמרנית שניסתה לטפל ב"הפרעה הנפשית" שהיא נטייה מינית אחרת. הבושה ההיא שמי שלא מסכים או מבין מצפה שתחוש.
גאווה של כל אדם, גיי או סטרייט בזהות המינית והמגדרית שלו, שdiversity (ולא, המילה מגוון פשוט לא מתאימה) היא מתנה. גאווה כבושה (ובעצם צועקת) באלו שהיו כאן לפנינו וסללו את הדרך, איזו אמירת תודה למי שחיו בתקופה שבה יכלו להעצר על כך שהחליטו לחיות בלי לשקר לעצמם או לחברה.
צעדה מדוע ולמה?
כי הזברה, יקירי – עדיין לובשת פיג'מה. כי רק שנתיים אחרי שמצביעים שמרניים במדינת קליפורניה השאנטית החליטו שיש להם את הזכות להחליט למי מותר ואסור להתחתן – התקבל פסק דין שקובע כי הרוב לא בהכרח קובע, במיוחד לא כשמדובר בזכות בסיסית של כל אדם להתחתן ולהיות מאושר או אומלל עקב כך. זכות שכזו, שאחרי עשרות שנות חיים משותפות – יהיו מותר לזוג גאה לרשת זה את זה או זו את זו. לחלוק זכויות סוציאליות, שבמדינה קפיטליסטית הן לא ברורות מאליהן. ולהכריז קבל עם ועדה, כמו שגם זוגות הטרוסקסואליים יכולים – שהם שייכים אחד עם השני (או אחת עם השניה).
כי ידיד שלי שון שוחרר מצבא ארה"ב, (או ליתר דיוק הnavy) כי they asked and he told, ולא בא להם בטוב שהוא אמר שהוא הומו, למרות שכולם שם כבר ידעו. כמה סטרייטים אתם מכירים שעובדים במתפרה, בינינו? 
)
כשהזכויות (והחובות, רבאק) יהיו שוות – לא יהיה טעם בצעדות.
למה לצעוד? כי בלי צעדות אין מודעות, מסתבר. כמות הגאים באוכלוסייה כל כך גבוהה ועדיין נראה ומרגיש שהקהילה הגאה היא מיעוט, מבחינת בורות ויחס האוכלוסייה הכללית. (כן, איידס זו לא מחלה של הומואים, גייז לא קופצים בהכרח ממיטה למיטה, וכן, יש מערכות יחסים גאות שמחזיקות שנים, ב-ד-י-ו-ק כמו לסטרייטים, ולא כל הומו או לסבית הם דראג קווין שרק מחכה לקפוץ ולשעשע. לא רק אוחצ'ות ובוצ'ות יש בעולם).
לצעוד כאות הזדהות עם ניר כץ וליז טרובישי שנרצחו ב"בר נוער" לפני שנה ועדיין לא תפסו את הבן אלף זונות שרצח אותם, מבורות? קנאה? שנאה?
לצעוד בירושלים, כן כן, בירושלים הקדושה, שקדושה לכולם ולא רק לחרדים או למוסלמים האדוקים, או לאחד מעשרות הפלגים הנוצריים. כי גייז יש גם בירושלים, גם בחיפה, אפילו באילת, חדרה, ויש מצב שגם בקלאנסווה.
ווסט הוליווד, העיר הגאה ביותר שהכרתי, הפכה לעיר באמצע שנות השמונים. עד אז, באחד המקומות אליהם יצאתי אחת ל… היה שלט בכניסה – no faggots allowed. ביום שבו הפכה ווסט הוליווד לעיר, צעדה קבוצת פעילים למקום ודרשה מהבעלים להסיר את השלט. איש יקר לליבי, פעיל כבר עשרות שנים, ד"ר ג'ים גורדון (דמות מרתקת בפני עצמה) צעד גם הוא. עד היום, למרות שהמקום החליף בעלים, הוא מסרב להכנס למקום.
