ארכיון לחודש אפריל, 2005
25 באפריל, 2005 בשעה 3:29 · שייך לקטגוריית כללי
אחרי כל ההתרגשות שלי מההברזה להורים בליל הסדר, נכנעתי חלקית והסכמתי להופיע אצל אחותי.
זה היה אחרי מלאאאא רגשות אשמה (ותודה למשפחה הפולניה שלי), ואחרי שקלטתי שאין לי שום דבר לעשות בירושלים.
כבר בדרך לאחותי (שחיה בסוף העולם – קצת אחרי נתיבות) התחלתי להתחרט.
בשיחה עם אמא יקרה לי, היא צעקה עלי, שאני מכבסת כביסה מלוכלכת בחוץ (אם היא רק היתה מודעת לעובדה שיש לי בלוג, ומבינה מה פירוש המילה…). ההתפרצות האחרונה הגיעה בגלל שחברה מהמעונות אמרה לחברה שלה, שהיא במקרה בת דודה שלי, שהסיכוי שאני אצל ההורים קלוש, כי אני שונאת להיות שם.
"you make it sound as if we beat you up!" היתה הטענה הפגועה.
להסביר ליקרה לי שאין לי משהו אישי נגדה, אלא רק נגד העיר המחורבנת שבה היא גרה – פשוט לא מצליח.
זה תמיד מסתיים בדרישה הכל כך פולנית-אמריקאית: אל תספרי על זה, מה את רוצה שיחשבו? שיגידו?
האמת? לא אכפת לי כבר מה חושבים.
נגמר לי מההתחשבות במה שיגידו על המשפחה שלי. נשבר לי ממה שיגידו עלי.
אז יגידו. קורה.
לכלוכים אפשר למצוא על כל אדם בעולם, לא?
ובכל מקרה — ליל הסדר:
הידעתם שבקטע של "הא לחמא עניא" נוהגים להעביר את קערת הסדר מעל לכל הראשים של כווווווווווווולם סביב השולחן, ולקרוא את הקטע הזה בקול שוב ושוב?
היה משעשע! והסדר נגמר בשעה סבירה (אחת עשרה וחצי בלילה).
המבאס היחידי היה הניתוק מהעולם החיצוני.
אחותי החביבה היתה דווקא בסדר, הודיעה לי שאפשר להעלם ולצאת עם חברים (התבטל, גיסתו של ידיד שלי הלכה ללדת)
לדבר בטלפון (אבל שכחתי מטען ונגמרה לי הסוללה כבר ביום שישי בערב)
ולגלוש באינטרנט (לקח לי 3 ימים להפעיל את המחשב, וגם אז – רק המסנג'ר פעל. אפילו לא אקספלורר)
אבל הטבע ואלוהים (דני, יא מניאק!) פעלו נגדי.
20 באפריל, 2005 בשעה 3:27 · שייך לקטגוריית כללי
פרסום לעבודה, עריכת וידאו, אבטלה סמויה.
גוועלט גלינה גוועלט ב"שושן" בכל יום שני באחת עשרה. גלינה קורדובה מארחת חברים וחברות. דראג משעשע. מומלץ בחום.
צלילי המוזיקה אתמול עם עמיתרומם. נוסטלגיה.
ארוחת בוקר עם ידיד חדש ומקסים. מרוב התרגשות אפילו הצלחתי להתעורר בשבע וחצי לפנות בוקר. מחבבת אותו מאוד. איש שקט, יפה, חכם. (ושותה מיץ ענבים של מיץ פז – דבר ראוי לציון! חשבתי שאני היחידה)
פסח בלי אמאבא. הודעתי על העדרות. מנסה לשכנע את לאוניד שנעשה לילסדר חלופי. או לפחות גפרישטעמצה! (או איך שלא מאייתים את זה).
עגיל בלמעלה של האוזן. כבר שלושה ימים שאני מנסה לגלות מה השם המקוצר של זה. יותר מדי מילים.
כן, עשיתי עם אקדח ולא בפירסינג, עכשיו אני יודעת שזה לא מומלץ. next time dears.
עייפה. טרמפים מעמיתרומם אתמול לכיוון האוניברסיטה. חצי שעה רגלית סה"כ ועוד 45 דקות של קור בנסיון לתפוס טרמפים.
