יום כביסה
בית ריק זה טוב. טוב מאוד.
ארכיון לחודש אוקטובר, 2004
תסריט אימה
השעה: 10:45
עמיה מתעוררת לאט לאט.
השעון צלצל כבר בתשע, אבל כשמתחילים ללמוד בשתיים עשרה וחצי מותר להתפנק.
קמה. מצחצחת שיניים, שולחת מבט לכיוון הדלת.
המפתח שהשאירה במנעול בלילה הקודם, כשחזרה קצת מבוסמת אחרי שלושת רבעי ליטר בירה, בערך, לא נמצא.
מסתכלת על השולחן, על המדפים, מחטטת בכיסים – וכלום.
קצת חוששת, ניגשת לדלת. מנסה לפתוח אותה. נעול.
דפיקות היסטריות על הדלת, צרחות אימים (מישהו נמצא פה?!?! נעלו אותי בחדר!!!)
אין קול ואין עונה.
פותחת את החלון, מחשבת את המרחק לקרקע, ומוותרת על הקפיצה. דלת המתכת שנמצאת על הקרקע, ומובילה אלוהים יודע לאיפה, לא נראית יציבה יותר מדי.
בהארה של רגע, כותבת על דף בקשה לעזרה, ומוציאה אותו דרך החרך הצר שבין הדלת לרצפה.
קול דובר ערבית מתחיל לדבר מהצד השני.
מכשול שפה, קיבינימט.
נסיונות נואשים לעברית/אנגלית ונענועי דלת מוגזמים, כשבסוף מגיעות שתי עלמות צעירות, מבינות את הבעיה ואצות רצות למשרד הגוש להביא מפתח רזרבי.
הדלת נפתחת, לחץ הדם של עמיה חוזר לגבולות הנורמה, ופתאום ראש ג'ינג'י קצת מוכר פוסע במסדרון לכיוון החדר.
מה המהומה? מתעניין הראש.
עמיה רגועה, כי חבל להתעצבן, שואלת איפה המפתח שלה.
השותפה – לא יודעת – שולפת את המפתח שלה מהתיק.
עמיה מבקשת ממנה לבדוק מה עוד יש בתיק, והמפתח של עמיה יוצא משם נבוך.
כן כן, צריך לזכור, גם בעת שכרות, לא להשאיר מפתח בודד בחור המנעול,
שותפה ישנונית עלולה לקחת אותו בטעות, ואם אין את מספר הטלפון של השותפה – אי אפשר לארגן חילוץ מהיר.
יום טוב, חג שמח, והתנקשות למתרגלת המעפנה שלי בלוגיקה.
שינוי
אתמול שכחתי את התיק הגדול שלי ברכבת. רק כשנכנסתי הביתה קלטתי את זה. הפתעתי את עצמי עם התגובה שלי.
בהתחלה הייתי עצבנית, אבל התקשרתי מיד לרכבת, הודעתי להם (בתקווה שלא יפוצצו לי את התיק), אח"כ הלכתי לחדר, להרגע.
תוך עשרים דקות עברו העצבים.
אם פעם היה נהרס לי הסופ"ש, היום זה קצת מתסכל, בעיקר בגלל העובדה שזה מאה אחוז באשמתי, אבל לא נורא.
יום ראשון אאסוף את התיק, כביסה אעשה כבר בירושלים, וזהו. לימודים.
אין לפוסט הזה פואנטה, אבל קלטתי איזו התבגרות וזה הגניב אותי לאללה.
הר הצופים, בלאט
לחדר 2718, שנמצא בקומה השניה, גוש שבע, נכנסים בכלל דרך גוש שמונה. חדר 2502 נמצא במקום סביר. גוש 7 קרוב יותר מגוש 2, תלוי רק לאיזה כיוון פונים מהפורום.
להגיע מצד אחד של הכביש, לצד השני – שבו נמצאים האוטובוסים, צריךלצאת מהבניין ולהכנס לדלת בצד השני של הדשא. אפשר גם ללכת דרך הבניין, אבל זה יקח לפחות 5 דקות.
דווקא בקפיטריה של גוש 8 אין קליטה.
בספריה אפשר להסתובב כמה שעות בלי למצוא את היציאה, חמש קומות ואלוהים יודע כמה איזו חלוקה יכולים לבלבל כל אדם שפוי, ואם אדם שפוי הם יכולים לבלבל – מי אני שאתמצא?
אם תשאל עשרים סטודנטים איך להגיע מנקודה X לנקודה Y – תקבל 20 תשובות שונות.
כולן הגיוניות באותה המידה (תעלי לקומה 4, תלכי קצת לכיוון המעלית, שם תעלי קומה, תלכי שמאלה, תרדי במדרגות לקומה 2, ושמה זה יהיה. אי אפשר לפספס את זה. מה לא הבנת? זה פשוט!!!)
אם לא היה קיים המלאך השומר שלי בקמפוס, שמופיע תמיד כשאני מבולבלת לחלוטין בנוגע לכיוון שאליו אני צריכה לפנות – מן הסתם הייתי פורשת מהלימודים עוד לפני שהתחילו.
