מלחמת כריות בכיכר רבין 27.06.07
כתבו על זה כבר הרבה.
עדיין מחכה לתמונות, הנה תמונה של אדם (בגופיה הלבנה) מרביץ למישהו. לי הוא הרביץ יותר.
ארכיון לחודש יוני, 2007
חבר, אתה חופר
הכל התחיל בלילה שבין שני לשלישי, אני בדוכן נקניקיות, יושבת, משתעממת, קוראת, שותה, מכינה נקניקיות, משתעשעת ממסטולים שהולכים ברחוב, הלוך ושוב…
השעה 3 בלילה ופתאום נכנסים ברק ושמוליק (רק יש לו שם של זין, הוא בחור זהב. באמת)
אבל לא הם החופרים.
דקות אחרי שהילדים מסיימים לאכול ועושים קולות של תזוזה, נכנס בחור למקום. שואל אם אפשר לשבת כמה דקות. אמרתי כן, מה רע? ואז הוא התחיל.
ברק ושמוליק עדיין יושבים, ברק נשאב לשיחה שבה הוא לא לוקח חלק ועומד בה כניצב, שמוליק קולט את המבט שלי ורואה שיהיה לו לילה ארוך, לא מוכנה להשאר עם האיש לבד. הוא מלחיץ אותי. חופר ברמות היסטריות על מוזיקה משך 40 דקות.
ארבעים דקות לאחר מכן נכנס ורטן לביקור. ברק ושמוליק קופצים על ההזדמנות ובורחים מהמקום. החבר החופר נעלם איתם.
—
קפיצה לערב שאחרי, בעשר בערב אני מתחילה משמרת. בעשר וחצי החופר נכנס, מזמין נקניקיה. אוכל אותה. מנסה לפתח שיחה, נתקל בשתיקה. משום מה זה לא מפריע לו. שמעתי על חברות שהיו לו, חברים, עבודות, מוזיקה. הוא מתחיל משפטים ומתבלבל, חוזר עליהם, מדבר נואש על לין, הבחורה החמודה שעובדת במקום ושמנהלת איתו שיחות, כך מסתבר, ומייעצת לו.
SMS נואש לברק, שמגיב כי האיש לא מזיק, רק קצת נודניק. SMS למיכל שיושבת בFLAME עם איתי, דנה, עמית, ערן, אופיר, ברק, שמוליק, אייל, רעות ומוריה. אף אחד לא מציל.
החופר, אחרי שעתיים בהם הוא מספר לי על נפלאות איזה שיר של מריה קארי, מדונה, בלונדי ושאר זמרי שנות השמונים קם והולך. מאושרת, אני מודיעה לכל העולם שהחופר הלך, והמשמרת שנראתה כמו נצח מתחילה להראות טוב יותר.
דן מגיע לבקר… אני מספרת לו על החופר כשפתאום צץ צל מוכר בדלת.
החופר חוזר.
בנימוס אנחנו אומרים לו שאנחנו באמצע שיחה פרטית. הוא מקשקש עשר דקות והולך. כל אותו הזמן דן נלחם בצחוק שמאיים להתפרץ, סתם כי לא נעים. משהו לא מאה אחוז עם האיש, אי אפשר להיות רעים.
איך שהוא יוצא, אנחנו קולטים שהוא השאיר ארנק על הדלפק. מן הסתם על מנת שנקרא לו שוב. קראנו, יש פתרון אחר?
הוא חזר, מלמל על בית קפה בהמשך ומנהלת פשיסטית שהעיפה אותו, שאין לה אהבה בפנים. או משהו כזה. אחרי רבע שעה הוא הלך.
דן עדיין מתאושש (לדעתי) מהחפירה.
אנשים באים והולכים, איתי-דנה-אופיר-עמית קופצים לבקר ואוכלים, כל הכנופיה הולכת, ורטן מגיע והולך שוב ופתאום הבחורצ‘יק שעובד בפרוטי, בהמשך הרחוב, עוצר להגיד שלום בדרך הביתה. השעה כבר ארבע.
הוא מתיישב לכוס מיץ וסיגריה ואני מספרת לו על החופר. הוא מסתכל עלי מוזר ושואל – ”הוא היה עם שקית של דיסקים ושלף כלמיני דיסקים מוזרים?“
”כן!!!!!“
”אה, חפר לי אתמול איזה שעתיים. בסוף העפתי אותו. סביבות 3, כשסגרתי“
”חולירע – הוא הגיע אלי אח“כ“
”הופה, כל פעם שהוא יגיע אלי אשלח אותו אליך“
”אעשה את אותו הדבר“
הסגירה מסתיימת, המקום שטוף ויפה, הכלים נקיים, המכשירים צוחצחו ואני סופסוף הולכת הביתה. תוך כדי הליכה על קינג ג‘ורג‘ אני מסתכלת סביב, על השקט המוזר הזה בחמש בבוקר, בדיוק כשהשמש מתחילה לעלות ומימיני, בצד השני של הכביש אני רואה גב מוכר. בדוכן השייק‘ספרי שפתוח כל הלילה יושב מוכר עם מבט קצת מוכר, מיואש, ומולו החופר.
