עשה לי את השבוע…
רק רציתי לאחל לך שחרור נעים.
תודה.
את תגיעי לתל אביב מתישהו?
כן, אמורה להגיע.
אז תרימי טלפון, נלך לבדוק אם הים רטוב.
ארכיון לחודש יולי, 2004
אמון
חברה שלו מקנאה (מקנאת?) בעובדה שהוא מדבר איתי.
כבר שבוע שלא יצא לי לדבר איתו, אפילו אימייל לא קיבלתי. כלום.
הייתי בטוחה שהוא הקשיב לחברה וניתק איתי קשר,
הוא לא יהיה הראשון,
חשבתי על היום שאחרי
על המעבר מ"חבר לעט" ל"חבר לעט לשעבר"
די התבאסתי.
היום, באמצע הביס מהפשטידה של אמא -
הוא התקשר.
אמר תודה על הטלפון ליומולדת שלו,
ושהוא היה ממש עסוק באותו רגע,
וצחק.
צחקתי על עצמי.
לאן האמון הבסיסי בבני אדם נעלם?
Tell me what you think of me, and post it in your own LJs if interested :)
מה את/ה חושב/ת עלי?
0=לא מכיר/ה אותך
1=אני מחבב/ת אותך
2=אני מאוהב/ת בך!!!
3=את משעשעת
4=את מאגניבה (מוות למי שבוחר באפשרות הזו!!!)
5=לא ממש אכפת לי מהאישיות שלך
6=רוצה לתרגל איתך "פרו ורבו"
7=היחידה שמדליקה אותי!
8=יש לך גוף סבבה
9=רוצה להכיר אותך
10=תמותי, כלבה!
11=תתחתני איתי, בבקשה?
12=רוצה לתרגל "פרו ורבו" אח"כ?
13=בואי נתחבק (נלך לאיבוד)
14=בואי נלך להשתעשע 
15=רוצה לצאת מתישהו?
תרגום של
bunny_soul
מהשאלון החמוד של באני סול (הסוכון) שנמצא בדיוק פה.
טורניר שש בש
חבר'ה דתיים בטח מכירים את הסיטואציה הבאה:
קיץ. שבת.
השעה שתיים בצהריים.
לא עייפים כי ישנו 10 שעות בלילה,
ויש המון שעות עד סעודה שלישית/מנחה/בני עקיבא.
נגמרו כל העיתונים (ומה שלא הספקת לקרוא, נעלם בחדר של אחד האחים, או של ההורים)
בקיצור – שעמום!
מחפשים איזה משחק כיפי, אבל כמה אפשר לשחק מונופול?
ואז מגיעה ההברקה – שש בש.
ולא סתם שש בש – אלא טורניר.
עד 5 נקודות.
ומתערבים בכל פעם על משהו אחר.
משך שנים הכנתי לאחותי ולבעלה קפה בכל פעם שהתחשק להם,
כי הם הביסו אותי בשש בש פעם אחרי פעם.
בשבת האחרונה, (שאותה, אגב שמרתי כמו גדולה ) סופסוף הכרתי את הצד המנצח בטורניר.
לקח רק 4 שעות והמון עצבים.
פיסת היסטוריה מהלכת
היום חשבתי לשים איזה פוסט מהורהר, על המון דברים שחשבתי עליהם בשבת האחרונה (הדברים ש16 שעות שינה יכולים לעשות…)
אבל באוטובוס בדרך לירושלים, התיישבה לידי קשישה.
רוב הדרך לא ממש התייחסתי. היה לי ספר ביד, מוזיקה חביבה ברקע – מי צריך זקנות טורדניות?
תוך כדי נסיעה קלטתי שקר לה, אז סגרתי את המיזוג.
"את יודעת, כשאני עליתי לארץ – לא היו מזגנים באוטובוסים…"
ואני, כמו ילדה שחולה על סיפורים (בעצם, בלי כמו) – שואלת -
"מתי עלית?"
1936.
שנה מפחידה.
המון אנטישמיות, נאצים בשלטון בגרמניה.
הקשישה, שאפילו שם אין לי בשבילה -
עלתה מפולין. (במלעיל מודגש)
חבר שלה למד באוניברסיטה בירושלים, אבל לא היה לו רשיונות,
אז שלחו מישהו שיתחתן איתה, ויוסיף אותה לסרטיפיקאטים שלו,
כי זוג יכל להשתמש בסרטיפיקאט אחד, והבריטים הקציבו כמות זעומה.
כשהגיעו לארץ התגרשה ממנו והתחתנה עם החבר שלה.
"בת כמה היית?" אני שואלת בהלם.
19.
בגילי.
יצאה לבד מפולין, ועלתה לארץ.
אישה קצת מיושנת.
היא זוכרת איך היו מקררים אוכל לפני שהיו מקררים חשמליים, ולפני שהשתמשו במקררים עם בלוקים של קרח.
בעלה היה סופר, והיא עצמה גרה בירושלים כבר חמישים ומשהו שנים.
ברחביה.
איפה שכל החלוצים שהיו כבר מעורים ומבוססים קנו בתים.
היא סיפרה לי על הנסיעה שלה עם בעלה לתל אביב, בדרך בורמה הידועה.
