ארכיון לחודש יוני, 2006
22 ביוני, 2006 בשעה 8:06 · שייך לקטגוריית כללי
שתיים בלילה, צועדת שתויה ברחובות יפו, בכיוון כללי של תחנת הרכבת בארלוזורוב. עוד שעתיים רכבת ראשונה הביתה ובאופן מפתיע למדי אני משתוקקת להגיע הביתה.
כמה דקות לפני נטשתי את פלאפי, תומש ועוד כמה אנשים חביבים מהמוקד בחגיגות הבר מצווה של הגוזניק, שנמצא אי שם בטיזינאבי. עם קצת עצבים, אכזבה, בלבול וחוסר מיקוד – צועדת רגלית.
בחור צעיר יוצא מאחת החנויות, שמסתבר שהיא בכלל שינתה את יעודה לבית מגורים ומנסה לדבר איתי. מתעלמת וממשיכה לצעוד. הוא פונה אלי שוב. עונה לו בתנועת יד. הוא ממשיך לשאול איך הולך (תנועה של ככה ככה), בת כמה אני (2 ואז 1), ואז שואל מה השם. בעצבים שוברת את השתיקה. הוא מזמין אותי להכנס. מסרבת. ”למה את קשה? אני רוצה שתכנסי“ – ”אבל אני לא רוצה להכנס, יש לי עוד צעידה ארוכה“. השיחה ממשיכה. הוא לוחץ שאכנס, אני עומדת במרחק כמה מטרים מהדלת. בסוף נמאס לי ואני מסתובבת ללכת. נעלב, הוא מבקש שאגיד שלום. לוחצת יד. הוא מתעקש על נשיקה. מנקרת על הלחי. ”זו נשיקה של דודות, רוצה נשיקה אמיתית“. מסתובבת והולכת.
יכול להיות שזה לא רעיון טוב להסתובב ברחובות יפו באמצע הלילה. חושבת על רפול ומחליטה לא להטריד אותו. מנסה את הנורבגי, את ורטן ובסוף שולחת לרפול SMS. תוך דקה הוא חוזר אלי. מדברים. ”רוצה שאאסוף אותך?“ – ”אין צורך, צועדת. רק תשעשע אותי“ (ציטוטים לא מדוייקים, רק רוח הדברים).
מגיעה כבר לתחילת רחוב הירקון. פתאום שומעת את רפול צועד, איפה אתה? בא לאסוף אותך. תעצרי! שבי על הספסל. מאיפה הוא יודע שיש פה ספסל? יושבת. מסתכלת שמאלה, רפול צועד בכיוון.
אוסף אותי והולכים אליו הביתה. מזל שהוא גר קרוב.
יושבים ומקשקשים קצת. פלאפי מתקשר לוודא שאני בחיים (שעה וחצי אחרי, תודה באמת!). רפול מוציא לי פיג‘מה ולישון. בתשע וחצי יוצאים לכיוון איקאה. רפול קונה ריהוט ואני מרוויחה טרמפ שיגעון.
אוהבת את רפול. הוא פשוט אדם טוב.
מגיעה הביתה, ורטן שולח הודעה, שאבדוק ת.ד. של העבודה. פלאפי מכריז בראש חוצות (במייל לי ולעוד שניים) שהוא שונא אותי.
אתמול הוא חיטט לי במייל הכי אישי שהיה לי, שהוא ידע (אפילו בלי שאצטרך להסביר) שאין לו רשות לראות. והיום הוא שונא אותי?! ואני רק התאכזבתי.
סופ“ש כנרת. אולי זה לחזור אחורה, אבל זה לקשר שעשה לי רק טוב…
20 ביוני, 2006 בשעה 7:23 · שייך לקטגוריית כללי
ייושבים לשתות קצת בירה בשבוע שעבר, בפאב בסינמה סיטי. אחד פלאפי ואנוכי.
קצת לפני האוטובוס האחרון, מתחיל הדיון – טרמפים או אוטובוס. אני בעד האפשרות הראשונה, הפלאפי קצת דואג.
בסוף מתרצה ועולה על האוטובוס האחרון הביתה.
בחורצ‘יק חביב עלה איתי בתחנה, התיישב בספסל לפני האחרון, והניח את התיק שלו במושב שלידו. קולטת את הרמז – חיפשתי לי מקום אחר. הופה! ספסל אחורי, רק 2 אנשים יושבים. אתיישב.
טעות.
הבחור מימיני מוציא לו מבחנה, מצית ומחמם את המבחנה. לסיום – שואף את כל מה שהצטבר בתוך המבחנה.
פלאפי מתקשר אלי ואני (המומה) עונה. סיימתי את השיחה במהירות, ונרקומן א‘ (להלן – אבי) שואל – ”אהוב ליבך?“ (נסו לדמיין ערס נרקומן – ככה בדיוק זה נשמע). ”כן!“ עונה מהר, בלי לחשוב.
האיש מתחיל לקשקש איתי (ואני אכולת סרטים) ואז הוא מסביר לי – ”בעברית קוראים לזה bestים, זה קוקאין“. ה‘ ירחםםםםםםםםםםם!!!
ואז הוא ממשיך – ”מאמי, קחי את הפון שלי (שונאת את הביטוי), אל תתביישי להציק!“
שניה או שתיים אח“כ, נרקו 2, שישב מהצד השני שלי לוקח את המבחנה, מחמם ושואף גם הוא. אח“כ נחנק ופולט עלי את כל העשן (עמיה אכולה סרטים פעם שניה).
