All the trash in my head i gotta through it away…
אני צריכה לעצב באנר. באנר לא קרה, הנה מה שכן:
אה, והבאנר (זה שלא קרה):
משכנע מאוד, לא?
מסקנה — לא לנסות לעשות משהו יצירתי/יעיל אחרי 9 שעות עבודה מתישות + 3 שעות נסיעה.
הציטוט שם למעלה הוא של טומי לי, האיש וסרט הפורנו, שר את good times.
איתי חגג לו יומולדת ביום ראשון, ה18 לחודש. לרגל המאורע המשמח (וגם בשביל להוציא לינשוף את העיניים) – המראנו לפראג, לארבעה ימים של תרבות, נוף, חו“ל ואלכוהול זול.
אז להוציא את חורף שיצא בן של עז (כמו תמיד) וויתר על הגעה לבירה של המדינה בה הוא חי בשנתיים האחרונות בשביל לראות אותי (קראו שוב את המשפט, אולי הפעם תבינו) – היה כיף.
ראינו את הטירה של פראג, טיפסנו 287 מדרגות לראש המגדל של הקתדרלה, הלכנו על המרצפות שוברות הרגליים בכל העיר העתיקה, עלינו 125 מדרגות במגדל של גשר קארל. הלכנו על גשר קארל. שתינו בירה זולה, אכלנו פיצה יקרה, נשנשנו פלאפל שהגיע משום מה עם מיונז (לא בנוסף, במקום חומוס וטחינה. זונות!), הגענו אפילו לחומוס. באיזו מסעדה לבנונית בקניון נובי סמיכוב (כן, השמות שם גרועים לאללה) מכרו חומוס. חורף המליץ. כשהגיע אליו הSMS שבישר שזה חרא חומוס הוא אמר – ”כן, ידוע“. למה הוא שלח אותנו לשם – אני לא יודעת.
יש הרבה זונות בפראג. זונה לתחבורה ציבורית. זונה להולכי רגל. סוף זונה, או זונה סוף. זונה מתחילה. חורף טוען שזה בעצם zone, לי נראה שהוא מתבייש בזה שכל אזור נקרא על שם איזו קורבה (וזו המילה הצ‘כית לזונה).
תמונות עוד יגיעו בהמשך. הזכויות שמורות לאיתי והוא עדיין לא פרסם אותן.
עייפות מטורפת ואני עם 3 עבודות. יאללה מקלחת – עוד שעה למלצרות.
ביום חמישי קמתי שמחה וטובת לבב. התנעתי את יששכר והתחלנו במסענו.
עצירה אצל סבתא בנתניה, המשך עצירה במוסך (יששכר קצת מפונק, צריך שחנן מהמוסך יבדוק לו שמן-מים, סתם מתדלק או עמיה לא מספיק טוב לו) ומשם חיש מהר לבית שאן. כאן המקום לציין שאיזה מניאק-בנזונה-כושלאמאשלו גנב את הרדיו דיסק מהאוטו, כך שאילתרתי עם אזניה מחוברת לסלולרי כדי שאפשר יהיה לשמוע רדיו, קחחחח קחחחח רדיו קחחח קחח (תלוי ברמת הקליטה במקום).
ובדרך לבית שאן העליתי טרמפיסט. בכיתי קצת על מר גורלי (השכמה מוקדמת, נסיעה ארוכה, אין רדיו דיסק והרכב עגלה), קשקשנו קצת על דרכים לשעשע את הנסיעה (כיסוי דלמטי להגה, כלב מהנהן, דיסק של בית“ר תלוי על המראה) – והורדתי אותו מהרכב ליד גן נר, מאושר שהצליח לרדת מהרכב עם הנהגת.
בית שאן, אחותי, קצת לא מרגישה טוב. זמן ההגעה – 11:30 (יציאה מת“א – רבע לתשע). זמן סיום הספונג‘ה – 14:40. זמן ההתקפלות – 14:45, כשתמיר (אח של ובן דוד של) מודיע לי שהוא הגיע לבית שאן בדרך לקיבוץ.
