עדכון יומולדת 2007
ביום שישי, שעה 11 בבוקר, החניון של המימדיון (וגני התערוכה, וגני יהושע).
נא להביא בירות, נישנושים ומשחקי חברה.
גם את עצמכם, בבקשה.
אישורי הגעה והודעות על מספר מקומות פנויים ברכב יתקבלו בברכה.
ארכיון לחודש מרץ, 2007
מי כשרון? אני כשרון!
רבע לחצות, אני על כביש 1, בדרך מירושלים לת“א אחרי יום ארוך ומתיש של עבודה. 2 עבודות ליתר דיוק, ביקור משפחתי של גונן, נסיעה למעלה אדומים, קפיצה לקניות לפסח במישור אדומים, משם לאסוף את ויקה בלאט ולעיר, לערב בנות לקראת היום הולדת שיש לי היום עם כל החברות מימי האוניברסיטה. לא שתיתי, צריכה לנהוג.
בכל מקרה, לענייננו.
עצרתי בתחנת הדלק בשער הגיא. גם כי זה כיף וגם כי רציתי אוכל.
קניתי בורקס וביציאה סיפרתי לדוד שישב שם שעוד חמש דקות יש לי יום הולדת. קיבלתי פרח וכוס תה. ישבנו קשקשנו, הזכרתי לו את הפעם האחרונה שישבתי שם, והמשכנו לקשקש.
אחרי התה והסיגריה צעדתי נמרצות לאלי (האוטו של איתי). עשיתי ציף ציף באזעקה. התיישבתי, הכנסתי את הקוד ו —- לא מתניע.
מנסה שוב את כל התהליך – לא מתניע.
מתקשרת לאיתי, מרגיעה את עצמי ומחליטה לנסות שוב בעוד חמש דקות.
שוב למתדלקים שמשועשעים לשמוע שאני לא מצליחה להתניע ובינתיים SMS לפ‘ין.
אחלה התחלה ליומולדת, לא?
מוסעב, מנהל המשמרת בא לעזור לי להתניע.
ואז הוא מתחיל לצחוק.
”בטח שלא יתניע לך, האוטו לא נמצא בparking. עזבי, תשני שעה שעתיים ואז תסעי, נראה לי שאת לא מאופסת“.
אופס. פאדיחה. מי כשרון? אני כשרון!
יומולדת 2007
המאורע – יומולדת 22 לעמיה.
תאריך – 31 למרץ (כן, יודעת שהיומולדת שלי ב27 לחודש) – שבת.
מיקום – פארק הירקון (נתון לשינויים, עדכונים בבלוג ובסלולרי של עמיה)
שעה – החל מ13:00 (אל תגידו שאנחנו לא מתחשבים בהנגאוברים)
יש קוסם? – משחקי חברה, דוראק, תופסת, מחבואים, מונופול וכל מה שתביאו 
אוכל? שתיה? משהו?! נעשה עיסקה. אני אוודא שיהיו מנגל וגחלים, אולי בשר כלשהו. פיתות, חומוס וחמוצים. אלכוהול בסיסי יהיה (וודקה, וודקה, טקילה, וודקה, בירהההההההה). משקאות נוספים – תביאו וכולנו נהנה.
—
עדכונים ורעיונות, טענות ומענות (אה, ואנשים שמגיעים עם רכב ומוכנים לקחת טרמפיסטים) – אלי במייל או בטלפון
טלפונים של זונות
זה מה שצריך לחפש בlive בשביל להגיע לבלוג שלי. מי מחפש טלפונים של זונות באינטרנט?
ללא שום קשר ישיר, כשמריצים חיפוש בגוגל או בlive על ”עמיה“ – אני התוצאה הראשונה. באופן מפתיע, damtiela.net מופיע לפני הערך בויקיפדיה על עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה, ראש חוג באוניברסיטה העברית (פעם אחרונה שבדקתי).
אבל זונות? טלפונים של זונות? זונות על הגדר – הגיוני. שלמה ארצי שר על זה לפני, אבל טלפונים של זונות?!
זונות כולם. =\
פוסט אמריקה :)
אזהרה – פוסט ארוך, חלקים ארוכים משעממים, אבל תשארו, יש בסוף קוסם.