עוד לפני שסללו ממנה דרך.
ליוויתי אותה לתחנה שלה, ליד בנייני האומה,
ליידי מזדקנת.
שבירה.
צועדת לאט לאט, כאילו הזמן לא בורח לשום מקום.
סביבנו חיילים, ילדים, רצים לאוטובוסים,
אבל איתה נראה שהזמן פשוט קפא.
היה פשוט מדהים לדבר איתה.
ועצוב לשמוע שבעלה כבר נפטר, ולחשוב שעוד כמה שנים, כבר רוב האנשים מאותה התקופה לא יהיו בסביבה לספר, לשתף, להחיות את שיעורי ההיסטוריה הבאמת משעממים…
השארתי אותה בתחנה, הנחתי את התיק לידה על הרצפה,
ועליתי לאוטובוס שלי.
דרך החלון, ראיתי אותה יושבת זקופה בתחנה.
ההתיישבות העובדת.
איש גדול מעמיס לחמים למשאית, הוא לא מתפנק.
מרים מגשים, מסדר לחמים.
צוחק קצת עם שאר בעלי הקווים,
אבל לא מתעכב.
הוא עובד מהר, כי כל רגע שהוא חוסך הוא עוד רגע לישון.
בארבע ורבע לפנות בוקר יוצאים לחלק את הלחם.
בדרך מדברים.
הוא מגיע ממושב מוזנח.
אנשים זהב, אבל הרשויות מקפחות.
50 משפחות ואין מכולת.
גם כשהיו 100 משפחות לא היתה מכולת.
רק 2 קילומטרים משם יש מושב אחר,
משכיל, מטופח.
במושב שלו בקושי יש גינות,
הבתים ישנים, והבניה היא על הבסיס הקיים.
שם? שיפוצים כל שנה או שנתיים.
גנים, בית ספר יסודי, ותיכון.
הוא למד שם.
גם עבד אצלם.
בכל פעם שהיו צריכים פועלים היו לוקחים את הנוער מהמושב שלו.
עדיף בקצת על פועלים מעזה, לא?
האיש הגדול הזה עבד בפרדס לימונים, עם הכבשים, במקשת אבטיחים.
תיכון סיים בלי בגרות,
אבל התנדב ליחידה קרבית.
ולחם.
הוא בנה בתים. הוסיף גגות, רעפים.
את הבית הראשון שלו בנו הוא והאחים.
בלי פועלים ובלי פינוק – בידיים.
יש לו קו חלוקה של לחם.
בלילות הוא עובד.
בבקרים הוא לומד במכללה.
בעוד חודש הוא יהיה הנדסאי.
בצהריים, אחרי ביקור אצל ההורים,
מגיע למשפחה, לאשה ולילדה.
מקלח את הקטנה, משחק איתה.
ובתשע בערב הולך לישון.
הוא מתחיל לעבוד מוקדם.
בלי המון אמון מהסביבה שלוטשת תמיד עין רעה, הוא שיחק אותה, ובגדול.
ממבט ראשון הוא איש גדול, עם שיער ארוך, ופיוז קצר.
בשבילי הוא ההתיישבות העובדת.
מדינת ישראל קצת אחרת.
פחות מפונקת.
מוזה
קניתי מחברת חדשה, גם עט.
ניסיתי לכתוב משהו, אפילו הגיגון קטן.
אבל כלום פשוט לא נכתב.
יצאתי לנסות לתפוס את הרוח.
כשאצליח – אחזור.
פלורוסנט
לכל השדים, רק עכשיו גיליתי תג חדש שעושה חיים הרבה יותר קלים כשכותבים בעברית.
סעמק, יש לי הצתות מאוחרות…
ARGGG
.היה צפוי שהיום יתחיל גרוע
.קמתי בהפתעה, מנסה לנשום, לא כל כך מצליחה
.הגרון נפוח ולא מאפשר לאוויר להכנס לקנה הנשימה
.האף סתום לחלוטין
.גזר הדין היה ברור – נסיעה הביתה, ורופא
.אני לא אוהבת רופאים
.משהו במעמד הכמעט אלוהי שלהם דוחה אותי
,הרופאה, כשסופסוף הבינה מה מציק לי
.פסקה – דלקת גרון – קחי אנטיביוטיקה
ואני בתגובה – יששש, איזה כיף לי…
!ובלב אומרת לעצמי – שישרפו כל הרופאים האלה
-אלפיים שנים כמעט הם מתעסקים ברפואה
?לא יכלו למצוא משהו מעיק פחות ומהיר יותר
.חזרתי לירושלים, למשמר אזרחי
,לאוטובוס, שאותו תפסתי בקושי
…עלו באיזה שלב כיתת בנות מבית יעקב
.הנסיעה היתה שקטה מאוד. באמת
,הן לא הוציאו הגה, לא ריכלו
.ובכלל לא דיברו על ההרקדה שהיתה להן
.פשוט שקטות
,הנהג דילג על התחנה שלי
,עשיתי משמרת עם 2 אנשים שנהגו כמו מטורפים
- והגעתי לדירה בדיוק בזמן בשביל
להקיא את הנשמה שלי
יש ימים שבהם פשוט עדיף לא להתעורר
