יום אחד אני אצרח עד סוף העולם
אני מצליחה להרוס משפחות ממרחק של חצי כדור..
הנורבגי והפיליפינית המשוגעת שלו (הם כבר לא זוג, אבל יוצאים…) שוב רבו, ושוב עליתי בשיחה.
איך?!
ארכיון לחודש אוקטובר, 2005
lay, lady, lay
So i've got myself a boyfriend. pretty cool. problem is – baby's going to the fucking czech republic for a few years next week.
This past week was drinking almost every night, with Dvir's friends and such.
today i even forgot my credit card in the bar. a friend of mine was around so he got it to me.
and then i decided i'll keep a bathroom in the house all for myself.
do you know what its like to have this tiny bathroom no one uses, because it's way to small?
well, i got one, just outside of my room. and today i decided to take over, conquer.
any ideas what to do with it?
thought of having a notebook with a pen, just in case.
i have drunk posts. they take seconds to write, and are so lousy!!!
night
בואי נראה איך הבוקר עולה
מכירים מהאינטרנט, כבר כמה שנים. אני יודע שרוב הסיפורים בשנים האחרונות מתחילים מהאינטרנט. הפכנו לדור כזה, שחי בוירטואל. מכיר את הצד האמיתי, הפנימי של אנשים אחרים דרך בלוגים, משתף את האנשים הכי זרים ומוזרים ברגעים הגורליים של החיים שלנו, ורק את המשפחה, חברי הילדות והאהובים עליו – ממדר, כאילו כל אחד מהם הוא איזה סוכן חשאי מרושע.
כן, אנחנו מנותקים, כולנו. משנה לשנה זה מתדרדר, אבל למי אכפת? באינטרנט אנשים נפתחים באמת.
פגשתי אותה אתמול בלילה, פעם ראשונה. זו גם היתה הפעם הראשונה שמישהי נראתה כמו שהיא תארה את עצמה. גבוהה, סוג של רזה. צנומה, אבל עם ירכיים ותחת של תוניסאית. שיער קצר, פנים סתמיות.
ישבנו, צחקנו, שתינו, אכלנו, שתקנו. אח“כ אפילו התנשקנו. על שפת הים, קלישאתי ככל שזה ישמע.
ישבנו על החול. הרך, המלוכלך, ודיברנו על ספרים, וסרטים. זוג עבר לידינו, אח“כ התיישב לא רחוק. ראינו אותם מתחילים להתמזמז. צחקנו, נשענו אחורה, ואיכשהו יצא שהתנשקנו.
התחלתי לשיר לה, עם הקול הצרוד מאימה שלי – ”בואי נראה איך הבוקר עולה“.
הסכימה.
המשך הלילה היה כמו סרט. התחבקנו חזק חזק, ציטטנו משפטים ראויים לציטוט מההתכתבות הענפה שלנו. דנו בספרים של פול אוסטר ואומברטו אקו, ששנינו מאוד אוהבים. היא התחילה משפט ואני סיימתי אותו.
אח“כ שתקנו קצת. הבאתי לה את הסווטשירט שלי, כי התחיל להיות קריר. חיבקתי את עצמי בשביל להתחמם. החזקנו ידיים, והרגשתי הכי מאוהב ומאושר שאדם יכול להרגיש.
לקראת זריחה, היא הסתכלה עלי, בעיניים קצת בורקות, ולא מחשיש, ואמרה בקול הכי מדהים שרק אפשר – ”אני אוהבת אותך“.
זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי. ידעתי את זה באותו הרגע שבו היא פתחה את הפה. האור, השיער המפוזר שלה, הסווטשירט הגדול שלי שהיא טבעה בתוכו. רגע מושלם. אף פעם לא יהיה עוד רגע כזה.
בשבע בבוקר, הפנסיונר שרץ קבוע בחוף קרא למשטרה.
את הגופה שלה פינו לבית חולים או אבו כביר, והלכו להודיע למשפחה.
אותי לקחו למעצר.
חנקתי אותה למוות, הם אומרים.