פילדלפיה היתה מדהימה. בבלוג של איתי יש איזה פוסט או שניים על המקום.
ראינו איפה הקימו את המדינה. לא שלנו. של האלה. את פעמון החירות שקצת מעליב את השם הגדול שיצא לו. חתיכת פח לא גדולה במיוחד.
הלכנו ברחוב של האנשים המגניבים (south street), אכלנו במקום או שניים כשרים, ישנו אצל אלישבע (ישתבח שמה!) ובכלל – אחלה סיפתח לטיול-אמריקה.
ומפילדלפיה לוושינגטון. 4 שעות נסיעה (ועל זה כבר היה פוסט נפרד), מלון נחמד, המון המון שלג. איתי אוהב שלג. גם המעיל שלי, מסתבר.
ובפילדלפיה צעדנו הרבה, לair and space museum של הסמית‘סוניאן, עליו קיבלנו המון המלצות. משעמם תחת. אין דרך יפה להגיד את זה. פשוט משעמם.
אח‘שלי הצטרף עם חבר לסופ“ש שלנו בוושינגטון. איתי ואני יצאנו איתם לשתות, לאכול. לא ברור לי למה, אבל תמיד מוזר לי לצאת לשתות עם אחי הגדול. אפילו לו זה כבר עבר, אבל לי? קשה קשה.
בערב יצאנו למסעדה מרוקאית. הקוסקוס היה מזוייף. לא כזה שסבתא מכינה (לא סבתא שלי. סבתא, באופן כללי). כמה דקות לתוך הארוחה מגיעה רקדנית בטן. אנחנו מחייכים ורוצים להתעלם. אחי מסביר לי שהיא לא רוקדת שם בשביל הכיף, אלא בשביל הטיפים (ומצביע על השטרות שהיו תקועים לה על פיסת הבד באזור המותניים). התעלמתי. הוא ניסה לדחוף לי כסף ליד (שאדחוף לה ל… בד. ינשוף, יא סוטה!). בסוף אחי יצא גיבור ונתן לה טיפ, מה שהניב, לצערי, עוד כמה נענועי אגן באזור השולחן שלנו.
ומשם יצאנו בשבת בבוקר לכיוון לקסינגטון. שמונה וחצי שעות נסיעה לפי אלירם, הGPS החדש של איתי. דרך וירג‘ינה, מרילנד, ווסט וירג‘יניה (איפה שאין קליטה לטלפונים וכל הערים נראות כמו בסיסים של הקו קלקס קלאן) וקנטקי, יייייייייייייייייייייהההההההההההההאאא!.
הרבה סוסים בקנטאקי. ושולחן הוקי אוויר אצל אחי
גם וויסקי. אם אפשר באמת לקרוא לבורבון וויסקי. יש גם מזקקות. הרבה. אחת הידועות (והיחידה שאני הכרתי את התוצרים שלה) יושבת בלורנסבורג. מאז סיום תקופת היובש, ואפילו עוד לפני, מייצרים שם wild turkey. יש להם סיור נחמד מאוד, מבטא דרומי לכולם, וזוקק ראשי (master distiller) שחתם לאיתי על הבקבוק שהוא קנה. אני קניתי גופיה.
ובערב יצאנו לשתות, לסיור פאבים. חמש ketel one עם קרנברי והחדר הסתובב.
ומשם, יום או יומיים אח“כ, לכיוון ג‘ורג‘טאון, ה-סיור של ארה“ב, מפעל הדגל של טויוטה בארה“ב. משקפי מגן, אזניות עם ווליום ואלפי team members שעושים את אותה הפעולה, תוך 55 שניות כמה מאות פעמים ביום, במשמרות של 8 ו9 שעות. כסף טוב, אבל אחרי יומיים הייתי יוצאת משם כמו צ‘רלי צ‘פלין בזמנים מודרניים.
וערב, ארוחת ערב עם פול וקוני (זוג חברים של אחי) במסעדה פלצנית בלקסינגטון. איתי ופול נקלעו לויכוח של מי יותר גדול. הiPod.
הויכוח הסתיים במונולוג הבא של פול:
My iPod kicked your iPod’s ASS!!
i have the master ipod.
in fact, my last name is Pod. Paul i Pod
מה אני אגיד לכם – boys and their toys…
ושוב נסיעה, והפעם לשיקאגו. נייפרוויל למען האמת, לבקר את ברברה, בדודה של אבא שגרה בעיירה דומה מאוד לסטארס הולו. overnight מהיר שם, תוך כדי שמזג האוויר שהספיק להשתנות שוב לרעה מקפיא לנו את החלונות. סיור מהיר בטרולי שמראה לנו את שיקאגו – ומתחילים במסע הארוך חזרה לניו יורק, איפה שבעוד יום וטיפהלה אנחנו צריכים להחזיר את האוטו. השני שלנו. את הראשון החלפנו בפילדלפיה, היה תקול.
עצירה overnight בריץ קרלטון, באדיבות אמא יקרה לי (מאוד, במיוחד עכשיו כשיצאתי יקרה לה מאוד…) ויאללה – ניו יורק.
נחתנו לנו בmilford hotel, לקראת חגיגות סנט פטריקס, החזרנו את האוטו והתחלנו לצעוד, לחפש פאב שבו נוכל לפגוש את כ-ו-ל-ם!
בתשע וחצי נפגשנו במלון, מייק הוביל והלכנו יחד לאיבוד בדרום העיר. איתי, אבי הג‘ינג‘י, מייק (הרופא לעתיד) ואנוכי. בסוף הגענו לפאב אירי צפוף, בו הברמנים עשויים להיות ייבוא ישיר מאירלנד, ובדיקות הID לא מתבצעות בקפדנות (או שבחורות נראות מממממממממש צעירות שם).
בסביבות 11 יצאתי לעשן, אייל ואיתמר בדיוק התקשרו שהם עומדים להכנס, אז חיכיתי עוד כמה שניות. הם נכנסים, הדלת פתוחה, ופתאום – פ‘ין.
הפעם הוא לא הבריז
שתינו עד סביבות 2. הקהל התפזר ונשארנו 4. איתי, אבי הג‘ינג‘י, פ‘ין ואנוכי. חזרנו למרכז העיר לנשנש משהו לקראת ארוחת בוקר.
למחרת יצאנו מהמלון, פ‘ין התנדב (טוב, נודב) להקפיץ אותנו לדודים של איתי בטינק, ניו ג‘רזי. נסענו אליו לאחסן את התיקים והלכנו יחד לאמפייר סטייט. איתי ופ‘ין התחרו מי יכול לצלם יותר תמונות ואני קפאתי מקור. בכלל זה היה מוטיב חוזר. לקפוא מקור. פיזדייץ! קר!
בת דודה של פ‘ין, אלה, הגיעה ברכבת ממרחק שלוש שעות נסיעה עם בעלה טים בשביל לפגוש את הבנדוד. ואותנו. מרוב עיכובים וצעידות התעכבנו בעיר 4-5 שעות יותר מהרצוי וכשהגענו סופסוף לטינק נתקלנו בפתק מהדודים שהם חיכו עד 7 ולא התקשרנו או באנו, אז הם נסעו לעיר ויחזרו ב10. השעה שמונה וחצי. אז נסענו לדודים שלי בfair lawn. הגענו לשם במזל (נהיגה מטורפת של נורבגי משוגע) ושתינו המון קפה. המון המון קפה. בן דוד שלי דיוויד ישב איתנו. הוא פשוט בחור טוב.
עכשיו אנחנו בטינק. אצל אריק וסוזי. אנשים טובים מאוד
היום נסענו באוטובוס למרכז מנהטן. הלכנו למדאם טוסו, בובות שעווה כל כך ריאליסטיות שזה מדהים. משם המשכנו לחנות ענקית של טויסאראס, איפה שגיליתי רשמית שאין לי מה לעשות עם פלייסטיישן 2 אמריקאי. למרות המחיר המעולה (120 דולר) – הוא לא יעבוד בארץ. משהו עם שיטות שידור. פאל או NTSC. אמריקאים זונות.
איתי מצא ים צעצועים.
בצהריים פגשנו את פ‘ין לארוחה בהארד רוק קפה, ומשם ברכבת לworld trade center. או לפחות למה שהיה פעם מגדלי התאומים. עכשיו יש שם חור גדול.
איתי ופ‘ין שוב התחילו בתחרות צילומים. הם גם נכנסו למרכז הנצחה של ההרוגים ב9/11. אני לא. לא טובה עם דברים עצובים.
משם חזרה לטינק ואז לארוחת ערב עם הדודים – ג‘ואן ודני.
עכשיו לילה. איתי ראה קצת תעלת בלאומליך ונעלם. יש ברקע מוזיקה קלאסית. ויואלדי, נראה לי. אשאל את אמא אם אצליח לזמזם את הצ‘לו הזה שוב.
תמונות עוד יגיעו. בקבוק סינגל מאלט שפ‘ין הבטיח לפני 4 שנים בערך כבר הגיע.
זהו. מחר נלך קצת באזורים המגניבים של מנהטן, ארוחת ערב עם המשפחה של איתי וביום רביעי בצהריים – טיסה לארץ.
חמישי בבוקר מגיעים. שישי בערב אני כנראה עובדת (אלא אם כן משה הצליח למצוא מלצרית כוסית, אם לא – יש מצב שאני בבועה) ושבת מנוחה.
אח“כ שבוע לחוץ בירושלים, כשבליבו יומולדת 22 לעמיה.
טלפונים, המבורגרים, הצעות לאירוח (ירושלמים… אהם אהם… אני אהיה כל השבוע בערך בירושלים) ואיחולים יתקבלו בברכה ב27 למרץ.
ים אהבה וגעגועים. אל תתקשרו. יקר לי.
עוד אשוב.
היום סיימתי סופסוף את המדריך לרוסי המתחיל
את הספר (The Russian Debutante’s Handbook, של גארי שטיינגרט) התחלתי לפני שנה בערך. אלו ביניכם שמכירים אותי יודעים שזה מביך. ספרים עבריים אני קוראת בקצב של 100 עמודים לשעה, ספרים באנגלית – סביבות ה30, בימים טובים 50 לשעה.
עם הספר הזה הייתי בכנרת, בעבודה, בירושלים (סוג של עבודה), בת“א, בפראג ועכשיו בארה“ב.
כן, ארצות הברית.
נחתנו ביום ראשון בבוקר, איתי נהג לפילדלפיה, שם השכמנו את אלישבע בעשר לפנות בוקר. התחלנו את היום במרץ מפתיע למדי עם המון הליכה והרבה קניות (שהם, כידוע, הדרך הכי טובה להמלט מהקור ברחובות). בסביבות שש רצינו לנמנם שעה, עד שיגיע דניאל (בעלה של אלישבע, שלא ראיתי שנה +). בשלוש בבוקר פתחתי את העיניים פעם ראשונה.
יום שני היה בסימן ציונות. לא מילה טובה. לאומיות? במילים פשוטות יותר ראינו איפה קמה המדינה. איך קמה המדינה?
בשלישי דניאל קיבל סופסוף חופש מהעבודה אז נסענו לראות את קינג תות. שזה הדרך האמריקאית להגיד tutankhamun בשפה שאין בה את האות ח‘. מכיוון שהפרנקלין אינסטיטיוט הוא ב-ד-י-ו-ק (עשר דקות הליכה) ליד המוזיאון לאומנות, הצטלמנו עם הפסל של רוקי ורצנו את המדרגות בשחזור די עלוב של רוקי 1. הנחמה הגדולה היא שראינו לפחות עוד ארבעה אנשים מביכים את עצמם בשחזור, ככה שאנחנו לא לבד.
היום יום רביעי. קמנו בבוקר לשלג (ולאפרו-משהו שעשה השכמה החל מ7 בבוקר לקראת הריסוס נגד הג‘וקים של 9), נהגנו להחליף את האוטו שעשה קצת בעיות והגיעונו לוושינגטון. ארלינגטון ליתר דיוק, ממש ליד הפנטגון ואיפהשהו אחרי השלט שאמר: George Bush intelligence או אוקסימורון כלשהו מהסוג הזה.
בארבעת הימים האחרונים גיליתי כאבים מוזרים שעשויים לעלות על רגליים עקב הליכה מרובה ברוחות עזות. הברכיים דווקא סבבה באופן מפתיע למדי, אבל כל השאר. פיייייייי!
מה נשאר עוד לפנינו?
זה הולך ככה.
3 ימים הבאים אנחנו בוושינגטון. בשבת אחה“צ מתחילים להתגלגל לכיוון לקסינגטון קנטקי, שם נשהה עוד שלושה ימים.
בחמישי נעלה לשיקאגו ונייפרוויל (פברבר של שיקאגו, שקט ונחמד, מזכיר מאוד את stars hollow) ומשם חזרה לניו יורק דרך קליבלנד (והדוד הנחמוד שלי הזמין אותנו לארוחה ולשינה ערבה)
4 הימים האחרונים יהיו בסימן פ‘ין. כן כן, הוא הזמין כרטיס, שכר מלון ואוטו.
פייר? לא אאמין עד שאראה אותו. ביומולדת הקרוב זה יהיה שש שנים בלי לפגוש את הבנאדם. שש שנים, פיזדייץ.
אם כבר ביומולדת עסקינן. אני חוזרת לארץ ב22 למרץ. ב27 יש לי יומולדת. ב31 למרץ – החגיגות.
שבת בצהריים, פארק הירקון (מיקום מדוייק – כשאדע איפה זה פארק הירקון). עלהאש, יש מצב ליותר על האלכוהול, אבל לזה אתם אחראיים.
מבטיחה לא לעצבן עם סיפורי ארצות הברית, אבל פאק איט – בטוח אשכח.
משה מניאק ופורים שמח
אז אתמול, יום שישי, בסביבות הצהריים – הסלולרי מצלצל והברמן שלי על הקו.
”פורים היום, תתחפשי. תשקיעי. לא ג‘ינס וטי שרט. מסר פוליטי סטייל – לא נוותר על רמת השרון, תשוחרר ג‘סי כהן או משהו בסגנון. למה אני מתחפש? הפתעה, תראי כשתגיעי“.
הגעתי לארון בגדים של אמא, ובו שמלה של משכית, משנות השבעים המאוחרות/שמונים המוקדמות. היפי סטייל. קצת לוחץ, עם קצת תפרים שנפרמו (ותוקנו על ידי אמא באהבה) – אבל יצא איכות. היפיות משגעת.
אחרי סעודת שבת (שיכולה לפרנס פוסט שלם, אבל נוותר) חזרנו לת“א, התקלחתי (תודה לאל), התלבשתי, אספתי את השיער ועפתי לבית של מאיה (אחות של…) שעזרה לי לצייר peace על המצח, וסלוגן מתקופת מלחמת ויאטנם על הידיים (draft beer, not boys).
צועדים סופסוף לבועה. בכל זאת – הייתי אמורה להתחיל משמרת לפני חמש דקות.
יוסי בכניסה, לבוש כמו קוסם. מינימום השקעה – תוצאה נהדרת. ומשה.
משה מניאק. משה לא התחפש. הוא קלט אותי והתחיל לצחוק (שמלה ארוכה, נפוחה וחסרת פרופורציות, סנדלי עור וקוררררר, כל כך קר!). לא חשב שבאמת אתחפש.
לילה של עבודה. הרבה עבודה. רק בסביבות 6 בבוקר חזרתי הביתה של איתי. בסביבות השעה שלוש, בדיוק אחרי שחברה של מאיה התחילה להתנשק עם אחד הבחורים בבר (כל כך הרבה נשיקות בפאב אחד פור פאק סייק!) אחת הבחורות שישבו על הבר הסתובבה אחורה. הקיאה את הנשמה על הרצפה ועל הרגל שלי. שהיתה בתוך סנדל.
איככככככככככככככככסססססססססססססססססססססססססהההההההההה!
את הרגל שטפתי איכשהו בגמישות לא הגיונית בתוך הכיור שבשירותים. את הקיא ניקיתי (עוד סוג של איכס). והערב הסתיים באותה התחושה שבה התחיל – זוועה.
אז משה מניאק ופורים שמח אנשים.
חצות וחמישה אני בדרך לארה“ב. גם הפעם פ‘ין טוען שיגיע. פחחח זו תגובה מספיק טובה להצהרה?
