כלום לא עצוב הכל כרגיל
אבא כועס עלי. בצדק.
לאייל היה יום הולדת ביום רביעי. ביום חמישי הוא קפץ ומרוב מותשות (שמה זין על זה שלא קיימת מילה כזו) ביקשתי ממנו ללכת ונרדמתי. בשישי בלילה דיברנו ויצא שהחלטנו לנסוע לכנרת יחד בבוקר.
מסתבר שאייל לא באמת האמין לי, כי גם כשהוא בא לאסוף אותי – הוא שאל לאן נוסעים.
הודעתי בשמונה וחצי בבוקר לאמא שאני זזה ואחזור במוצ“ש. (כאן המקום להזכיר למי שאולי לא קלט את זה עד היום שאמא ואבא דתיים?) נסענו צפונה.
נסענו לחוף דקל. דרך כרמיאל. דרך כמה אופנוענים שווים שגרמו לאייל ולי לדפיקות לב מואצות מרוב התרגשות (ולעוד כמה תופעות לוואי שלא כאן המקום לפרט :לול:). חיפשנו את מג‘די כמעט חצי שעה עד שזיהינו את המרצדס החבוטה שלו בחוף. מרצדס מיי אס, פג‘ו שבורה.
טבילה קלה, נסיון להטביע את עמיה, בירה, השתרעות על האבנים – ונוסעים לעשות מנגל. עצירה בכפר קנא להצטיידות ומגיעים לקיבוץ.
מנגל, עניינים, טעים, יין, וויסקי.
שמונה וחצי בערב מתחילים להתגלגל למרכז.
אחרי עצירות ושאר ירקות הגעתי הביתה.
עוצרת בחדר, מנתקת את המחשב מהחשמל ומתקדמת לכיוון חדר הטלויזיה שם אמאבא יושבים, בתקווה לזמן איכות.
אבא חוסם אותי, ואני שואל אם אכפת לו לפנות לי מקום.
אבא נועץ בי מבט זועם ואומר – i mind.
מבינה את הכעס. יש חוקים בבית. אני לא אמורה להתעלם מהם. ומצד שני – אייל הוא מעבר לחוקים. לא נתתי לו את כל היחס שמגיע לו לאחרונה והוא אחד האנשים היקרים לי. תמיד שם בשבילי, תמיד עם הציניות הזו. אז לוותר על אפשרות להעלות לו חיוך על הפנים בשביל משהו כמו שלום בית? מיותר, לא?
עד מתי בית של אמא ואבא?
