ארכיון לחודש אוגוסט, 2004
29 באוגוסט, 2004 בשעה 1:00 · שייך לקטגוריית כללי
היא מנסה לכתוב סיפור, אפילו יש לה כבר שם – "כרוניקה של אהבה", למרות שלא יודעת מה פירוש המילה כרוניקה – החליטה שזה יהיה השם. היא רוצה שהסיפור לא יהיה בנאלי מדי, שיחשוף לו, להוא שבוודאי יקרא, את עצמה, אבל ממרחק בטוח. על עצמה כותבת בגוף שלישי, מרוחק. מנסה להוליך שולל את עצמה, ואותו, שלא בה מדובר. בסיפור תהיה אישה צעירה, בקשר עם מישהו מבוגר. קשר מיני, לא מוגדר. האישה נקשרת ומתאהבת באותו מאהב לטיני פראי, שמצידו נקשר גם כן. מתלהב, אבל לא מודה בכך. היא רוצה לכתוב סיפור פרידה שיספר על התלהבות ההתחלה, הריגוש שבקשר האסור והסוף הבלתי נמנע, שהמתין יתר על המידה והתיר לה להפגע. את הסיפור היא תקדיש לאות הראשונה בשם שלו, יודעת שהוא יבין שאליו היא מתכוונת, ותקווה שהסיפור יצליח, ושהיא תוכל לסגור מעגל ולשקם את חייה רחוק ממנו. מהזכרונות.
הסיפור שלה לא מסכים להכתב. הדמויות מתלוננות באוזניה על הדיאלוגים שהיא מכניסה להם לפה, תיאורי הנוף משנים את עצמם לפי מזג האוויר בכל רגע נתון, והוא, אהובה, עוד מסתובב בחצר, מול הבית. הולך במעגלים, מציץ לתוך הסלון המואר, אבל לא מעז להכנס.
הם החליטו שיהיו בקשר ללא הגדרה, אמרו אחד לשני ולעצמם שוב ושוב שהם רק ידידים, אלא שהערך המוסף של אותה ידידות שינה לחלוטין את מושג הידידות כפי שמופיע במילון. בכל מפגש אקראי ברחוב, נשבה צינה בין השניים, כמו זוג אוייבים. המבט שלו, שהתמקד בה, העביר איום מרומז, שלא תשכח את מקומה ותפגין קרבה ברחוב. היא הפכה לסמרטוט. מכורה לכל מילה טובה שלו, מגרגרת בהנאה למשמע כל מחמאה. תלויה במפגשים ביניהם. זקוקה לקצת חיבה. מאוהבת עד אבדן אישיות. הוא קלט את השינוי שחל בה, ונהנה מהחיבה הגלויה כשהיו סגורים בחדר, רק שניהם. אבל כשהיו ברחוב, שוב לא מנעה בעד עצמה מלטפוח לו על הכרס בחיבה, מללטף את הצלקת שעל הלחי שלו בחיבה.
הוא איבד שליטה. "מהיום והלאה" – כך הודיע – "תראי אותי רק במיטה, לא רוצה שום קשר בחוץ". והיא הסכימה, כמו שהסכימה תמיד לכל גחמה שלו. אבל אחרי יום אחד קשה בעבודה, כשנפגשה עם המאהב, היא אמרה לו – "לא". שפשוט אין לה חשק. והוא, שטוף הורמונים, שאל בלי בושה – "אם אין לך כח לסקס – למה בכלל הגעת לפה הלילה?". היא הלכה משם, פגועה, נשבעת שלעולם לא תקשר כך לגבר. הוא, אחרי יומיים, התעשת והבין שפישל. אבל כבר היה מאוחר מדי.
חמש שנים אח"כ, עדיין פגועה, היא מנסה לכתוב סיפור, בתקווה לסגירת מעגל, להחלמה. אבל המילים לא נכתבות, והדף לא משתף פעולה. היא יושבת על המיטה הריקה בלילה קיצי, כשרק מנורה דלוקה. בוכה ושותקת. ובראש מצטיירות המילים הבאות באותיות של קידוש לבנה –
"אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?"
