ארכיון לחודש ספטמבר, 2005
26 בספטמבר, 2005 בשעה 0:18 · שייך לקטגוריית כללי
Been to Horef's 3 nights in a row. it's not what it sounds like. He's leaving to the czech republic mid october. just trying to spend as much time possible till then. Nargila, Food, Coke, tons of laughs, and then going home, to boredom, and lazyness that doesn't allow me to go to sleep.
which brings me to:
- I'm so lazy, i can't switch the lousy song i have playing.
- I'm so lazy, i can't go to sleep.
- I'm so lazy, i can't change my clothes.
- I'm so lazy, i didn't even call danny today. god knows i wanted to. he's even a free number.
- I'm so lazy, i'm dehidrated and don't get something to drink (30 steps away)
- I'm so lazy, i'm having dumb arguments with people i don't know, on Yahoo messenger.
- I'm so lazy, my flip flops are still on my feet, and they're not even comfortable.
- I'm so lazy, i don't work now, even though time is money, and god knows i need it!
- I'm so lazy, i still have a lousy playlist. can't bother with changing it.
- I'm so lazy, i just copy&paste all the "I'm so lazy, " parts of the sentence.
- I'm so lazy, i think better stop this now, because i'm running out of ideas.
23 בספטמבר, 2005 בשעה 2:09 · שייך לקטגוריית כללי
”למה את לובשת גופיה?“
- ”כי זה נוח לי“
”אבל זה לא צנוע!“
- ”ומה לבשת אתה היום בבריכה?“
”גופיה“
- ”אבל זה לא צנוע!“
”לבנים זה צנוע, לבנות אפשר לראות את הציצי“
23 בספטמבר, 2005 בשעה 0:17 · שייך לקטגוריית כללי
that's at least all i can notice about him.
nothing special about the song or the way he sings… just getting older, and older.
Had a somewhat weird week, this week.
with that ray of light, that helps me smile at it all.
lets call that ray – Danny.
we met in Azrieli, spent nice few hours together, after he waited for over hald an hour, had to pay for the meal and carry my oh-so-heavy bag.
just before i got on the bus he gave me a piece of paper, to read on the way.
since i sort-of adopted a 70-year-old tourist for the way, i only read it 2 hours later.
it looked like a piece of a diary or something like that, from about two years ago.
it was about min egen Danny, and myself.
and that whole period of time.
took me back 2 years back. things were great that night. wish i could re-live it at least once more.
the picture on the side was taken that night.
22 בספטמבר, 2005 בשעה 2:07 · שייך לקטגוריית כללי
כמו שתיארתי לעצמי עניתי, שלחתי הודעות, בילינו זמן משותף, אפילו נשארתי לישון. בלי תכנונים כלשהם, סתם לישון, כי הרי אנחנו ”סתם ידידים“.
באמצע הלילה, אחרי שעה בערך של שינה, פתאום הוערתי (אני עמיה ואני מחיה את השפה העברית, שלום) ע“י נשיקות. נחמד, נעים, ואז פתאום הכל הפך לאגרסיבי יותר. grabbing my arms, my legs, כואב. כבר לא נעים. קראתי לו )^*$ והוא הפסיק. הסתובבתי ולישון.
יום שלם של הרגשה מוזרה, וחזרתי לויקה בלאט, למעונות. סיפרתי לה ולפאני מה היה, ופאני עודדה אותי לשאול אותו מאיפה זה בא.
והתגובה?
it felt right.
ממתי להיות אגרסיביים מרגיש נכון?
סיימנו את ההתכתבות באיחולי אהבה הדדיים (לך לעזאזל מצידי, ולכי תזדייני מצידו), כמובן.
19 בספטמבר, 2005 בשעה 2:06 · שייך לקטגוריית כללי
אבל בעצם על הרצפה…
יש שלושה דברים בטוחים בחיים שלי:
לנצח אוהב את דני, אין כמו אמא (גם כשהיא נותנת לי אולטימטומים וצועקת עלי), והופעות של הדרה תמיד משפרות לי את המצב רוח.
הדברים השונים עמדו למבחן המון, ותמיד עברו אותו בהצלחה.
עד יום חמישי.הופעה של הדרה, וכולי עקצוצים של שמחה.
או עקצוצים של אזהרה?
היתה קקה של הופעה. הביצועים טובים, אבל ההרגשה הכללית בטטה.
עשרים וקצת איש בגלריה, הדרה עצובה ושתויה יותר מהרגיל, וגם חצי עולם שתכנן לבוא איתי לא הגיע מסיבות שונות ומשונות.
נראה שעכשיו הדברים הבטוחים ירדו לשניים.
חבל
19 בספטמבר, 2005 בשעה 0:15 · שייך לקטגוריית כללי
Sometimes it feels like i'm a fraud, and every minute someone's going to expose me.
I work with computers, and my job is pretty easy. Mainly copy-paste, some cut & paste on the important things.
