סופ"ש רגוע?!
ביום שלישי ארקדי מתקשר לאיתי ומציע סופ“ש באילת. איתי מעדכן אותי ואני קופצת עם הרעיון הטיפשי של טיפוס שביל הנחש לקראת זריחה כדי לראות אותה במלוא תפארתה ממרומי המצדה. למה טיפשי? עוד מעט.
דיברנו עם ערן, ריטה, אייל, בתאלה (אהמ!), חדווה ועוד שאר חברים. כולם אמרו שכן, ויש מצב. אח“כ ויתרו.
בחמישי ארקשה הגיע. התעכבנו קצת ונסענו לירושלים. קצת אולד פרנד (עברו מקום, הפך להיות פאב שווה), טיפה בלו הול. בארבע לפנות בוקר יצאנו מירושלים. איתי נהג. מצדה.
רגע לפני זריחה מתחילים לעלות את השביל. השיעול הטורדני שיש לי כבר שבוע מצטרף לעצלנות הטבעית שלי + כאבי הברכיים הזכורות לטוב. אני מתחילה להחנק מרוב אוויר צח ונעצרת. איתי וארקדי יושבים, מעודדים, מנסים לשכנע אותי להמשיך ואחרי חצי שעה מתייאשים. את הזריחה ראינו מאמצע ההר. הם המשיכו לטפס, תוך כדי עדכונים שוטפים בטלפון כל חמש דקות. אני בינתיים מתחילה לצעוד למטה לאט לאט. שעה וחצי אחרי שהתחלתי לרדת את ההר אני מגיעה לתחתית. קור אימים. ארקדי ואיתי מבואסים על ההתקפלות שלי. אני בינתיים קופאת עם סיגריה בתחתית ההר. השמש מתחבאת מאחורי העננים ואני לא מבינה איך הגיע לי הרעיון הגאוני של הטיפוס למצדה.
יוצאים ממצדה. מעלים טרמפיסטית עד חצבה ונוסעים. איתי עדיין נוהג. עייף. באיזה שהוא שלב אני מחליפה אותו. קולטת עייפות. אח“כ שלט – עיר המלכים באילת. שמחה וששון. שיט, מעל זה כתוב עוד 101 ק“מ. חותכת לשוליים בפונדק של כושי ועוצרת. איתי מתעורר. מחליט שהוא נוהג. נרדם בחניה לחצי שעה, קם ונוהג. פותחת את העיניים באילת, בית החייל.
עצירה קטנה. השיעול כבר מכאיב בצלעות. חותכים לטיילת. אין אילת בלי טיילת. לא שיש בה משהו מלהיב במיוחד, אבל חובה. לא ככה?
כדורים נגד שיעול בבית מרקחת, סיבובונצ‘יק בטיילת עם הבנות מהגף (שזה משהו של חיל האוויר, אולי פלוגה, אולי גדוד, רק אלוהים יודע, לא אני…) שגם נמצאות באילת – וחזרה לבית החייל. מקלחת, כדור ושינה של 14 שעות לפחות. באמצע מסתבר שארקדי הספיק לצאת עם הבנות, ללכת לאיבוד ולחזור בחמש בבוקר.
שבת בבוקר, יום יפה… קר אחושרמוט, יה?
גברים אמיתיים לא מבקשים הכוונה, שמעתם על זה פעם? הדרך לדומינוס פיצה באילת עברה דרך כל המלונות, החוף הצפוני, ביג, אזור תעשיה, מסוף טאבה… בסוף הגענו. נו, לפחות הדלק הוא בלי מע“מ.
אחרי ארוחה טובה צריך לטייל קצת. אם כבר הדלק זול – מרביצים נסיעה. החי בר ביטבתה. הגיעונו למקום, שעה בערך לפני הסגירה. רונית, עלמה צעירה ומשעשעת שיכנעה אותנו לוותר על הכניסה לשמורה (מוזר בהתחשב בעובדה שהיא עובדת שם), במקום זה ארקדי קפץ לסיבוב מהיר עם איתי, רונית ואני עישנו סיגריה בחוץ ומשפחה אילתית שלמה עשתה פיקניק על שולחן לידינו.
די, נגמר לי האוויר. היה עוד יום וחצי. אינשאללה איתי יכתוב על זה אצלו.
(כן, שוב פוסט בלי פואנטה, באט פאק איט, יה?)