23 באוגוסט, 2004 בשעה 0:58 · שייך לקטגוריית כללי
למען הסר ספק – אני אלוהים… דו שיח עם לורד1
לורד:
אלוהים, יש לי משאלה!
אלוהים:
דבר.. נראה מה אני יכולה לעשות בנידון.
לורד:
ההמממ … הלוואי ואני אדע מהי משמעות החיים ..
אלוהים:
למות.
לורד:
ומדוע אתה כל כך פסיבי ?
*את
אלוהים:
שתעשו את הטעויות שלכם לבד, ולא תאשימו אותי. 
לורד:
אממ .. אני לא מייצג את כל בני האדם .. אבל בתור אחד ..
אני יכול להגיד לך שאנחנו מאשימים אותך משום שאת גורמת לבעיות
..
והרי מטעויות רק לומדים .. והרי את כל יכולה וכל יודעת .. היית
צריכה לדעת שנאשים אותך עד שנלמד מהטעויות שלנו , ואחת
מהטעויות היא להאשים אותך ..
אלוהים:
אני לא גורמת את הבעיות. אתם אלה שגורמים אותם.
מהטעויות שלכם אתם לא לומדים, אתם חוזרים עליהן כל הזמן.
שוב התחילה אנטישמיות, שוב התחילה גזענות, שוב יש גזרות
כלכליות,
שוב סמים, אלכוהול, אלימות.
ניסיתי הכל, את הנביאים שאני שולחת נעלתם בבתי חולים
פסיכיאטריים,
עשיתי ניסים – גם לא עזר לכם לראות כלום (התחלתם לתרץ את
הניסים באמצעים מדעיים) -
החלטתי לתפוס מרחק.
כשתזכרו שאני קיימת, ולא רק תפנו אלי במלמולים לא מובנים שלוש
פעמים ביום – אחזור לעזור.
לורד:
אבל אלוהים , את יודעת כי אנו זקוקים לעזרתך .. אפילו עוד בימי
התנ"ך זעקנו לעזרתך , ותמיד שלחת נביא שיושיע אותנו מן האבל ,
המחסור במים ובלחם..ובשמחת חיים ..
גם הפעם אנו מצפים לישועה ממך … אני יודע כי אנו אף פעם לא
לומדים .. ותמיד הגלגל מסתובב בחזרה ף ושוב יש בעיות , אנחנו
זועקים ואת שולחת נביא שיושיע ..
אבל תביני שזה באופן כללי בלבד.. תמיד יש יוצאי דופן יודעים
שאת תמיד שם משגיחה עלינו מלמעלה .. ועוזרת לנו ככל יכולתך ..
ואת אף פעם לא שונאת אף אחד ולא אוהבת אף אחד .. אלה מדובר בו
בגמול .. מי שעה משעה טוב יקבל את גמולו המגיע לו .. ומי שעשה
רע -> כנ"ל. ..
בברכה, אחד מאלה שמאמין בך ..
אלוהים מתעצבנת:
אני רואה שמשה הזה הצליח עם הספר שהוא כתב… הכניס לכם המון עובדות לא נכונות.
אני לא רוצה לגמול לכם. יצרתי אתכם מתוך שעמום, אתם חוות הנמלים הפרטית שלי. מונים מיליארדי פרטים, וזה נחמד.
המטרה שלי היא שתמשיכו להתקיים. ולא לעשות לכם טוב או רע.
כשהמצב מדרדר והופך להיות בלתי נסבל – נהגתי לשלוח לכם נביא, אבל במאה השנים האחרונות – כל נביא ששלחתי מצא את דרכו לבית משוגעים.
מודה שלא בחרתי את היצורים הכי שפויים עלי אדמות (השפויים לא הסכימו לדבר איתי).
בכל מקרה – נמאס לי כבר לשלוח לכם ישועה. תתמודדו עם מה שבישלתם.
הגיע הזמן שתתבגרו ולא תרוצו אלי כל פעם שיש לכם איזו בעיה.
