26 בספטמבר, 2006 בשעה 19:21 · שייך לקטגוריית כללי
בלוג חדש – עולה חדש.
חייכת – קלטת 
שלומות וברכות, בעיקר ברכות. גם חיבוקים ונשיקות וכו‘ לרפול שהתקין, וגיבה, והעתיק וסידר לי את המערכת החביבה הזו.
אז לא, עדיין אין אפשרות להרשם לעדכונים וכו‘, אבל תנו יום יומיים והכל יהיה סבבה.
על עיצוב הבלוג מנצח מישהו לא ידוע שמשום מה החליט שתמונה של אוטו במנהרה זה הכי בלוגי שבעולם. אני מחפשת מתנדב/ת שיעשו משהו קצת יותר דמתיאלה סטייל. בקבוק בירה לדוגמא? לקוחות בזק בינלאומי מועלים אל הגרדום? התוכי הערס נדרס?
אם כבר העליתי את התוכי… השבוע הוא השבוע האחרון ברבותא בלאט. יום שישי משמרת אחרונה ומשם ישר לכנרת, לחויית שחרור מטריפה.
יהיה אלכוהול, יהיה שמח, יהיה עמיה לא מצליחה לשתות אפילו בירה אחת.
התקלקלתי. הפכתי לאחד מהאנשים שמספרים על כמות האלכוהול שהם שותים והפסקתי לשתות.
שנה טובה, מאדר פאקרס. (הידעתם שלפי המילון של רוביק רוזנטל המקור הוא באנגלית – mother fucker – ובעברית: שוגל אמו?!)
17 בספטמבר, 2006 בשעה 19:21 · שייך לקטגוריית כללי
סופסוף אני עונה לשיחות בחיוך, חבל רק שזה שבועיים לפני הסוף 
ומצד שני, אם זה לא היה הסוף – הייתי מחייכת?
סופ“ש שיגעון בכנרת, בשינה קבוצתית בתוך אוהל אחד. עצירה אצל אמא ואמא נוספת. ובית, ולישון.
ו- איתי
עוד יבואו פוסטים ארוכים שיספרו על השבועות האחרונים. לא יודעת מי יכתוב אותם, בטוח שלא אני..
שבוע טוב
3 בספטמבר, 2006 בשעה 19:20 · שייך לקטגוריית כללי
גברים. שוביניסטים. חזירים. סתם מגעילים.
מתנחלים דתיים אמריקאים הם בכלל קטיגוריה מחורבנת.
אז עברו עלי שבועיים (או שעבר יותר זמן?) קצת מבלבלים.
מצד אחד חיוך כל בוקר מרוח לי על כל הפרצוף. חבר חמוד, מקסים, מדהים וכו‘ (די די, אל תתרגש… זה סתם בשביל לעשות רושם על כולם ). ומצד שני – עצבים כל יום בעבודה.
לא כל הלקוחות חולירעות. יש הרבה נחמדים. אפילו הרוב הוא כזה. אבל המיעוט הזה, הלקוח האחד מתוך 100 הוא זה שמוציא לי את החשק להשאר בעבודה הזו (או כאלטרנטיבה פשוט להתאבד).
יש איזה קטע במישהו לרוץ איתו (הספר…) שאסף מדבר עם תיאדורה, על האנשים האלו שגורמים לך לרצות להפסיק להיות ועל אותם האנשים שבצורה הפוכה לחלוטין הופכים את כל העצב לשווה את הכל (כמובן שגרוסמן תיאר את זה יותר טוב, לי יש קשיים בהתבטאות).
לעזאזל האנשים. אלו האירועים.
ברק חזר השבוע מהודו אחרי 3 חודשים פלוס מינוס. מאלקניסט צפונבון למסיונר הודי בזמן שיא.
הבחור שאף פעם לא יצא מהבית בלי ג‘ינס מדוגם מסתובב לו בחוצות חיפה עם מכנס קצר made in בגדד, קרוקס מבחילות, פיסת חוט משתלשלת מהתלתלים שסופסוף מבצבצים וחיוך ענק מרוח על הפנים, ולא מסמים
הבחור מצא שקט. נעלמו הפנים המעוננים מדאגות והתגלה אדם מאושר.
היינו (רפול, דנה ואנוכי) בעיר הבירה שנדדה לה השנה מתל אביב לחיפה. שוריק הצטרף, הדגנחש נתנו בראש עם שירי סטלנים ואני מגרדת את הידיים בחיפוש נואש אחרי סיגריה. בריא יותר בלי, אבל לא יכולה. אני משתגעת. הרבה יותר עצבנית, הרבה יותר רעבה (כל הזמן רק בולסת) ועם הרבה יותר כסף לבזבוזים.
פ‘ין נפל. אחרי חמש שנים בלי סיגריות מסתבר שהבחור בילה את הביקור האחרון באי ההודי בעישון סיגריות בשרשרת, עכשיו הוא סובל משיעולי הגמילה. איך נפלו גיבורים? (ולא, ינשוף, ”שמו להם רגל“ כבר לא משעשע אותי).
כהרגלי בקודש הפוסט הזה בנוי קטעים קטעים, בלי שום רצף הגיוני. לא כל מה שקרה בזמן האחרון ראוי לציון. חלק גדול ממנו אשמח אם ישכח.
i‘m hitting rock bottom. מישהו יכול לשלוח יד?