דיברתי איתו לפני שעברתי מזרחה על העבר. העולם השתנה המון מאז. העולם משתנה המון גם היום.
רק ב1920 עבר תיקון בחוקה האמריקאית שהתיר לנשים להצביע בבחירות בארה"ב. עד 1957 התקיימה בפועל הפרדה גזעית בבתי ספר במדינת ארקנסו. עד 1973 אסור היה לאישה במדינת טקסס לעבור הפלה מלאכותית אלא אם כן נאנסה, עד 2003 מריחואנה רפואית היתה אסורה לשימוש במדינת קליפורניה (נו טוב, לא דוגמא נהדרת, אבל senate bill שהעביר את החוק היה SB 420, וזה שעשע אותי 
)
חוקים ודעות לא משתנים אלא אם כן מישהו עושה משהו לשנות אותם. בכתיבה ובמעשים. ואחרי המעשים, חביבי – נמשכים הלבבות.
לשנה הבאה בירושלים, בלאט.
22 בפברואר, 2010 בשעה 1:25 · שייך לקטגוריית כללי
נו, פיזדייץ. מה יהיה?
כל כך הרבה דברים טובים לכתוב עליהם, כל כך מעט אנרגיה.
22 בנובמבר, 2009 בשעה 12:02 · שייך לקטגוריית כללי
אז באמש יום חמישי, מייקל מודיע לי שמאט דפק לו ברז והשאיר אותו עם כרטיס מיותר להופעה של Phish בסינסינטי בשבת קודש.
אז יום שבת מגיע, ואחרי ארוחת הצהריים השבועית עם ניק, מייקל מזכיר לי להכין פלייליסט הדג נחש לנסיעה ומגיע. נסענו לכיוון סינסינטי (בערך שעה וחצי) מוקדם יחסית, סביבות 3, כשההופעה מתחילה בערך ב8, בשביל הpre-show rage. ארוחת ערב מוקדמת באיזה מסעדה סטייל-בווארית וקצת בירה. היו שם המון אנשים שהלכו להופעה, אז התחברנו לקבוצת אנשים וצעדנו מעבר לגשר לכיוון מגרש החניה של המקום שבו היתה ההופעה.
יםםםםםםםם אנשים, בכל מיני גילאים.
נכנסנו סופסוף לאולם, שמשמש בדר"כ כמגרש הוקי, וחטפתי הלם: 20000 איש, בהופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו תוך רבע שעה מהזמן שהוצגו למכירה. זו היתה ההופעה השניה לסופ"ש, והמון אנשים היו בשתיהן.
ההופעה עומדת להתחיל, ואני לא מכירה שום שיר שלהם, אבל מהתו הראשון – כל הקהל באטרף.
סט ראשון, בערך שעה ורבע. חצי שעה הפסקה, סט שני – שעה וקצת. ואז הדרן של עוד 2 שירים.
ההופעה התחילה בשמונה ורבע בערך, בחצות יצאנו משם (אחרי שקניתי לי חולצה, מזכרת מההופעה הגדולה הראשונה שלי אי פעם) וצעדנו למסעדה סינית לא רחוקה. המקום היה מפוצץ. כך גם כל הפאבים והמסעדות שעדיין פתוחים בשעות האלה.
נראה לי שהייתי הבנאדם היחידי בהופעה הזו שלא עישן/בלע/לעס משהו. אפילו הזוג בן ה40 שלידי, נורמטיבי משהו, נראים כמו מורה בבית ספר ובעל רואה חשבון, שלפו פייפ בשלב מסויים של הערב ועישנו. נו, היפים
עכשיו מנסה לשכנע את מייקל שיטחן שעות היום-שלישי (32 שעות ב3 ימים) ושיקח את רביעי חופש לנסיעה לפילדלפיה לעוד הופעה שלהם. הפעם כשאני מכירה קצת את המוזיקה.