תמיר, קיבוץ, קפה וסיגריה – והיידה, לקיבוץ מרב, לבקר אחות, גיס ושלושה אחיינים. בעליות לקיבוץ מרב הנורה של הדלק מתחילה להבהב קצת. אני משועשעת, אח“כ קצת לחוצה, מוותרת על הלחץ לטובת ריכוז בפיתולים המטרידים/מפחידים והתהום שבצד ומגיעה. שוב מזון, מנוחה, קצת משחקים ותמונות עם הילדים, הצטיידות במזומנים – וקדימה, הגיע הזמן לחזור לציוויליזציה. את הירידה ממרב התחלתי כבר עם נורת דלק קבועה. התפללתי חזק, אח“כ נרגעתי (גם אם אין דלק – אני בירידה, אפשר לדרדר) והנה – התחנה!!! תדלוק קליל בסכום זעום וקדימה, מבית אלפא והלאה. בצומת השיטה אני ממתינה, וממתינה, ורכבים עוברים (ואני צריכה לתת להם זכות קדימה) ועוברים, ועוברים. והנה – שני הרכבים שבאים משמאל מאותתים ימינה (יפפייייייייי!), ומימין ריק. אני מתקדמת ופתאום מסתבר ששני הרכבים הסתירו רכב שלישי, אדום, קטן, יפה, שכמעט והתנגשתי בו אם אני לא הייתי מורידה רגל מהגז והוא לא היה מרביץ גז.
לא בריא לנהוג לבד, העליתי טרמפיסט בצומת יזרעאל. מונולוג חביב מחייה של עמיה כל הדרך לחדרה (היתה חתיכת דרך, הבחור היה בהלם או ממש משועשע) – והורדתי את העלם ליד סמי בכיכר, לא לפני שהבאתי אותה ביחצ“נות לפנים לבועה.
זכרון יעקב, לבקר את אמא של בייב, שנמצא שם עם מאיה (אחותו) ומסתבר שהמתינו רק לי (באיחור אופנתי של שעה) בשביל לאכול. אוכל. יאמממממי יאמממי יאמממי!.
יששכר קצת בכה בדרך, הוא רצה קצת דלק. תדלקתי אותו ב7 ליטרים מושקעים. כל ליטר – ים אהבה ודמעות. בייב פגש אותי בכניסה לחניון, השכיב את יששכר לישון כדי שאוכל לעשות את מה שהיו אמורים לשלם לי עליו, אם הייתי עושה אותו כמו שצריך. לא, לא זה.
אז שוב בת“א, עמיה צריכה לעמוד מול פאב לסביות לוחמני (או שלא 
) ולחלק פלאיירים לערב בנות של הבועה בימי שלישי (בירה 1+1 לבנות, צ‘ייסרים בעשרה שקלים). אמממה – פחד אלוהים. אני עומדת והסלקטורית נועצת בי מבטים מזרי אימה (בסגנון של – יא בת זונה, מה את מפרסמת כאן פאב אחר?).
טלפון היסטרי יחסית למאיה. היא מגיעה ובשניות משתלטת על הרחוב. פלאיירים לכל מי שבא, בחורים ובחורות צעירים ויפים, קצת קשישים… כשהגיעו השיכורים הסתלקנו. הספורט החדש שלהם, מרדף אחרי בחורות אומללות, תוך שהם אוחזים בבקבוקי בירה, במטרה לשפוך את כל הבירה על הבחורות – לא עשה לנו את זה.
התגלגלנו לבועה, יוסי מושיב אותנו על הבר, משקיע קצת באלכוהול ואיכשהו מגיעה השעה 4:30, והמקום נסגר.
לילה. פיזדייץ. לאן הלך כל היום?!
את היחידה אני נשבע.
אל תשברו עדיין צלחת, אבל ככל הנראה חוזרת לירושלים, חצי משרה בשלושת החודשים הבאים.