כשהכל מעולה – לא שומעים מכם (רק מהתמהוניים שלא מפסיקים למלמל ולפלפל את הספר של משה) אבל עכשיו – כשדפקתם הכל – לא מפסיקים לצעוק, להאשים, למלא לי את הכותל בפתקים.
לורד:
אלוהים , ניראה כי איבדת את האמון בנו .
ניראה כי באמת נמאס לך מאיתנו , אבל מה שווים החיים בלי האמונה
?
האמונה בך היא חלק מהחוט שמחזיק אותנו עומדים .. אנחנו בעצם
הבובות שלך שפועלות לפי התנועות\החוקים שלך .. מה שלא תעשי -
נקשיב לך , בלב ברירה.
וכי למה הינך , האלוהים , איבדת את התקוה לבני אדם שפוים ,,
הרי חלק מתפקידך כאלוהים שלנו הוא להיות לנו כמנהיגה.. ותמיד
היינו צייטנים למנהיג\ה , ותמיד חטאנו לו\ה שוב , וכי למה הפעם
את קמה ואומרת 'דיי , נמאס' .. הרי זאת הדרך החיים שאת יצרת
לנו .
אלוהים:
נשחקתי.
אני פורשת מהאלוהות!
תמשיכו לחיות חיים חופשיים מדאגות, אני לא אפריע לכם.
(אנרכיההההההההה)
18 באוגוסט, 2004 בשעה 0:52 · שייך לקטגוריית כללי
אחרי סרט די משעשע בשם "סוף הדרך שמאלה" ועצירה אצל הדודים,
המשכנו בת הדודה ואנוכי לבלו באר, או שלפחות ככה קראו לו פעם, בקיבוץ שדות ים.
בהתחלה חשבנו שהגענו בטעות לערב סגור, קהל גדול של משפחות ישב שם, אוכל אבטיח ושר.
נכנסנו בכל מקרה, ואז ראינו את המחזה הבא -
גבר יושב על כיסא גבוה,
הוא לובש מכנסי ג'ינס, חולצה שחורה,
השיער ארוך, אסוף בגומיה, והוא מחזיק גיטרה חשמלית שחורה.
לידו כוס יין.
חייכתי – הופעת רוק!!!
האיש התחיל לנגן, הקדמה יפה, ואז התחיל לשיר -
"אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף
בטוב וברע אני אמשיך לאהוב
אמריא לשמיים אחצה את הים
אלך אחריך עד סוף העולם"
לא בדיוק רוקנרול…
התיישבנו על כסאות חוף, ליד דוגמית שולחן (חצי מהגודל והגובה של שולחן נורמלי)
חיכינו בסבלנות למלצרית בת ה15 שהסתובבה שם,
אנחנו ועוד 40 איש.
והאיש ממשיך לנגן.
הרפרטואר כלל להיטים מכל הזמנים -
רוזה רוזה רוזה, עוף גוזל, סיגליות, בדד, גלשן, ועוד הרבה הרבה שירים.
בהתחלה צחקתי, קצת על עצמי, הרבה על הקהל שלא הפסיק למחוא כפיים ולשיר,
לאט לאט הצחוק הפך לריקוד לא מורגש לצלילי המוזיקה,
ובסוף כמו כולם התחלתי לשיר בציבור.
ילדה בת שנתיים רקדה מול הבחור עם הגיטרה.
סיטואציה הזויה קצת. רחוקה מהדימוי של פאב שנמצא בקיבוץ, על שפת הים.
אבל נהניתי שם כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן.
היידה מוזיקה ישראלית
15 באוגוסט, 2004 בשעה 0:28 · שייך לקטגוריית כללי
הנה הרשימה – כאן למטה (נא ללחוץ על הלינק…)
http://damtiela.net/wp/?p=3
מה קרה עם זה?
ליסה ילדה תינוקת, החלטתי לוותר לה על הניתוח, היא בסדר גם בתור נקבה.
הלכתי עם ספאג הספגטי לבורגרס באר. לא אכלתי דאבל, אבל שילמתי על 2 מנות, זה חייב להחשב, לא?
(ובכלל – לא היה כל כך טעים)
לרקוד… מממ… בירושלים לא יצא… במועדון גם לא… אבל רקדתי המון בניצנים
סנוקר – יחכה. לא משהו באיזון שיווי משקל המקל וכאלה.