יש כאן כל כך הרבה להקות שמעולם לא שמעתי עליהן עם קהל מעריצים היסטרי. מייקל סיפר לי שב2002 חברים שלו והוא נסעו למסע הופעות שלם של להקה בשם string cheese, מעיר לעיר, מכרו בוריטו במגרש חניה בשביל לממן את הכרטיסים ועברו את כל ארה"ב. מסתבר שזה אשכרה נפוץ.
יאללה, חזל"ש משעממת.
21 באוקטובר, 2009 בשעה 15:31 · שייך לקטגוריית כללי
גלעד שגב – עכשיו טוב
14 באוקטובר, 2009 בשעה 17:35 · שייך לקטגוריית כללי
שנה חדשה, עברו החגים. דירה מאורגנת, אפילו עם שולחן מחשב, טלויזיה וקצת guitar hero (קצת הרבה)
אתמול היה יום טוב, וימים טובים צריך לציין. אז הנה, שלא אשכח.
השכמה מאוחרת, כהרגלי בקודש בימים טרופים אלו. זה היה יום-יומיים אחרי שיחה מתישה עם אחותי הגדולה שלאחריה נשארתי עם עקבות דמעות בעיניים והרבה בלאגן בראש. אלן, השכנה, אמרה לי לחייך, שיהיה בסדר. אז חייכתי, מה עוד אפשר לעשות?
ואז הגיע לו יום אתמול. השכמה מאוחרת, כמו שכבר ציינתי. ניק, ידידי היקר, הגיע לביקור ולראות סופסוף את star trek החדש. בשבוע שעבר ראיתי את עשרת הסרטים שקדמו לו, והתחלתי לאחל לאנשים live long and prosper. קצת יותר מדי ספוק, אני משערת. אז ניק הגיע, וקפצנו לאכול. בהחלטה של רגע החלטתי לוותר על הסטייק ולהסתפק בסלט. כן, אני יודעת, לא נשמע כמוני, אבל קצת יותר מדי ג'אנק בימים האחרונים וסלט הרגיש קצת בריא.
האוכל הסתיים וחזרה אלי לדירה. הסרט היה נהדר. יש משהו נחמד בסרט עם דמויות מוכרות ושחקנים שונים. סיילר מגיבורים בתור ספוק, הרולד בתור סולו (ברצינות? חצי מהסרט חשבתי שהוא מחפש איזה white castle) ואיזה יפיוף בתור קירק. תמיד יש בחור יפיוף בתור קירק, אבל זה עדיין נחמד.
הסרט הסתיים, הזמן עבר, ישבנו, קשקשנו, והחלטנו שזו אחלה הזדמנות לראות את Zombieland, בmovie tavern הקרוב לאזור מגורי, כי יש שם גם אוכל, ובגלל הסלט המיותר אני עדיין מורעבת. זומבים הם לא כוס התה שלי. אבל קומדיה על זומבים עושה לי נעים. קולח, חביב ואחלה אוכל (למרות שקצת קשה לצרוך אוכל בזמן שזומבים אוכלים על אנשים על המסך הענק שממול). אחרי הסרט, כשניק, כהרגלו בקודש, מודיע שהוא עייף וצריך ללכת הביתה לישון, חזרנו אלי. הלישון של ניק התחלף בפרק של קליפורניקיישן ובעוד אחד של סאות' פארק (זה עם הסלבריטאים המתים, ומייקל ג'קסון שמודיע שכולם בורים והוא בעצם ילדה לבנה קטנה) וניק סופסוף חתך הביתה.
זה היה יום של קולנוע, סתלבט ואפס מחשבות מטרידות. יום כזה שאין הרבה ממנו. רק רוגע, והרבה.