המשכורת לא ברורה, תיאור התפקיד לא ידוע, אישור סופי עדיין אין – אבל יש רבותא, פיזדייץ.
מה עוד מה עוד?
הבועה
התחילותי לעבוד, so far so good. שרק ימשיך ככה.
רבותא רגילה, בלאט
דבש. מעריצה את הבוס, שכרגע בחו“ל, אינשאללה קורא את הפוסט הזה ומביא לי Mac חדש ויפה. ביקשתי ממש יפה.
לימודים
מה?
תחבורה
אמא בחו“ל, האוטו אצלי. קראנו לו יששכר, כי הוא זקן, מיושן ומשתעל המון, בעיקר בבוקר, כשמתניעים.
אלכוהול
שתיתי יותר מדי אתמול. התנדנדתי חזרה לבית של איתי, כולי שתויה ואומללה אחרי 2 פאבים, בטן ריקה וטיפה יותר מדי אלכוהול. נשכבתי במיטה ואז חשבתי שלקום לשירותים יהיה רעיון חכם. טעות. בכניסה לחדר נפלתי על הרצפה והתחלתי להקיא. איתי התעורר וטיפל בהכל. קמתי בבוקר והכל הרגיש כאילו לא קרה כלום. שקר. התעוררתי מרגישה זוועה, טלפון לדחיית הפגישה שהיתה אמורה להיות היום וחזרתי לעוד שעתיים-שלוש של שינה מרגיעה.
מצרכים:
300 גרם שוקולד מריר
2 שמנת מתוקה
1/2 ק“ג פתי בר
שקדים טחונים – אופציונלי
הוראות הכנה:
1. מרסקים את הביסקוויטים בקערה.
2. בסיר, שופכים את השמנת, שוברים את השוקולד לתוכו וממיסים על אש קטנה עד שהשוקולד נמס בתוכו. מחכים עד שיגיע לרתיחה, תוך כדי בחישה.
3. שופכים לביסקוויטים המעוכים (אפשר להוסיף גם שקדים טחונים)
4. מגלגלים בתוך ניילון נצמד.
5. מכניסים למקפיא עד שמוכנים לאכול
פיטר פן לא שמר נגיעה, בת הים שוחה מעורב, מומינים הולכים ערומים, שלגיה חיה עם 7 גברים, זהבה פורצת לבתים, פינוקיו שקרן, רובין הוד גנב וכיפה אדומה מדברת עם זרים.
תראו על מה גדלנו ואתם עוד מתפלאים למה הנוער של היום נראה ככה?
(נחת בסלולרי לפני עשר דקות באדיבות אחי. שקיבל את זה ככל הנראה ממישהו אחר. אם נלך מספיק אחורה, נגיע לבן גוריון?!)
יומיים מטורפים של נסיעות מסתיימים באלכוהול. חוסר שעות שינה, קיבה יחסית ריקה. ואלכוהול.
איתי, דניבוי, שוריק, ערן, תמיר ואני.
מתוך החמישיה, איתי וערן חברים כבר שנים. איתי פגש את דניבוי ושוריק, רוב הילדים אפילו שמעו אחד על השני, אבל רק אותי כולם באמת מכירים.
לוקח לערב קצת זמן to kick in, ואולי האלכוהול הוא הסיבה, אבל משהו במוזיקה, במקום, בחברה מרגיש פתאום טוב, ונכון.
פספסתי המון אתמול בערב, הרבה מדי אלכוהול אחרי יותר מדי זמן. התנדנדתי פעם או פעמיים לשירותים, סיפרתי לבועזון ולשח ף שהצטרפו בשלב כלשהו כמה סיפורים יותר מדי מביכים. אבל היה נעים. וטוב. ורק הינשוף היה חסר עם צ‘ירזים יצירתיים.
ושוב, יש לי יותר מדי ”ו..“ בפוסט, אבל כבר התרגלתם, לא?
הבועה. פאב חדש – עולה חדש. חייכת – קלטת!