הזמן עובר ואתה חופר, חבר…
אדיוט
איזה אדיוט שלא נזכיר את שמו השתכר אתמול בלילה.
אותו אדיוט, מסתבר, תוך כדי חלום על זה שהוא משתין על הרצפה – השתין לתוך תיק צמר יפהפה שאני סורגת, סופג את הכל בחולצה שהיתה בפנים.
עכשיו, תוך כדי סריגה – אני מריחה משהו מוזר.
התיק (שלא סיימתי) – עף לכביסה, החוט שאיתו הייתי אמורה לסיים את התיק – בפח וכך גם החולצה.
והאדיוט – יחטוף מכות רצח פעם הבאה שאראה אותו.
—
(וכדי לא לסיים את הפוסט בעצבים – עוגיפלצת בפוסט נהדר)
שבוע הספר העברי
סיכום:
ספרים:
תולדות האהבה/ניקול קראוס (חמוד)
צלה של הרוח/קרלוס רואיס סאפון (נראה לי, סבבה, שיגעון)
10 סיפורים/ארנסט המינגווי (so far so good)
התיאורמה של התוכי/דני גדג‘ (לא הגעתי)
השירים/חיים נחמן ביאליק (עוד אגיע)
מנויים:
הבימה
חוויות:
דני שם לב שאני בטלפון ולא מודעת למה שקורה סביבי, בתגובה הוא מוביל אותי לשטח המוכרים בדוכן של ורדינון. תודה. מניאק.
בחורה בדוכן של ”הספריה החדשה“ התחילה איתי. אח“כ גם המליצה לי על ספר עיון על הומואים ולסביות.
נתקלתי בניר. המניאק שיצא איתי ועם עוד מישהי במקביל. היא היתה איתו. היה מוזר.
והכי חשוב -
עוד פחות מחודש איתי ואני מציינים שנה לזוגיות, יומולדת לינשוף הקשיש ושנה למלחמת לבנון. רעיונות לרגל המאורע יתקבלו בברכה 
השמלה החדשה שלי
לא זו, השניה…
אמורה עכשיו להיות בדרך מארה“ב אלי.
לא, פוסט בסגנון הזה לא יחזור על עצמו (אינשאללה), פשוט רציתי לחלוק
העובדים והרצוצים
טלנובלה חדשה בערוץ סעמק, הערוץ שבו עמיה חיה.
קמתי היום בשבע וחצי, שזה שעה אחרי שתכננתי לקום, עם הבנה ברורה וכואבת – שאין לי מזומנים.
נכנסתי לאתר של חשבון הבנק שלי, בדקתי. וגם שם לא היו לי מזומנים.
ביקשתי מאיתי את הרכב ועליתי ירושליימה.
עבודה, ישיבות צוות מיותרות, שמחה וששון מחוסר נוכחותו של הבוס הציוני שהלך להרביץ ציונות בגולה הדוויה, ותוך כדי כך גם לנשום קצת אוויר ניו יורק צלול כיין.
הסתיימה העבודה, בדרך לאוטו – ומייקי צץ ממול. לא בדיוק צץ – הוא גר ממש ליד הרבותא, והיה בדרך לרבותאתו. נכנס לאוטו והתחלנו לנסוע.
למרכז העיר. שם השעון שלי בילה את לילותיו האחרונים, מאז שנשכח אחר כבוד על המדף במקלחת של צ‘ד – חברה טובה ואמא לעת מצוא.
השעון לא אצל צ‘ד, הוא אצל הינשוף שגר צמוד אליה ונמצא בשעות מוקדמות אלו של היממה (שש וחצי בערב) בבית.
סיבוב ממגרש הרוסים דרך קרן היסוד, חזרה לקינג ג‘ורג‘ ולפקק הקבוע ברחוב הלל ובינתיים טלפון לינשוף, שעקב חוסר המזומנים שהוזכר לעיר וכן מצוקת החניה בירושלים הקדושה – אין מצב שאוכל לעלות מעלה מעלה מעלה לדירתו.
כאן המקום, אני משערת, לציין כי הינשוף מדדה על קביים בימים אלו עקב תאונת אופנוע שכללה כביש, אופנוע, ינשוף ומונית. הינשוף גם גר בקומה השניה. בלי מעלית.
הינשוף דידה על קבו מטה מטה מטה עם שעוני היקר ועם פיתות וחומוס (אתה האהוב עלי מבין כולם) ואחרי כמה דקות שיחה דידה בחזרה.
בינתיים, בת השירות שאיתי ברכב בכל אותו זמן ואני מתגלגלות לכיוון דירת השירות שלה, שבדרך. שעה של נסיעה ברחובות ירושלים מהרגע שיצאתי מהמשרד ועד הרגע שהתחלתי סופסוף לצאת מהעיר.
לת“א הגעתי ב20:17. 11 וחצי שעות אחרי שיצאתי ממנה.
עבדתי, עכשיו אני רצוצה.
—
גונן כתב,
תגידי תודה, לפחות יש לך עבודה.
וחשבתי שאני האהוב עלייך מכולם, אני מבין שאת אוהבת את כולנו ואומרת שאוהבת אותנו הכי הרבה רק כדי שנרגיש מגניבים.
לא עוד!!
לא נכנע יותר להתחנחנויות שלך.