בין לבין עלעלתי קצת בספר The End of the Road שדניבוי התקשר במיוחד להמליץ עליו (ובינתיים הוא נהדר), אכלתי לא מעט, יצאתי ל2-3 הפסקות סיגריה והתחלתי לסרוג כיפה חדשה. את הקודמת שלחתי בדואר לסבא, וזו שלפניה זרוקה במגירה.
היום הוא לא יום של כתיבה או פוסט מלא משמעות, אבל צריך לדעת גם להנות ולציין את הדברים הקטנים שבחיים. הם מרכיבים תמונה כוללת ונחמדה.
יוני מתוכנן לביקור בארץ. ג'וש השחיף רוצה לבקר ודרש בתוקף שאצטרף ואראה לו את מרחבי ארץ ישראל הקטנה. אז כנראה שאבוא. או לתקופה או לצמיתות. תלוי בהרגשה, משערת…
ובכל מקרה, לאחותי היקרה (כל ה4) – טוב שאת חלק ממני, או שאני חלק ממך, או לפחות הגנים דומים. את בסדר גמור, את. אם בכלל את קוראת. גם אתה בסדר אח שלי
Live Long and Prosper. ושנה טובה.
24 באוגוסט, 2009 בשעה 6:19 · שייך לקטגוריית כללי
אז שוב מגיע סופשבוע, והבית מתמלא באנשים. אחרי לילה שטוף שתיה בבר של ביג בראת'ר, ושחייה לילית במאגר המים האיזורי עם כמה מהחברים, מצאנו כולנו את דרכנו לבית שלי. בין ג'ק וקולה ששתה מאט, והבירות שהורידו דרק וברנדון, ו4 בקבוקי מים ששתיתי אני, בשביל להמנע מהחמרמורת של הבוקר – התחלנו לדבר.
זו היתה שיחה על המצב בישראל, על פוליטיקה במזרח התיכון וקפיצות שונות לסיפור החיים של הארווי מילק. ותוך כדי הכל, איזו ריקנות מילאה אותי. הריקנות שאחותי הגדולה הזכירה במהלך שיחת "עמיה מחפשת כיוון" שניהלנו בביקור האחרון שלי בארץ.
ולמחרת, יום אתמול, למרות ובגלל, הלכתי עם ניקולס ואחיו לראות את החדש של טרנטינו. ובדרך הביתה, או אולי שזה היה בדרך לשם, התפרקתי. ופרקתי. את חוסר הכיוון, העובדה שחיי האבטלה גורמים לי לראות עד כמה הכיוון חסר, ועל כך שבחודשיים שאני כאן יש לי חבר אמיתי אחד, והרבה אנשים שאני נהנית מחברתם, אבל לא מעבר.
השבוע איתי, אינשאללה, מגיע לבקר, והיה קצת חסר לי.
אלימות מבחילה אותי, ועדיין הייתי שמחה לפריקת עצבים ואולי גם כתף בקטטה מטורפת עם מי שרק אפשר. הכעס נבנה ולא הולך. שילך, לכל הרוחות. שילך כבר.
14 באוגוסט, 2009 בשעה 18:56 · שייך לקטגוריית כללי
כבר שנים שאני לא נרדמת כמו שצריך בלילה. טקס השינה כולל שעתיים-שלוש של תוכניות טלויזיה, קולה, שירותים, קולה, מים, ספר, טלויזיה – עד שהעיניים נעצמות מתשישות. בתשע בבוקר, לכל המאוחר, אני מתעוררת.
ביום של מלחמה אבודה בחמרמורת מליל אמש, ניסיתי לנתח את בעית השינה. שעות של mental, תוכנית טלויזיה חדשה על מחלקה פסיכיאטרית, הקפיצו את הרעיון. כן, פלצני. כמו יאפית תל אביבית שמוצאת סיבה ומשמעות לכל פעולה פשוטה (או כמו מישהי עם בטחון עצמי שווה לתחת, שמסתלבטת על כל פעולה שהיא עושה ) – חשבתי.