הוצאתי בקבוק שתיה מהתיק ונתתי לשניהם לשתות, שלא ימותו בנסיעה.
לאורך כל הדרך הבחורצ‘יק שעלה איתי בסינמה סיטי (זוכרים אותו?) מחייך אלי בעידוד והתנצלות על כך שנפלתי על שני אלה.
כמה דקות לפני שנכנסים לחדרה, נרקו 2 מסתובב אלי ושואל (שוב, נא לדמיין נרקומן ערס) – ”בת כמה הידידה?“. yaics!!!
תחנה מרכזית חדרה, הבחורצ‘יק מהסינמה סיטי ואני יורדים מהאוטובוס. איך שאני מגיעה לדלת, נרקומן 1 (אבי) צועק לי, שכולם ישמעו, ”מאמי, עוד חצי שעה ככה אני בבית, אל תשכחי להתקשר“. בריצה היסטרית ירדתי מהאוטובוס, נחנקת מצחוק עם הבחור השני שמאשר שזו היתה נסיעת האוטובוס ההזויה ביותר שנתקלנו בה.
טלפון לפלאפי, מספרת לו על הנסיעה. בפעם הבאה נראה אם יתעקש שאסע באוטובוס…
ארגגג.
פנים מול פנים, עם תנועות והבעות פנים הסיפור הזה הרבה יותר טוב!
7 ביוני, 2006 בשעה 6:36 · שייך לקטגוריית כללי
או משהו בסגנון.
התגובה הזו עומדת לי על קצה הלשון כבר חצי שעה (פלוס מינוס).
”ספרות זה מקצוע מיותר“, ”למה לומדים לשון?“ וכו‘.
כן, שוב רוטר.
לפני כל בגרות מתחילות ההודעות המתסכלות האלה. ילדים שמתלוננים על הבגרויות, על חומר הלימודים, על הרלוונטיות (וחלקם אפילו לא יודע מה פירוש המילה), על משרד החינוך וכו‘.
אני לא מתה על משרד החינוך, אבל זה סתם הרגל. מתסכלת אותי העובדה שאני לא יודעת איך להסביר להם למה ספרות זה מקצוע כל כך חשוב, למה הכרחי שיכירו את הסיפורים והסופרים האלה. את צ‘כוב, עגנון, ביאליק, שטיינברג, או הנרי.
ולמה ללמוד את המוטיבים, ולמה המיקודיות שמהם לומדים מנתחים כל סיפור בצורה שונה. איך מסבירים שבשונה ממתמטיקה אין סכמה ספציפית שלפיה מנתחים את הסיפור. שזה דומה קצת לתנ“ך, רק בלי להוציא את אותן האגרסיות מאלו ששונאים את התנ“ך ואת הלימודים.
זה חשוב. גם לשון. עד היום אני לא יודעת לנתח משפטים. בגלל זה מבנה המשפט שלי שווה לתחת כבר שנים.
עצבים יוצאים ממני כל היום על דברים שלא אמורים להטריד אותי כל כך. אם הם רוצים להשאר בורים – שיבושם להם, למה זה אמור להפריע לי?!
ואז אני נזכרת שאם הם לא יתחילו להעריך תרבות, עוד כמה עשורים רבים הסיכויים שלא תהיה לנו כאן תרבות (ולא, טלנובלות לא נחשבות. ולא אכפת לי שעופר שכטר כוסון ושבאלופה הוא קרא לסיגי כונפינה. הבנזונה).
1 ביוני, 2006 בשעה 7:37 · שייך לקטגוריית כללי
אז המון זמן עבר, כך חיים טוען, מאז שעדכנתי.
כל כך הרבה קרה.
סיימתי את הקורס, והתחלתי לעבוד.
המשמרות רצות יפה, שיחה אחת מעיקה וכל השאר סבבה (לפחות ככה זה היה עד היום).
אנשים זהב. גם הנשים לא רעות. האזניות קצת מעיקות, אבל הכיף הזה שמישהו אומר בסוף – ”תודה“ – עושה לי את זה. כן, גם בצורה ההיא.
והחסרון הכי גדול הוא הזמן שבורח. פחות מספיקה להגיע לצפון, להוא שם, מתחילה להתגעגע, להתאהב, ולהתבאס. לא טוב.
גם דירה לא מצאתי (ואפילו לא ממש התחלתי לחפש). קלטתי שאני רק מעכבת את הילדים שחיפשו איתי ושחררתי אותם לחפש לבד (בטוח יקח להם פחות זמן).
עוד מעט משכורת ראשונה ואני כבר נודדת לי צפונה לסופ“ש עם חברים (וכולי תקווה שגם קצת חברות…)
ובקשר לרשיון הידוע לשמצה? נהגתי השבוע מאוניברסיטת ת“א לחדרה. לא ידעתי שאבא שלי נהג כזה רגוע.
כל הדרך בדממה (“אני צריך להתרכז“ היתה התגובה כשביקשתי להדליק רדיו), בנתיב הימני. במהירות שלא עולה על 90 קמ“ש אפילו בקמ“שון אחד בודד (“slow down“ – ”אבל אבא, כולם פה על 120, ידרסו אותי!!! תן לי להשאר על 90″) כשהגענו סופסוף (שעה מייגעת מאוחר יותר) הוא היה מאושר.
נראה לי שהגיע הזמן לרשיון על אופנוע…
ודירה. מישהו מוכן למצוא לי דירה? רמת גן/גבעתיים? אולי משהו מוזר אחר? לא יקרה, שקטה, ו… מממ… לא בבני ברק.
שבת שלום, חג שמח, צום מועיל.