זהו. פסח אוטוטו.
שיהיה שמייח
6 באפריל, 2005 בשעה 3:26 · שייך לקטגוריית כללי
הבחורה שאני עובדת איתה דיברה עם הבוס שלי, (בלי לשאול אותי!)
וביחד הם החליטו שכדי להוריד ממני את העומס, הם לוקחים את הדבר שאני הכי נהנית לעשות – ומעבירים אותו למישהו אחר מהמשרד.
אם היו שואלים אותי – בכל מקרה הייתי אומרת שלא, כי העבודה על זה היא לא רק טכנית, ואיש טכני לא מספיק בשביל זה, ובכלל – אם הם רוצים לעזור שישריינו לי בת שירות שתוכל לעשות את העבודה המעצבנת של הcopy&paste שאני צריכה לעשות חצי מהזמן!
אוףףףףף!
שונאת שמחליטים בשבילי בלי להתייעץ איתי..
ואח"כ הם תוהים למה אני מתה לעזוב…
(זהו, אין צורך בתגובות, הייתי חייבת להוציא עצבים)
6 באפריל, 2005 בשעה 3:24 · שייך לקטגוריית כללי
בקבוק של גראנטס, חדש ואטום מצא את דרכו לרצפה בעזרתי האדיבה, התנפץ לרסיסים ותכולתו מסריחה עכשיו את רצפת החדר של הגותית והקראית, החדר השני שלי, שבו אני מבלה את רוב ימי.
סתם יום של חול, עדיין דיכאון, כלום לא השתנה חוץ ממינוס שהולך ותופח, כמות סיגריות אדירה שאני מרוקנת לריאות ויכולת אפסית להוציא חלק מהבלאגן שרץ לי בראש החוצה, בע"פ או בכתב. אה, גם הרבה אלכוהול. בעצם לא, את הבקבוק שקיבלתי איכשהו הצלחתי לשבור.
הבוקר קמתי בפאניקה. חלום שאני אפילו לא זוכרת הפחיד אותי, ואז השעון המעורר המחורבן שהיה אמור להזכיר לי להתעורר ולראות מה יש בארכיאולוגיה שעלול לעניין אותי. חזרתי לישון במטרה לפתור את החלום המעיק. לא הצליח, אבל השגתי עוד שלוש וחצי שעות שינה. בסוף גם הייתי בשני שיעורים באוניברסיטה. היה מצחיק להכנס לשיעור אחרי חודש וחצי שבהם קפצתי לשיעור אחד בשבוע, השיעור המיותר היחידי במערכת.
דיכאון, לפי אמא סנדרין, הוא כשאין דבר מיוחד שמציק שאפשר להצביע עליו, אבל לא מתחשק לקום בבוקר או לעשות שום דבר.
אחי הזמין אותי אליו בקיץ. כל מי שרואה אותי ביומיום כבר שמע על זה. המון. פתאום יש סיבה לקום בבוקר, כי כל יום שעובר מקרב אותי לטיסה, לבריחה מהארץ, מהלימודים, מהחברים, מהזיונים (טפו! מאיפה באה המילה הגסה הזו?) ומעצמי.
הרבה דברים חיוביים אמורים לגרום לי לחייך. איש יקר שהתגעגעתי אליו חזר לארץ, די בהפתעה (בשבילי לפחות) ונראה לי שטוב לו. אדם אחר שאני שונאת (לטענתו זה אפשרי רק בגלל שאני אוהבת) הקריא בערבמה, ראה מופע סאדו, אחיו מתחתן ובכלל נשמע שמגניב לו לאחרונה. יש לי גם סוף כל סוף חברות. נקבות. ופאב בית חדש שמחייכים אלי בו, ותמיד יש בו מוזיקה מעניינת. ובעבודה שואלים אם אני רוצה תוספת שכר או שעות, ומפרגנים, בעיקר כי מגעיל. ונחמד.
ונאחס.
זהו. נקטעה שארית המחשבה שהיתה.
שמש נצחית בראש צלול שוב, ולמיטה.
אל תדאג ינצ'וף – צחצחתי שיניים!