אני מפחדת להרדם. מהמפלצת שתקפוץ מהארון, מטורף שיכנס דרך החלון, שלא אתעורר בזמן בבוקר, שאתעורר מוקדם יותר, שיתפס לי הגב, הצוואר או שאשאיר שלולית של ריר שינה על הסדין או הכרית. לכל השדים, אני מפחדת מהכל.
בברכת חברים לתורה ועבודה ובתקווה ששלב הפלצנות פה בבלוג יגמר לי במהרה – אלך להתיש עצמי שוב. מחר בבוקר בית כנסת.
20 ביולי, 2009 בשעה 19:06 · שייך לקטגוריית כללי
מתישהו בין ינואר לאפריל, תוך זמן קפה בסטארבקס עם צוק, ניסיתי קצת כתיבה. זה קצת עליו, קצת עלי, קצת מהכל.
—
צהריים. שמש. רוח נעימה. יושב בחוץ עם כוס קפה וסיגריה. לא בקטע של פוזה אבל בעיקר בשביל להתרכז. לכולם בעולם יש רוטינות שונות, סדר פעולות הכרחי לקיום הגיוני של היקום המבולבל.
צוק חזר מהרפתקאה בדרום והוא מנסה, בעקשנות, למצוא את המקום שלו בעולם. היקום כולו, כך נראה, קם כנגדו. כל צעד בכיוון הנכון מלווה ברוחות זועפות שמקשות על כל תזוזה, אבל בנחישות וברגישות, צוק מבסס את צעדיו, מתבוסס באדמה הרכה ומתקדם.
היום צוק רוצה לסגור כמה פרקים שהשאיר פתוחים מאחוריו. הוא מתרכז, חושב, חוכך וכותב. מחפש את המילים הנכונות, אלו שיאפשרו לו להמשיך הלאה, with resolution, כך אומרים כאן, בעיר המלאכים.
מחר, כך נראה, אם הכל יתגלגל למקום כפי שתכנן, יצא לשוטטות וימצא עבוזה, כזו שתמלא לו את הימים ואת חשבון הבנק. אם יתגלגל, כמובן.
בינתיים, כמו בעבר, כמו תמיד, צוק חי מיום ליום, או ליתר דיוק – מתקופה לתקופה. נגד הרוח, או הזרם או הסביבה. מה שמניע אותו נקבע, פועל ומשתנה ללא כל התראה, אבל עמוק בפנים תמיד יש את אותה השאיפה: לקום יום אחרי יום עם חיוך של אדם שיודע שהצליח להשיג את כל משאלות ליבו.
בראש השנה לשנת תשנ"ח, 1998 למניינם, כפי שאומרים במחוזותינו, השופרות תקעו בקול גדול. ילדים רצו ושחקו, נשים וגברים התפללו, וצוק ישן עד חצות היום, מתגלגל בקושי מהמיטה והדבר היחידי שעובר לו בראש הוא = "מה לעזאזל עובר עליהם?". הוא מנסה להבין מדוע היום דווקא, החליטו כולם שהגיעה העת להתפלל בקול גדול ולהודות על שנה חדשה, בזמן שהעולם כולו או הארץ בפרט שרויים במלחמה. אבל מכיוון שהמסורות נקבעו לפני שנות דור, ואף אחד לא בדיוק טרח לשאול אותו, החליט להתעורר, לשטוף פנים ולשים על עצמו חיוך מאולץ, מכנס נקי וחולצה לבנה.
כשחזרו כולם מבית הכנסת איחל שנה טובה, אכל גפילטע פיש ורימונים לרוב ושקע במשחק שחמט סוער עם אבא, מיד אחרי הארוחה. הנשים ינקו, אמר לעצמו בחיוך של בן בכור שיודע את מקומו הראוי במשפחה.
