סיפור חיי, מסתבר. ותמיד זה קורה עם אותו האדיוט, כל פעם מחדש.
מתרחקים, ואז מדברים המון על הרשת, וזה נגמר בהצהרות חיבה הדדיות, תכנונים לבילוי זמן משותף יחד (אפילו סתם כידידים), וכשאני מגיעה לאזור – הוא פתאום נעלם, ולא יכול, או לא רוצה.
די! נשבר!
זה כואב, זה מתסכל, נמאס.
ואם מחר או מחרתיים הוא בטעות ישלח הודעה – בטוח אענה. טיפשה.
לא שכיף פה יותר מדי, אבל קשה כיום בארץ, התחושה קשה.
בתקופות של פיגועים לא חשבתי לרגע לעזוב את הארץ,
אבל עכשיו? יש לי דמעות בעיניים בכל יום שאני קוראת עיתון (ynet),
אני מבינה את המתפנים ואת המפנים, מפחדת ממה שיקרה יום אחרי שהכל יסתיים.
כואבת את הכאב של החברים שלי שמאבדים בית, אבל מבינה את המהלך.
ארררררררגג!
הכל מסובך!
(in order of apperance) —
לפני דני, יוסי, אהד, קרן, נירה, רויטל, אדם, דני, דורון, דני, אייל, דני, יונה, אושר, איתן, עובדיה, עזרא, אלכס, דני (כבר הרבה שמות לא הזכרתי אותו), עודד, אייל שם בדוי, דני, יוסי…
בעסה. כל כך הרבה שמות :מגלגל:, הרבה אנשים 
, רובם עדיין מדברים איתי :מבולבל:
אני תמיד חוטפת שוק מהתגובות בפורום סקופים ברוטר. עשיתי טעות היום, ובדקתי מה כתבו שם על הפיגוע היהודי בשפרעם. טעות אנוש.
היו שם תגובות שמצדיקות אותו, שקוראות למטורף ההוא צדיק, התעמקו בעובדה שאף אחד לא רוצה לקבור אותו, וכו‘ וכו‘ וכו‘.
השיא מבחינתי הגיע כשחדשות ישראל 10 ציינו את העובדה שדגלי הרשות הפלסטינית הונפו בלוויות. צפיתי בשתי תגובות, ואח“כ התנתקתי מהפורום. התגובה הראשונה אמרה שזו ההוכחה שהפיגוע מוצדק, כי מי שמחזיק דגל כזה הוא אויב לכל דבר.
אם הפיגוע מוצדק, (דבר שיש בו סתירה פנימית חזקה) – אז איך יקראו לעובדה שעשו בחייל לינץ‘? חיסול ממוקד?!
ההגיון האטום הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. ההתייחסות לאזרחים ערבים-ישראלים כאל פלסטינים שחיים בארץ. הזלזול המוחלט בחיים שלהם, והעובדה שרוב הרעש במדינה הזו הוא על איפה זאדה יקבר, על ההורים שלו שתובעים את מופז/צה“ל ואת אלוהים יודע מי, ולא באבדן החיים המיותר הזה, ולא ב“מה עושים עכשיו בשביל לא להתנתק אחד מהשני“, ושתזדיין ההתנתקות. עכשיו היא לא חשובה לי בכלל.
הקיצוניות בחברה שלנו, שפועלת בשני הכיוונים (יש כמה קיצונים יותר מהאנרכיסטים נגד הגדר שמזכירים לי חלק מהפנאטים הימניים), מפחידה אותי.
אם פעם היה אפשר להגיד שכולנו פחות או יותר מסכימים על אותו הבסיס, ושההבדלים הם בדברים קטנים כמו – מתי שלום, ומה תמורת שלום. הרי היום נראה שהדיון הוא – איך נפטרים מהם בשביל לא לעשות שלום או איך משתיקים את האלה- כדי שלא יפריעו לנו לנסות לעשות שלום.
חייל ישראלי (עריק/לא עריק – זה לא משנה, הוא חייל כל עוד הוא לא שוחרר מהצבא) עלה על אוטובוס ורצח ארבעה אנשים. ארבעה אזרחים במדינת ישראל, שעליה, ועל אזרחיה הוא נשבע להגן.
איך זה שלא יצאנו לרחובות למחות, ולמה זה שהמחאה היחידה שלי היא פוסט עלוב בבלוג נידח?
הפכנו אדישים, כמעט כולנו. אלו עם האנרגיות הם הקיצוניים, אותם תמיד שומעים, הם כבר לא צריכים להתאמץ. הם לא שוליים או עשבים שוטים. הם מיעוט רועש, וכבר אי אפשר להדחיק אותו.
damtiela.net
יש שם גם מערכת בלוג חביבה שn0nick ועוד אחד בנו.
במילים אחרות – הבלוג שלי עובר לשם החל מהיום.
תגיבו, זה חביב.
עדיין בהרצה (תוהה אם לעבור למערכת באנגלית), אבל זה מה יש 
קאטץ' יו לייטר.
תגובות מבוטלות
