אחרי שבוע ארוך ומייגע, שכמעט דקרתי בו רכזת פר"ח מעיקה, סופסוף בבית.
קצת מוזר, אבל כל השבוע הייתי עייפה, בלי קשר למספר השעות (הרב) בו ישנתי.
כשהגעתי הביתה, במקום לישון (הפעולה ההגיונית ביותר) – עשיתי את הדבר הבא:
זהו, סופ"ש של לימודים (באידיאל) או סתם התבטלות (מציאות),
יום ראשון דייט אצל הרופאה,
ו—-הופ!
לעוד שבוע של לימודים.
וויש מי לאק, וכדומה.
אחיין שלי מאושפז מאז יום שישי.
לא יודעים מה יש לו.
היום, לפי התאריך העברי, הוא בן שנה.
יש לו תאום.
הוא חיוור, מקיא ויש לו חום.
סתם עצוב לי
זאת הנטושה, עם הבקבוקים הריקים, האשפה הזרוקה בכל מקום, ועננת הסיגריות.
ככה לפחות נראה היום קניון עזריאלי.
נוער משועמם נפגש, מעשן, מתחרמן, קונה וודקה זולה ומשתכר.
כמה נשמות טובות דאגו לזאטוטות בנות ה15 ועזרו להפיג את השפעת האלכוהול כדי שלא יעשו שטויות בדרך הביתה.
אם כבר להשתכר – לעשות את זה כמו שצריך:
בפאב נורמלי, או בבית, והכי חשוב – עם אלכוהול סביר.
לראות ילדה בת 15 מתנדנדת, לא מצליחה ללכת ישר עושה דיכאון.
נכון, אמרתי לו שהוא אחראי לתכנן את יום חמישי.
חודש ביחד, אמנם מכובד, אבל תיארתי לעצמי שהוא לא ישתולל.
זה התחיל מזר פרחים ענקי שהגיע לי לעבודה. תגובת הבחורות שעובדות איתי:
רינה – דיוויד אף פעם לא שלח לי כזה זר יפה!
סנדרין – הייתי צריכה לחכות שנה אחרי שגרתי עם מישהו לקבל זר כזה! (נא להוסיף מבטא צרפתי)
סביבות 6 טלפון (עשירי בערך לאותו יום) -
"להביא לך משהו להחליף אליו? רוצה להחליף בגדים?"
ואני, לא קולטת את הרמז, סוקרת בראש את פריטי הלבוש שיש לי בבית… ומסרבת.
(ובראש – בטח יוצאים לאיזה סרט או משו, מה צריך להחליף?)
פוגשת את האדמדם, עולים על מונית, ויורדים ליד מסעדה.
לא מתרגשת, ממשיכה לצעוד, ונכנסים.
כאן המקום להזכיר מה לבשתי למאורע:
ג'ינס קרועות בקצוות של פוקס, בלאט.
טי שרט של הדגנחש, ומעליה סווטשירט של מסע לפולין, מידה XL, עם חור בכתף…
הגענו ל1868, מסעדה פלצנית פלוס פלוס.
השולחן מקושט, המלצרית מביאה את הסומליה, או איך שלא קוראים לו,
הפירוש של השם בעברית הוא – "פלצן על".
אוכל ויין מוגשים בטקסיות מטורפת, אבל האוכל סבבה פלוס.
(אפילו כשר!)
אבל השוק הראשוני היה מסוכן.
אח"כ עוד זוגות הגיעו, ובכלל היה לא נעים.
כולם לבושים טיפ טופ, שמלות, חליפות, ואני בג'ינס וטי שרט מצוירת.
נו, שוין.
את הלקח שלי למדתי – חודש הבא – חוגגים בבורגר ראנץ'.
חובה לאזן את עודף התרבותיות שספגתי ביום אחד.
אחרת אני עלולה, חס וחלילה, להתרגל ולאבד את הזהות החדרתית-ערסית שלי.
ואז מה יקרה?!
או ליתר דיוק בפעם המליון.
מגיעים לבית בקטמון, בהתלהבות פותחת את הדלת ומדליקה את האור.
ופתאום —- בום! טראח! מה קרה?
האור התפוצץ! האור נקרע…
אפילו הכיסוי פלסטיק קצת נסדק.
האדמדם מסתכל, מסתכל עוד קצת, ובסוף יוצא אל הארון החשמל המתוסבך ומרים את המתג -
ופתאום —- בום! טראח! מה קרה?
המתג התפוצץ! המתג נקרע…
טוב, טלפון לחשמלאי, שמגיע תוך עשר דקות רק בשביל להגיד -
"ווי ווי ווי, מה הולך פה? אני אחזור עוד שעה וחצי"
תודה אדון חשמלאי שנתת לנו שעתיים פלוס מינוס לחכות,
הארוחה שתוכננה – כבר לא תצא אל הפועל (בעסה, התחשק לי על בטטה…)
אבל העיקר שיש חשמל.
למרות שזה רק זמני, ולמרות שיש מצב טוב שהכל יתפוצץ שוב,
אבל חפיף -
עכשיו ארוחת לילה, ואז סרט, ולישון.
לילה טוב דוד הליקופטר.
לקני היה בר מצווה.
סבתא של עמיה באותה התקופה הפיקה אירועים שכאלה, והייתה אחראית.
לקינוח – הגישו brownies – בעברית יש כמה מוזרים, כמו המורה שלי לכלכלת בית, שקוראים להם חומיות.
brownies עדיף..
ההורים רצו להשוויץ, ועל כל חתיכת בראוניס, לכתוב -
Kenny's Bar Mitzva
מכיוון שהקונדיטורית הגיעה קצת באיחור, והיה צריך כבר להוציא את הקינוח -
היא כתבה בקיצור:
Kenny's BM
לאלו שמכירים את המונח BM, חשבו לרגע על הסיטואציה.
(השילוש המנצח של בראוניס עם הכיתוב היפהפה הזה…)
זה היה בדיוק לפני הטקס הפלצני של הדלקת הנרות המשפחתי, המשפחה נרגשת, והקהל מתגלגל מצחוק.
39 שנים אח"כ, אנשים עדיין נזכרים בסיטואציה הזו בכל פעם שהם רואים את קני.
אני במקומו הייתי עוברת דירה.