ובמעבר חד עשור קדימה, עת הוא יושב בחזית בית קפה במדינה זרה, צופה באיש דתי, מזוקן ומבוגר צועד עטוף טלית עם פסי תכלת שזורים ממתין לרמזור שיתחלף, נלחץ מגרונו, בלי מחשבה – "שתהיה שנה טובה". והעבדקן מסתובב, מאתר ומחייך, ובמבטא זר ומודגש עונה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". מחייך וחוצה את הרחוב.
צוק יושב וחושב על הברכה. באמת? לשנה הבאה בירושלים? זו מלאת היהודים, הערבים והתיירים? זו שבה, באצטלה של קדושה, זורקים חיתולים מלוכלכים על נשים לובשות מכנס, זו שלא מתירה מצעדי גאווה למיעוט הגאה או אפילו לזה החופשי? לירושלים הזו הוא התכוון?
ובאותה נשימה, בלי שהספיק להתכעס כפי יכולתו, נרגע. זו סיסמא, הבין, של אלו שקבעו משכנם רחוק מארץ הדמים. אלו שמתפללים לבניינה ונשארים רחוקים בחורבנה. ומחייך לעצמו, כשמבין, כי למרות שהוציא עצמו מהכלל, ואומר כי להם, ולא לו, עשה אלוהים את הרעה, גם הוא אחד מאלה שרחקו ונשארים במדינה הרחוקה והנוחה. הוא אחד ממאות אלפים, אם לא יותר, שהשאירו את הארץ מאחור והלכו לחפש קצת שקט במקום אחר. אחד ממליונים שרובם מסתפקים בביקורים ותרומות להשקיט את מצפונם על כך שנמנעים מלהגר לארץ הבחירה.
20 ביולי, 2009 בשעה 19:04 · שייך לקטגוריית כללי
כך שמעתי, לפחות.
לפני 4 חודשים פלוס מינוס פרסמתי פוסט ואמרתי לעצמי, כלל עם, עדה ומרחב וירטואלי שאחזור לכתוב, לשלשל את מה שעובר לי בראש על הנייר. אז אמרתי.
הרבה קרה, ועדיין קורה. במסגרת חידוש חוזה איבדתי את המשרה שלי, נכנסתי ברכב ומייק שלי הלך לעולמו, נסעתי לסן פרנסיסקו, פגשתי משפחה שלא הכרתי לפני. חיפשתי עבודה חדשה ללא תוצאות, טסתי לארץ לביקורון ולסגור פרק בחיים ובדרך גם ארזתי את עצמי ועברתי מעיר המלאכים ללקסינגטון שבמדינת קנטאקי.
בין לבין פגשתי אנשים חדשים, ניתקתי קשר עם ישנים, חידשתי קשרים מימים עברו ועברתי חודשיים של טיפול פסיכולוגי שאשכרה הקל על כל השינויים שעוברים כל יום וכל דקה.
מרגיש לי קצת מטופש לחזור ולנתח את מה שהיה כי הוא כבר איננו, ובחינה מחודשת של דברים על גבי המדיה הזו, אחרי שעכלתי, הקאתי ולעסתי שוב את הכל – חסרת פואנטה. אבל מרגיש לי נכון לכתוב, אז שיתפוצץ העולם – אני כותבת.
דניבוי פתח בלוג חדש, או שרק פרסם את עצם קיומו ובקריאה אני קולטת שהוא כבר לא הילד שהיה.
בביקור בארץ פגשתי אנשים שלא ראיתי כמה שנים. הרבה השתנה אצלם ונראה שהשתניתי גם אני. קצת פחות חסרת מנוחה, אבל עדיין חסר משהו. אם היה לי זמן עם הינשוף, אחד על אחד, נראה לי שאולי משהו היה מתגלה. אבל אין, או לא היה, ועכשיו מאוחר מדי להתחרט.