הפורום. לא הבנתי עדיין את יעודו האמיתי, אבל נכון לעכשיו יש הפנינג תחילת לימודים. ארבעה נציגים של בנקים שונים ישכנעו אותך שהבנק שלהם הכי טוב לסטודנטים. נציגי שתי חברות סלולריות יריבו על העונג לשוחח איתך (לא שזה לא מעלה לי את האגו לשמיים, אבל עזבו אתכם מסלולריים – אתם יודעים איך להגיע לחדר 6837???)
אגודת הסטודנטים מפעילה ארבעה דוכנים, אבל להרשם בפועל לא הצלחתי באף אחד מהם. "ההרשמה בדוכן שם ממול" אמרו, והצביעו על המדרגות לאוטובוס.
שמעתי כבר כמה אגדות אורבניות על סטודנטים שנה א' שנעלמו במסדרונות הקמפוס תוך כדי חיפוש אחרי כיתה נידחת, ושהרוחות שלהם עדיין מסתובבות במסדרונות.
למקרה שאעלם יום אחד, חפשו אותי בפקולטה למדעי הרוח, אי שם בין גוש 2 ל8, באחד הבניינים, מסדרונות, גושים, מעברים או מעליות.
ארץ חדשה
ארץ חדשה. או לפחות אווירה חדשה, שונה.
השבוע אני עוברת לירושלים, למעונות של האוניברסיטה.
מקלחות משותפות, מטבחון משותף, שותפות לקומה מכל קצוות החברה הישראלית.
שינוי טוטאלי.
יציאה מהחממה.
בעוד שבוע ויום מתחילים הלימודים.
לפטופ כבר לא נראה שיהיה לי לסיכומים. חבל, כבר לא יכולה לחשוב בלי מחשב בסביבה.
הקללה הגדולה ביותר של הטכנולוגיה, נהפכים תלויים בה.
מקסימום נכשל.
לא סוף העולם.
השבוע האחרון היה שבוע של המון מחשבות.
המון דברים שלא רציתי להבין ולהפנים חלחלו.
לא נראה שזה ישנה משהו, אין לי אומץ לשנות.
מחר בבוקר סידורים אחרונים, עוד נסיון לסדר את התשלום לאוניברסיטה,
לא עשיתי עם זה הרבה עד עכשיו, מן הסתם כי עמוק בלב קיוויתי שזה לא יסתדר, ושהלימודים יתבטלו.
אני מפחדת.
זה לא סוף העולם, והכל יסתדר. זה תמיד יסתדר.
אבל נמאס לי להיות חסרת עמוד שדרה, נמאס לי לוותר,
ונמאס לי לצאת זו שמפשלת ודופקת לעצמה את הכל.
לא רוצה שיכעסו עלי, לא רוצה שישמחו בשבילי, לא רוצה שיעודדו אותי, לא רוצה כלום,
רוצה להרגיש כמו ילדה בת 19… לעשות את הטעויות שלי בלי לשמוע אחר כך "אמרתי לך", ו"לא היית צריכה לצפות".
כנראה שאני בחיסולים משפחתיים לאחרונה
הוא הגיע לכאן לביקור טרור, אחד מתוך הרבה שהוא עושה פה,
פעם אחת המחשב הישן שלי נעלם, פעם אחרת הוא פירק לי צורב.
הוא ראה את הלפטופ אצלי בחדר, זה שהוא החרים לחודשיים, אחרי שהוא ביקש אותו ליום-יומיים…
אמרתי לו שמחקתי 2 סרטים שהוא העתיק למחשב, כי הייתי צריכה מקום.
התגובה שלו (המלבבת, אגב) היתה:
"תגבי מה שיש לך על המחשב שלך, עוד חצי שעה אני מפרמט אותו!"
גם עוד עשרים שנה, אני רואה אותו נכנס לי לבית ודופק לי משהו במחשב.
כי הוא יכול, וכדי שאני בחיים לא אעז להתחצף אליו,
וכי הוא מניאק. או סתם עם הפרעת התנהגות.
מכות
אחותי, שנסעה לאומן, כמעט ולא נסעה בגללי.
היא סיפרה לי, בסוד כמוס, על התכנון, וגרמה לי להבטיח שאני לא אספר.
אחרי יומיים סיפרתי, לאחות אחרת. היה לי קשה לשמור בסוד דבר כזה,
נסיעה לאומן זה לא איזה הריון או משהו כזה,
זה אחריות על חמישה ילדים, שהגדול ביניהם בן 5, והקטנים בני 7-8 חודשים.
בשיחה בין שתי האחיות שלי, כשאחת אמרה לשניה שהיא יודעת על התכנון לנסוע לאומן,
גיסי התפרץ ברקע וצעק שהוא יטפל בי בפעם הבאה שהוא יראה אותי…
עד לא מזמן היו לי ארבע אחיות ושני אחים.
איבדתי אחת לאיזו כת דתית, או סתם לבעל אדיוט.
one way or another…
חסרה לי אחות.
מישהי מתנדבת?