גאלתי אותה מעולם של ייסורים.
Baby's got a girlfriend
הופעה של הדרה, שוב. חוזר על עצמו קצת הרבה לאחרונה, לא?
טלפון צמוד לאוזן, בקבוק בירה ביד, ופתאום קולטת את א. על הבר. אני מתקרבת להגיד לו שלום, למרות שאני זוכרת את הBan שחברה שלו נתנה לי.
רק אחרי שאני מכה אותו קלות עם הבירה על הזרוע, אני מתחילה לקשר, ולהבין שאם הוא פה – גם היא.
baby’s got a girlfriend. לפני חצי שנה, ביומולדת שלי, התעלמתי מהעובדה שלבייבי יש גירלפרנד. מאז הכל התחרבש.
אכולת סרטים כל שאר ההופעה, מגניבה אליהם מבטים, מתעלמת ממבטים שוטמים מהחברה – שחביבתי שיושבת לידי מיידעת אותי לגביהם. אבל יש סיכוי טוב שאני מדמיינת…
הפסקת עישונים למיניהם של חודש הסתיימה. זו הדרך היחידה להפסיק את הרעידות. אחרי זה הכל הפך מחוייך יותר.
חודש בלי סמים, בלאט..
AXN ברקע, זו נחשבת כותרת?
חורף, הגשם מטפטף על העורף, חורף, וקרררררר!
אז כלמיני דברים.
קודם כל – הכרתי איש מגניב ממש לפני שבוע (פלוס מינוס) בבריתה של ירדן, האחיינית הדנדשה. הוא היה הצלם, וחשב שאני אמא של אחת האחייניות. מיותר לציין שכמעט דקרתי את האיש 
אח“כ לקחתי ממנו אימייל, בשביל שישלח לי תמונות נבחרות, ומאז כבר שבוע של אימיילים משעשעים הלוך ושוב.
תנו לי בברכות על הרכש החדש
אה, המערכת שאני משתמשת בה, מערכת בל!ג, בנה אותה שגיא, חבר טוב של דני.
איש חביב בשם יאיר, שמנהל את השרת של המשהו, קיצר – איפה שהאתר שלי נמצא, התקין לי אותה.
אתמול דני אמר משהו בנוגע לכך ששגיא אמר שלא שווה בכלל להתקין את המערכת.
מעודד, לא?
אוף! מערכת אחרת בעברית, יש למישהו?!
אה, וכח להתקין לי אותה…
Come Pick Me Up, take me out, fuck me up, steal all my records, screw all my friends…
Every now and then, this old depression keeps coming up.
Depression reminds me of the owl.
I miss the owl badly.
In the spirit of Yom Kippur, that time of year when people think of the past year, and decide what went well, what went wrong, and how they should fix it, I think a lot of my past year. It was interesting, I can tell you that.
Met many new people, tried many different things, went into some weird relationships, drank a whole lot of alcohol, and been depressed for quite a long period of time. Longer than i had been in years before.
It is a part of maturing, learning that actions have consequences. That any action made affects life, mine and others, in various ways.
So what will become of me? will god send me to doom? did I get enough things done right, to keep me going? do I even want to keep on going?
Here is my promise for this coming year:
This year will be better. better judgement, health, path of life.
this year will not be a year of self-destruction, as the past year has been.
No more jumping into relationships, booze, or any thing of that sort.
This year, i will think things through. Who am I? What are my goals in life? What are the ways to acheiving my goals?
Wish me luck y'all. hope that next year, same time, I'll have better things to write.
לב שבור הוא לב שלם
מוזר, המוזיקה תמיד מתאימה את עצמה איכשהו למרגש.
שבוע של נדודי שינה. עם פינאלה הולם בדמות אחד האנשים האהובים עלי, שיש עלי איום פולסא דנורא במקרה שאדבר איתו. (לא בדיוק, גם לא בערך, אבל זו התחושה)
ואלכוהול. כל כך רוצה, כל כך צריכה את העייפות שהוא יביא לי. אבל שוב להיות תלויה באלכוהול בשביל להרדם? עדיף כבר להסתובב כמו זומבי.