אני רוצה שבוע לפחות של חשיבה. כזו שלא מוטרדת על ידי החיים האמיתיים, אלא כזו שתאפשר לי לשבת לבד או עם אדם קרוב, לבחון את האמונות, המעשים והכיוון שאליו אני הולכת. בביקור בארץ ביליתי יום, פחות או יותר, עם כל אחד מהאחים שלי. דיברנו הרבה. למדתי עליהם וגם עלי. הרבה. צחקתי, בכיתי, בלי לפחד שיראו, בלי להחזיק הגנות ולשחק את עצמי קשוחה. זה היה מרענן, ואולי קצת מפחיד.
העולם גדול עלי, תמיד היה. אבל צעד אחרי צעד, בלי לדלג על שלבים, אני לומדת שזה בסדר לא להיות אדם מתוחכם (זה יושב טוב על דניבוי, עלי זה יהיה מאולץ), מותר לי לא לדעת לאן אני הולכת, כל עוד אני יודעת שאני כרגע באמצע תהליך של בירור. גם הידיעה הזו נותנת תקווה שהכיוון עוד יתגלה.
שלשול מילולי הולך כאן, עדיף שיפסיק. רוצה להבטיח שחזרתי, אבל הבטחות הן ריקות מתוכן. כשזה מגיע זה מגיע. כשלא – לא.
16 במרץ, 2009 בשעה 14:08 · שייך לקטגוריית כללי
בן שנה פלוס מינוס, נמצא בבמה חדשה והרגיש לי רלוונטי יותר מתמיד:
–
ובהתחלה היינו כולנו ילדים. שיחקנו קלאס, גוגואים, מחבואים ותופסת. כשגדלנו והתחלקנו לחבורות התחילו טורנירים של כדורגל בין כל הילדים ברחוב. שיחקנו אגרסיבי ועדיין בדרך לא ברורה - נשארנו כולנו שלמים. טיפסנו על גגות, עברנו דרך חלונות, טיפסנו על עצים, דלתות, ארונות וכל דבר אחר, יציב או לא, שהיה בסביבה.
ולאט לאט גדלנו. לא ממש שמנו לב לזה בתחילה. רגע אחד דפקנו בדלת בארבע אחר הצהריים, לקרוא אחד לשני ולרדת למטה לשחק, ואחרי רגע, כך נראה – התפתחה לה היררכיה של גיל, בית ספר והדרכים נפרדו.
התבגרנו. יצאנו לחיים חדשים.
טל הפכה להיות יפהפיה מטריפה, עבדה קצת בתור ברמנית וטסה לארה"ב לעשות קצת כסף גדול. כבר חצי שנה שהיא מטיילת במזרח. ירון, בלי להפתיע אף אחד, השתחרר מהצבא, מצא עבודה בתור מתקין של איזו חברת כבלים וממשיך לגור גם בימים אלו, בגיל ,24 עם ההורים. יוסי, שהיה תמיד מוצא דרך ללטף את הבנות תוך כדי משחק כדורגל, הספיק לחזור פעמיים בתשובה. פעם אחת בגלל הבר מצווה, פעם שניה קצת לפני הצבא. אלכס הרוסי, שהציל לפני שנים נחליאלי פצוע וטיפל בו יומיים עד שהכלבה של טל הפכה אותו לקבב, עבר דירה. הוא לקח גם את סבתא שלו איתו. רק אני, מכל החבורה - משעמם.
יוצא לפאבים בתל אביב, שותה בירה ועוד בירה, וודקה, וויסקי, מערבב הרבה בשביל לנסות ליצוק קצת תוכן לחיים שלי. יודע שזו לא הדרך, אבל כך הייאוש נעשה יותר נוח, אתה מבין? ותמיד באמצע הערב, בדיוק ברגע שבו המוזיקה הופכת להיות גרועה – עולה בחורה לרקוד על הבר. היא מנענעת, רוקדת, מתכופפת, מענטזת, מאבדת לרגע שיווי משקל ונאחזת על ידי ברמן תורן, שמגיש לה כפיצוי שוטים של אלכוהול זול שיעלה לה לראש ויעודד אותה להשאר שם, להגביר את קצב השתייה של הנוכחים במקום, שמשום מה שותים יותר, מאמינים, ככל הנראה, שאם הם שתויים – הבחורה תתפשט.