לצעוד ברגל… כמעט בטוחה שהלכתי עם נירה לאנשהו.
שרון וסרטים. חשבנו, קבענו – ודפקנו אחד לשני ברז. פעם שניה שזה קורה. קבענו לשני הקרוב, נקווה שיצא הפעם.
צרבתי לנירה דיסק!!!
אוקיי, אז אני לא עומדת בהחלטות, ולא עושה את הדברים שאני אמורה לעשות, אבל לפחות צרבתי לנירה דיסק…
15 באוגוסט, 2004 בשעה 0:26 · שייך לקטגוריית כללי
"אולי, אולי, אם אעצום עיני,
ובטח אז אראה חלום כ"כ יפה.."
אלג'יר – קיטש
זה היה המצב הקבוע בשבועות האחרונים, איזה רצון שמשהו טוב יקרה סופסוף.
לא היה גרוע או משהו, פשוט מבלבל, לפעמים קצת קשה, ובכלל נראה היה שאם אני רק אלך לישון – הכל ישתנה ויהיה נפלא פה.
אז הלכתי לישון, אפילו הרבה, וכלום לא קרה.
לפני שבוע ויום, הנורבגי שלי התחבר למסנג'ר ושאל אם אני אהיה מחוברת בערב.
בערב, כשהוא התחבר – התחילה ההרגשה הרעה להסתובב לי בבטן.
עברנו לצ'אט של האייסיקיו (גירסא מלאה, כתיבה בו זמנית… פיצ'ר מגניב פלוס)
הוא התחיל בהרצאה על השינויים בחיים שלו, על החברה שלו שהוא ממש אוהב, ועל זה שלפעמים צריך להתפשר.
זה היה צפוי, לא חשבתי שזה ימשך לנצח, אבל קיוויתי.
ידעתי שהיא ממש מקנאת (מקנאה?!) בקשר שלנו, בכל הקשרים שיש לו דרך האינטרנט,
אבל האמנתי כשהוא אמר שהוא לא יוותר על אף קשר שלו, אפילו אם זה יעלה לו בפרידה.
האהבה מנצחת, מסתבר.
הוא הסכים שלתקופה לא מוגבלת הוא מנתק את כל הקשרים.
עד שהיא תרגיש בנוח עם הקשר שלהם, עד שהיא לא תקנא, תחשוד.
בכיתי. שלוש ומשהו שנים של התכתבות.
האדם היחידי בעולם שמכיר את כל הפחדים שלי, הרצונות, האהבות, השנאות.
האיש שעבר איתי את גיל ההתבגרות, מהנשיקה הראשונה… והלאה 
והכל נגמר.
לא הגבתי בצ'אט, החיבור השתבש והתנתקנו.
הודעה באייסיקיו – אפשר להתקשר?
אחרי עשרים דקות הטלפון מצלצל , הוא יצא לטיול עם הכלבה והתקשר,
אח"כ גם נכנס לאוטו והתחיל לנהוג, כמו בשיחה הקודמת שלנו, על החברה והקנאה.
בקושי הצלחתי להגיד שלום, גוש כבד פשוט עמד בגרון, פחדתי לבכות שוב.
קראתי לו זקן, והוא צחק, הוא קרא לי שוב פושקין (אל תשאלו – כינוי חיבה מופלץ אש, אבל זה עדיין כינוי שיועד בשבילי!)
חייכתי.
אחרי 10 דקות כבר לא היה מה להגיד. אז אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש (לא חזקה בלחשוב)
-take care, ok?
- please hold on, i don't want to hang up
עוד עשרים דקות שיחה,
אם אני אגיע לנורבגיה (בעוד 30 שנה לפי מצבי הכלכלי הנוכחי) – אני אתקשר אליו
כשהוא יגיע לישראל אני אדריך אותו בטיול
לקראת הסוף הוא נשבר ומבטיח שיתקשר לפעמים, לוודא שהכל בסדר,
שהוא יתגעגע.
- hey pushkin, i love you, remember that, ok?
- love you too. L'hitraot.
- *laugh* L'hitraot
6 באוגוסט, 2004 בשעה 0:25 · שייך לקטגוריית כללי
היום הכי מגעיל בחיים שלי 
3 באוגוסט, 2004 בשעה 0:22 · שייך לקטגוריית כללי
כפר המוזיקה של קוקה קולה
יום ראשון, השעה שמונה ואני מגיעה לחוף ניצנים עם רכש חדש, ילד אינטרנט חביב
שלא היה לו עם מי ללכת להופעה.
נכנסים לכפר, טורפים פיצה, והכנופיה מתחילה להתאסף.
בעשר ורבע, כשכולנו כבר שם, עולים הדג נחש להופיע.
(לדף של הדג נחש במומה לחצו כאן)
גרוב מדליק, ווליום היסטרי! וכמה אלפי אנשים ששרים באטרף – "הדג נחש עושים היפ הופ ציוני" או איך שזה באמת נשמע —הדגנחשוסימיפופציוני
הדג נחש מתפנים מהבמה, לא לפני ששרו שירי סטלה, מחאה וחוסר אהדה מודגש לאמ.טי.וי
שלום עולה.
כמו בכל התמונות שלו, עם גיטרה, שיער לבן, ג'ינס וחולצה שחורה.
אחחחח. שלום שלום.
(שלום חנוך למי שלא הפנים עדיין)
שלוש שעות של שלום חנוך.
אחרי חצי שעה של הופעה, רוב הקהל מתחיל להתפזר, השירים ישנים, שלום חנוך שר את השירים שהוא אוהב, לא בהכרח מה שהקהל מכיר. והקהל מצביע ברגליים.
"אני רוצה להזמין אורחים שלי, אורית שחף ותום פטרובר מהיהודים"
הקהל נוהר פנימה.
אורית, בפוזת רוקיסטית קשוחה, עם קול צרוד מתחילה ב-
"מי אמר לך שאת מוזרה?"
(ובינינו – אני מזדהה קצת עם השיר…)
שלום חנוך שר בית, גם תום לא מקופח,
ואפילו הבנאדם היחידי שאני מכירה שלא סובל את היהודים מפרגן לביצוע.
אורית ותום אומרים ביי ביי ואביב גפן מצטרף.
אביב גפן ושלום חנוך – שילוב מרתק.
הרעננות (היחסית) של גפן עם הטקסטים והמוזיקה המעולים של שלום חנוך.
מהנקודה הזו מה שנשאר מההופעה מתבלבל לי קצת (אולי בגלל הסחות הדעת שהיו לי בהופעה )
שניים או שלושה הדרנים.
אני מתחילה סופסוף להכיר שירים.
אביב גפן חוזר לבמה וביחד עם שלום חנוך מחכה למשיח, שלא בא. המניאק אפילו לא מטלפן.
אבל כנראה איזו השפעה היתה לו על מה שקרה בבמה, כי דווקא אביב גפן שר על מילואים.
(מי אמר שלא קורים ניסים?)
הדרן אחרון – מושלם.
מאיה (השיר האהוב עלי, ולא רק בגלל האחיינית המושלמת שלי מאיה)
אבשלום
מוזיקה שקטה ואיכותית.
נגמרת ההופעה.
יושבים על נרגילה, אני מתחילה באימוץ זמני של עוד דוד.
(מההופעה של משינה, ברשותכם, אני אחסוך את רישומי… היה לי קקה)
1 באוגוסט, 2004 בשעה 0:21 · שייך לקטגוריית כללי
אז הובסתי בתחרות אכילה.
זה לא כל כך נורא.
כולה 265 שקלים על האוכל…
(זה לא שזו כל המשכורת שנשארה לי או משהו..)
וגם להפסיד ב30 הפרש בכדורסל זה לא גרוע, זה פשוט שונה.
חוצמזה -
אחרי המסיבת שחרור ההפתעתית המדהימה שעשו לי – שומדבר לא יכול להיות רע.
אוף,
לא זורמות לי מחשבות.
הן באות בפולסים מוזרים.
ארגגג!