Nothing that makes my mind work. At work they always say i'm really talented, etc. The same thing with my family.
I suck at chess, because i can't look two steps ahead, and also at every game that requires thinking.
My mind is limited, so are my talents. I can do many things, but nothing can be done perferctly.
How do i shine? what can make me stand out in a crowd of 50 people?
13 בספטמבר, 2005 בשעה 0:14 · שייך לקטגוריית כללי
a. if you look real ugly – put a picture on. you don't want people to forget you
b. tell people the small things you want them to know. but not what cofee u like, book, movie, etc.
c. less is more – write straight to the point, don't hand in a huge stack of paper
d. make your resume stand out – print it on a bright yellow paper, have it slightly designed.
e. actually write one after you already got a job, so you'll have something to write about.
f – send your cv to your company-owner friends. if you're lucky – they'll get the hint and offer you a job 
—-
this blog is my english blog from now on.
the letters that will be used are english.
i just hope that the way i put them together will make sense.
12 בספטמבר, 2005 בשעה 2:05 · שייך לקטגוריית כללי
ומסבא וסבתא, מותר להתגרש?
שיגעו אותי. רוצים שאבוא, ואז מעבירים ביקורת. מבקשים שאגיע, אומרים שאני יכולה להשאר לישון (אם לא מפריעה לי הרצפה, כי אין מיטה פנויה), ואז שולחים אותי עם אמא שהגיעה במיוחד, מרחק שעה נסיעה, להביא להם מחשב. שלא תנהג חזרה לבד.
לי נראה שאם בגיל 52 הגברת לא יכולה לנהוג לבד בערב – לא צריך להיות לה רשיון… אבל להם? מה אכפת שנסעתי במיוחד לבלות איתם זמן. אני יכולה לנדוד ברחבי המדינה בשבילם.
זין אני חוזרת.
ועכשיו הגעתי הביתה, אחרי נסיעה מבואסת. אמור להיות חביב, לא?
לא.
חודשיים שאין לי אור בחדר (הלך משהו בפיקסטורה – נו, הזה שהמנורה נמצאת בו, נראה אומנותי משו)
הספקתי להיות בחצי מדינת ישראל, ושבועיים בפאקינג קנטקי. אפשר היה לחשוב שיעשו משהו בנידון.
זובי עשו. זרקו מגהץ אצלי בחדר, עם קרש גיהוץ.
אבל אור – אין!
נשבר להיות ילדה סוג ב‘ בבית הזה.
1 בספטמבר, 2005 בשעה 2:04 · שייך לקטגוריית כללי
so many things have changed.
נתחיל מההתחלה, הופעה של הדרה לוין ארדי. עוד אחת 
לקחתי את הבדודה שלי הקטנטונת, boobie בפי העם.
זכורה לי רק תחילת ההופעה, אח“כ הפכתי שתויה מדי, והכל הפך מעורפל מאוד.
עולה לי בראש כל הזמן סיטואציה קצת מטרידה, ולא ברור לי אם זה בגלל הפרנויות או בכלל קרה באמת, אבל הדרה התחילה לשיר את שיר האורגזמה.
אמצע השיר, אחרי בית פלוס פזמון, אני כמעט בטוחה שהיא הרימה את העיניים, הסתכלה לכיווני ואמרה משהו כמו – ”קראתי מה שכתבת“. מקושר פה למעלה מה שכתבתי. פוסט שלם על ההופעה האחרונה שלה שראיתי, עם התמקדות רצינית על המתופף השווה שלה. קצת מביך, קצת לא ברור. הבדודה טוענת שהיא הסתכלה לי בעיניים.
נקווה שלא.
קיצר, את הערב סיימתי בשיחה ארוכה ארוכה עם שלומפ, ככל הנראה השיחה האחרונה בינינו.
לפני זה עוד הספקתי להחליף מספרים עם איזה תייר ניו יורקרי בן 30, שבסוף השבוע הזמין אותי להתארח באחד החדרים בדירה שבה הוא מתאכסן. יפה מצידו? גברים…
הסבא-סבתא הגיעו גם לארץ. היה נחמד בערך יום, נשארתי יומיים וחצי. זה הסתיים אחרי שסבא יקר לי הודיע לי שמקומי בארץ, ולא בארה“ב, שחס וחלילה לא אהפוך להיות ”יורדת“. יכול להיות מובן, אם לא היה מדובר בסבא שאף פעם לא טרח לעלות לארץ, ושנלחם בבן דוד שלי שבגילי שרצה לעלות. אח“כ סבתא גם ישבה לי על הווריד בקטע של עישון.
המצאתי תירוץ ונסעתי לירושלים לשבת.
אז עכשיו עבודה, אין הרבה מה לעשות, בעיקר בגלל שאוהבים לדחות פה הכל לרגע האחרון.
בחזרה למשרד, לאנשים שאני אוהבת, שהתגעגעתי אליהם, וגם לבוס החביב.
גיט שאבס. בשמחות.