היא לא מתפשטת.
בחורים מסתובבים בפאב כמו פרפרים, מרחפים מבחורה לבחורה, מתחילים באלו הבודדות, שיושבות על הבר בשקט, עם מבט משועמם ואז עוברים לקבוצות הבנות שרוקדות בחלל הלא אפשרי שיש במקום. רוב הבחורות מסרבות. חלק מתנשקות. יש אגדות אורבניות על זוגות שמוצאים את דרכם לשירותים.
אגדות, נו.
בדרך כלל בשלוש לפנות בוקר אני יוצא, קצת מדדה, בדרך הביתה. אם אני שתוי קלות – עוצר לאכול בורקס בעמיקם בפינה. כשאני שתוי כלוט אני מתנדנד הביתה, נתקע בעמודי חשמל, בקירות של בניינים, מנסה ללכת ישר ונכשל, עד שאני מגיע הביתה, מוריד את הבגדים ונכנס למיטה. קופסה של אדוויל וכוס מים נמצאות לי תדיר ליד המיטה. ההנגאובר של הבוקר מגיע למרות הכל.
ולמחרת נוסע לעבודה, לעוד יום של עבודה שלא תשנה כלום לאף אחד, חוזר הביתה, מתקלח, אוכל ויוצא שוב לשתות. מכיר כמה אנשים ששותים גם הם, מחליף טלפונים עם ברמנים, מלצריות, מקבל עדכונים על מבצעים ומסיבות, משנה את מעגל החברים, מבלה עם אנשי הפאבים גם בבקרים ולאט לאט הופך לאושיית פאבים שכזו. פרצוף מוכר בארבעה או חמישה מקומות קבועים, שם שומרים לי מקום, מגישים לי בירה עוד לפני שאני מזמין וגובים ממני תשלום רק על חלק קטן מהמשקאות. איש מוכר, יקר ומנוכר.
כמו צעיר גאוותן אני מתחיל למלא דפים על גבי דפים במילים. כתיבה נאיבית, בוסרית, דפים דפים כתובים בעטים שונים ומשונים, עבים ודקים, כחולים שחורים ואדומים, ודפים עם פסים, עם משבצות וריקים. בטוח כי כתיבה אמיתית היא כתיבה עם סימנים של מחיקות, קשקושים ואלפי חיצים הממקמים מחדש עם הטקסטים שלי על גבי הדף. מאמין שיש לי הרבה לחלוק עם העולם, מאמין שהעולם רוצה לדעת מה יש לי לכתוב, להגיד, להביע.
אין לי את זה.
לקח רק חודש ושבוע לגלות. חודש ושבוע ו-004 דפים כתובים בצפיפות.
סוף דבר, אני משער, מתבקש. טל חזרה מדרום אמריקה. יפה כתמיד. אחרי חודשיים היא טסה שוב. החלום ארוך השנים על חיים בתל אביב לא עמד במבחן המציאות. היא פשוט לא רצתה לרקוד על הבר. ירון עדיין גר עם ההורים, יוסי נשוי פלוס שלושה ילדים, אלכס עדיין בצבא, חתם קבע, הפטריוט. רק אנחנו בוכים על יום בשנה שקוראים לנו למילואים. בוכים ושותים, בוכים ומעשנים. שותים ומעשנים. אני עדיין בתל אביב. חולם על הימים בהם היינו כולנו ילדים. אם היית ילד טוב – היית שמח. ההורים היו מאושרים. ידעת שתגדל, תהיה לך עבודה מעולה, תתחתן, תלד ילדים. הכל היה ברור. מאז שהתבגרתי החיים כבר לא נראים כל כך פשוטים.
לפוסטים הבאים »