ואח“כ שוב יחשבו שאני מסטולה.
די משעשע. דווקא כשהפסקתי עם הגראס (לא שהוא היה בשימוש תכוף, או לאורך זמן) – אמא יקרה לי מתחילה לשאול אותי כל הזמן מה עישנתי.
”יפתח תתנצל. אני מתנצל. על מה אתה מתנצל? ששרתי לך את שיר הקרמבו
עבדו את ה‘ בשמחה, בואו לפניו ברננה
ניי ניי ניי ניי ניי!בזמן האחרון, מאז שחזרתי לגור אצל ההורים, התחלתי להכיר את האזור שלי.
גבירותי ורבותי (2 האנשים שקוראים את הבלוג) — אני גאה להציג את אזור השרון. משופע בקיבוצים/מושבים/ערסים וכמה קיבוצניקים לא רעים בכלל.
איפהשהו באזור פרדס חנה (מוגזם לבקש ממני לדייק, היה לילה!) יש את הזוקיני. פוטנציאל לא רע, חבל רק שהמלצריות פרחות, ושבימי שלישי יש דאנס בר-מוזיקה שחורה. כל פרחות וערסי האזור הגיעו.
בירה סבירה, מילקשייק טעים (כך שמעתי), וקוסמופוליטן שווה לתחת.
לא ברור לי למה, אולי העובדה שחורף היה שם במקרה באותו הערב, המקום נראה לי חביב.
הבטחתי לעצמי להחזיר ביקור בחמישי בלילה כלשהו, כשיש מסיבה עברית (או בשני, כשבירה עולה 5 שקלים…)
בשישי בערב, סביבות חצות, כשסינדרלות כבר חוזרות הביתה, קפצתי עם קובי (מכר מילדות שגיליתי באינטרנט לפני חצי שנה, אולי קצת פחות) למקום חביב בשם Goose. ממוקם בעין שמר, מעוז השמוצניקיות, ודבר מוקצה מחמת מיאוס בשבילי עד לא מזמן, ואחד הפאבים המקסימים שיצא לי לשבת בהם.
מבחר אלכוהול נחמד, מחירים הוגנים (לא צריך להגזים, לא זול, אבל ממש הגיוני), ומבצעים שונים בכל יום/שבוע על משקאות חביבים. כך ניסיתי ”אייריש מיסט“, ליקר דבש על בסיס וויסקי, דומה לדרמבואי/ייגר דבש, גם שוט של ג‘ק (ליתר דיוק שוט כפול) וטיפ טיפה WOO WOO, עם פלח אננס טרי.
ישבנו שם על הבר, ליד דנה הברמנית, שקובי מכיר מימי התיכון העליזים שלו. בכלל, המקום שרץ חברים מהתיכון של קובי ודנה. נראה שבכל פעם שהיא עובדת, הם משתלטים על הפאב. היה מפוצץ, כבר אמרתי?
התגלגלנו חזרה בסביבות 3, נראה לי. כולה 3 שעות בחוץ, ואני מסובבת קלות. שיגעון.. :רשע:
שבת בצהריים, כשסופסוף התעוררתי (לגלות שההורים, סבא סבתא והבנדוד כולם בנמנום צהריים), לקחתי לי ליד את הספר של הרב לאו, סיפור החיים שלו. מרתק, העביר לי 3 שעות, מתוכן הופרעתי רק ע“י צליל הודעה.
האיטלקי, אחרי שבוע באיטליה כנראה החליט שלא הייתי עד כדי כך לא נחמדה (לא ברור לי איך הוא החליט את זה, די התחמקתי ממנו בשבוע וחצי האחרונים בהם היה בארץ), שלח בSMS את המספר שלו. וגעגועים.
חמוד האיטלקי. זה פועל רק באנגלית עם מבטא איטלקי. אם הייתי מתרגמת את השטויות שלו לעברית – הוא היה יוצא ערס ממוצע…
מישהו יודע מתי שווה לטוס לאיטליה?:חיוךג:
