חברים וחברות
חברים:
איתי, ברק, איילי, אייל, פ‘ין, דניבוי, חורף, פרסי, שוף, גונן, מג‘די, שחר. (ויש עוד להוסיף, אבל אלו האלו שלאחרונה באמת חשובים)
חברות:
צ‘ד, נירה. וזהו.
ארכיון לחודש מאי, 2007
קוראת, כותבת, עובדת
זה בעצם כל מה שיוצא לי לעשות בשבועות האחרונים.
חזרתי לקרוא ספרים שכבר קראתי עשרות פעמים:
”חוות העלמות“ של שולמית לפיד (ההמשך של גיא אוני)
”נמל תעופה“ של ארתור ריילי (דניאל סטיל לעניים, אין תיאורי מין)
”מתים להתפרסם“ של בן אלטון (משעשע כל כך)
”משפט פיקטיבי“ של א. רוזין (סוג של רם אורן, רק בלי החשיבות העצמית)
”ספר משפחתי“ – אפרים קישון (אלוהים, כבר אמרתי?)
”מלאכים ושדים“ – דן בראון (היי, יש בזה קצת היסטוריה)
עדיין באמצע ”Anansi Boys“ של ניל גיימן (ולא, ינשוף, השם משפחה שלו לא מעלה צחקוק). אינשאללה אסיים אותו. שונאת להתקע באמצע ספרים.
חזרתי לכתוב. לפחות לנסות. אפשר לראות את הנסיון הראשון מזה שנים לכתוב באנגלית בצד שמאל, בלחיצה על המילים alarm clock. זה עדיין בהתחלה או באמצע, קשה לי לדעת. אבל דני אמר להמשיך, ואם דני אומר – עמיה עושה.
גיליתי השבוע שקנאה יכולה להעביר אדם על דעתו. חברה של פ‘ין (כן, הם שוב יחד) החליטה לערוך את מספר הטלפון שלי במכשיר שלו ולשנות אותו למספר שלה, כך שהיא תדע אם הוא מנסה לשלוח לי SMS. הדאגה שלה נהדרת פשוט.
שיעולים. שוב. נגמר האוויר, משתעלת, עולה לו צילו של קיא ואז, רגע לפני שהעיניים יוצאות ממקומן – זה נרגע. כבר יומיים ומשהו שקשה לי לנשום. כל הנסיעות לא עוזרות. הסיגריות (אולי פסיכולוגית) מרגיעות קצת. או שאולי זה הסירופ הטבעי, כי עוד סיבוב של תרופות נגד שיעול עם קודאין יהפכו אותי לזומבי או נרקומנית. עדיין לא ברור לי מה עדיף. מחר בבוקר רופא, סבתא שמעה את השיעול ונבהלה. מה לא עושים בשביל סבתא?
רוצה לקרוא, ולכתוב, ולעשות משהו קצת שונה.
ברק מתכנן נסיעה ל4 חודשים לארה“ב, משהו עם גני שעשועים ומחשבים. צריך ויזה או אזרחות. חושבת ברצינות ללכת על זה, אחרי שיגמר הפרוייקט בסוכנות. הבוס רמז שנשבר לו ממני (וליתר דיוק – צעק עלי. המניאק. ואמר שארגיש חופשי להתפטר)
צריכה קצת אוויר, שינוי. לחץ מיותר לי.
יצא קצת פולני הפוסט הזה, המון תלונות וביקורת. אבל טוב, באמת. בטח טוב 
אתם ראיתם את החבר המאמםםםם!!111 שלי?
(תמונה ממסיבת התפטרנו שהיתה לפני פיזדייץ חודשים)
ניקוי ראש
המון זמן שלא עשיתי את זה. פשוט הגשם תפס אותי בהפתעה, והייתי בכפכפים. חשבתי ללכת רגיל, אבל כמעט החלקתי. אז הורדתי כפכפים, הלכתי בגשם, בשלוליות, בהצפות שבכבישים, נרטבו לי התיקים, החולצה, המכנסיים והמפתחות. והגעתי לאוטו.
תגובה לפוסט של איתי, פשוט ארוך מדי לתגובה
ואיך שכחת את תעודת הזהות שמצאנו זרוקה ברחוב הירקון ושאייל, איש כוחות הבטחון המסוקס, לקח לתחנת המשטרה הקרובה לאיזור שירותו? זה לא היה היום, אבל זה זכה בפרס השירות היעיל היחידי שראיתי ממשטרת ישראל (זאת כמובן, כשהם לא עסוקים בכיסוח סטודנטים – מעצבנים ככל שיהיו)
ואת החשבון של פלאפון לא הבנתי. גם לא את זה של אורנג‘. אבל את החשבונות של סלקום לעומת זאת – קל להבין. כל חודש-חודשיים, בני העיזים מעלים את התעריף שלי ומוסיפים עוד הערות גרועות לחשבון, כאלו שנעלמות בתוך שטף הדפים שמגיח מהמדפסות שלהם לאחרונה. וזה לא שאני בעד בזבוז נייר, באמת שניסיתי להרשם לקבלת החשבונית במייל. זה פשוט שהמערכת שלהם, שניה או שתיים אחרי שהיא מסיימת את תהליך ההרשמה שלי בהצלחה, טוענת שלא השלמתי את תהליך ההרשמה שלהם.
כל זאת (ועוד) – אחרי שפתחתי חלון של אינטרנט אקספלורר (דבר שעולה לי בבריאות מאז שהתחלתי לעבוד עם פיירפוקס) במיוחד בשביל האתר הלא תקני בעליל שלהם.
ובכלל, שירות הלקוחות של מחלקת האינטרנט של סלקום טומן בחובו ים כיף. אחרי כמה דקות של המתנה, עולה נציג שבטוח (כמו כל הנציגים, על פי רוב בצדק) שאני מטומטמת. אי לכך ובהתאם לזאת הוא מסביר לי איך למחוק קבצי אינטרנט זמניים (רק ששכחו להזכיר להם שמייקרוסופט התקדמו לIE7, שהתפריטים שלו טיפה שונים) – ואז להגיד לי שהכל תקין. רק שמן הסתם הם מתקנים משהו דפוק אצלם.
למי עוד מגיע פרס? לאגד ודן שתמיד ”עומדים בזמנים“, למשרד שלי שנעל אותי גם היום בחוץ, ולכל הפאבים בתל אביב שגובים יותר מדי כסף על אלכוהול.
אז תודה לינשוף שבא להביא לי אוכל לעבודה, לגונן שבא לשעשע אותי וללוות אותי לת“א, לסעיד המתדלק מתחנת ”פז – שער הגיא“ שתדלק, העמיס את האוטו במים, ניקה שמשות וסרב לקחת טיפ כי ”זה בשביל ההרגשה הטובה שלי“ ולנדב הברמן בפליים שהביא אותה בחיבה לגונן
בייב, אתה מלך
גרפיטי, שתיה, עשרה חודשים ופרסי
אז נחזור רגע לשבוע שעבר (הערת ביניים, שתויה אימים, עברית גרועה, רחמנות)
יום רביעי, אני ביום גרוע, עליתי לירושלים עם האוטו של איתי וגיליתי לאימתי שהמיכל מתרוקן ואין לי מזומנים. טלפון לנירה ויש מצב להלוואונת (עד למשכורת, בעשירי. זה לא שאני לא מאורגנת, רק היו הוצאות ממש ממש ממש לא צפויות)
אבא בירושלים וצריך טרמפ לת“א, ואני צריכה להגיע לזכרון יעקב, לעבוד בצרכניה.
ראיתי את נירה אחרי העבודה ואז המתנתי בפקקים עד שהגעתי לאבא שהוביל אותי דרך עין כרם ליציאה לא פקוקה מהעיר. נסיעה לת“א תוך כדי שאבא מדמיין שהוא מורה לנהיגה ומרביץ בברקסים לא קיימים בצד בו הוא ישב.
זכרון, עבודה. מוי כיף. כבר אמרתי שאני אוהבת לעבוד בקופה בצרכניה?
רוב המשמרת, עקב חוסר עבודה, יושבת עם השען החדש במדרחוב, איש מקסים. קפה, סיגריה וצעקות על ג‘ולי, הכלבה שלו, שמפחידה את חתולי הבית: ירמיאאאאאו, איגור, חבצלת, ג‘וווון ואין שם…
אחרי העבודה טלפון לפרסי. טל ואנוכו מתכננים לשבת בפוטש.
הצטרפתי. אח“כ גררתי את פרסי איתי. אנחנו ממש ממש רוצים לעשות משהו. סרט או משהו בכיוון, רק שאין ממש איפה.
תוך כדי שיחה עולה ירושלים, ליתר דיוק תחנת דלק שער הגיא עם העובדים האהובים עלי במשמרות לילה.
בסוף התאפסנו על ת“א. הפליים ממש ממש עושה לי נעימים. גם SMS לאיתי על זה שפרסי ישן אצלו. רק שהוא כבר ישן. שכחתי לציין שכבר שלוש וחצי בבוקר?
לפליים הגענו בארבע וחצי, והם בסגירה.
מאיה (אחות של איתי) הגיעה, הלכנו איתה קצת והיא התקפלה.
אנחנו המשכנו לבאז סטופ המחורבן שליד המייקס. המקום היחידי שפתוח בשעות האלה, לבירה של בוקר.
תוך כדי שתיה רואים את הזריחה. פרסי שותה, אני בעיקר מסתכלת על הבירה ואז:
”פרסי, מתאימה לך טבילה של בוקר?“
בכל זאת, מול הים.
הפרסי מסכים. יורדים לחוף, הוא מוריד חולצה ומכנסיים, נשאר בתחתונים, אני פתאום חוטפת רגליים קרות. התיק עם הלפטופ עלי, גם המפתחות של איתי. ובכלל, התחתונים שלי בצבע לבן עם פסים. עלול להיות מביך משהו.
בסוף משתכנעת ונכנסת לטבילה הכי כיפית בחיים שלי. חוץ מאיזו טבילת לילה עם איתי בכנרת, אבל בואו לא נכנס לזה.
בסוף גם הצטלמנו, ככה זה יצא:
FAST FORWARD לשבוע אח“כ.
עבודה בירושלים, כמה ימים טובים… ביום חמישי, אייל וזהו, הילד מהבועה מצטרף אלי ליום של ירושלים. גרפיטי טוב יש שם:
(קרמיט אלוהים)
(ארקדי תממן לי תואר, vote for pedro – מי שזה לא יהיה, ומשה דיין איכותי)
גם כמה חברות בגנון של עמיה (מתקופת האולפנא, כשהייתי דתיה ונחמדה) – מופיעות שם.
יום של קפה בת“א עם בובי רבין, בת דודתי האהובה וכמה אנשים טובים שצצו מולי – פלאפי ובתאלה האלוהית – והיידה.
יום שישי, קמים בבוקר ונוסעים ליפו, חומוס באבו חסן (עלי קרוואן). מומלץ מפה והחומוס הכי טוב שאכלתי.
פעם ראשונה שמסיימת צלחת מסבחה לבד. ריספקט לי?
בדרך חזרה, אחרי שמורידים את ליאור, או לפני, לא ממש זוכרת – אני מציעה נסיעה ספונטנית לאמא של איתי בזכרון יעקב.
נוסעים.
משם, אחרי צהריים ובריזרים קופצים ליקנעם, לדוד של איתי שאוסף טרקטורים ורכבי עבודה עתיקים. צילמנתי אחד. הוא משפץ אותם והכל, לאט לאט:
אחרי יקנעם ממשיכים להורים שלי, ארוחת שישי עם אחותי שבאה לשבת. נתי וחיים עם שרי וירדן, שאיתי אוהב, מעריץ, ורבאק – אחייניות שלי, איך אפשר שלא?
קפה אצל פרסי ותלאביבה.
בדרך חזרה אני נוהגת ואיתי מרביץ נמנום (הלך לישון הרבה אחרי וקם טיפה לפני).
השעה חצות עברה חלפה לה , איתי ואני חוגגים עשרה חודשים
ברק מסמס שהוא בפליים, ובאחת ורבע, כשמגיעים לחניון, איתי ואני נפרדים לדרכים שונות – הוא לישון ואני לפליים, לראות את ברק.
ברק הגיע עם אייל, (שאיתי ואני פגשנו בניו יורק, וחזר לארץ לפני שבועיים בהפתעה) וגם עם מוריה ורעות (מוריה היתה חברה טובה בתיכון, מאז הקשר קצת התנתק).
הן רקדו (מסתבר שגם על הבר).
ושתינו.
אחרי כמה דרינקים, ווידוא שאייל הברמן סטרייט (כי רעות מתעניינת, קצת לפני שהיא מקיאה) – הילדים מתקפלים ואני נשארת לבד. עוד צ‘ייסר של ג‘יימסון עם אייל הברמן, ועוד טיפהלה בירה ובסוף מתקפלת, שתויה וממש לא רוצה להשתכר לגמרי.
בדרך הביתה עוד רואה גרפיטי אחרון לסיום מוצלח של הערב:
(ולמתקשים: עליזה אולמרט תמצצי לי, את והעאלק אומנות רחוב שלך)
בית של איתי, שתויה. קשה לי להבין איך עליתי במדרגות. ים של זמן הלך לי על לתקן שגיאות כתיב, אינשאללה שאין.
תבואו, יהיו קטעים.
קומוניזם בלאט
לפני כמה חודשים ערן (איש יקר, אזרח חדש וחבר של איתי) העלה את הרעיון לצבוע את הקיר מאחורי הארון/בר/מדפים/פיזדייץ החדש:
איזה צבע?
אדום. בורדו ליתר דיוק.
אז פעם בכמה שבועות, ערן מזכיר את עניין צביעת הקיר.
ועכשיו ערן אזרח.
וביום אתמול צעדנו יחדיו על רחוב קינג ג‘ורג‘ בת“א, לחנות טמבור הקרובה למקום מגורינו ובחרנו צבע. איזה? 263A. אומר המון, לא?
ערן ואני (אחרי גילוי מביך שלא מקבלים אשראי, קפיצה לאיתי, הצטיידות במזומנים וחזרה לחנות) הגענו חזרה לבית של איתי. פינינו את הכוננית, פירקנו הכל וראינו את גודל הנזק, כולל 2 חורי ענק שצריך למלא.
ערן אמר שיחזור מחר/מחרתיים לטפל בזה ולי היה קצת לא נעים מאיתי, שהשמדנו לו ככה את ההרמוניה שבחדר.
איילי (שחוגג היום יומולדת) הגיע ויחד הצטיידנו בגבס, נייר זכוכית ושפכטל והתחלנו למלא חורים. התחלנו? כל עוד הגבס לא התייבש אייל מילא חורים. אני עשיתי פוזה של משייפת ומיישרת. ללא הצלחה.
איתי חזר הביתה מהעבודה, והקיר מוכן לצביעה. אז צבענו.
בשלב כלשהו איילי הלך, נמרוד בא, הדביק מסקינגטייפים על הפינות והמשקופים והמשכנו. עד שסיימנו ליטר צבע וכמעט קיר שלם ומלא מלא מלא צבע על עמיה.
ואז חשבנו.
אולי הדגל הבא יבוא בטוב על הקיר?
מה, לא?
אז לערן בעל הרעיון והיוזמה, איילי המקסים, איתי שלי , נמרוד המאורגן ואייל שבא ואמר יפה – ”פשששששששש“ – תודה. עדיין צריך לסיים, אבל יהיה ממש ממש ממש מגניב.
תמונה עוד תבוא.
