Petition
All those in favor of Itai moving to LA to live with me, say YES!
(hint, if you say no – don‘t bother checking out my blog ever again)
ארכיון לחודש אוגוסט, 2007
I'm not a homeless person anymore
הודות לאחי המדהים מצאתי סופסוף דירה.
אחלה דירת סטודיו, חדר גדול, מטבח עם מקום לשולחן וכסאות, שירותים-אמבטיה.
רצפת עץ, לינוליאום ובלטות (בחדרים שונים)
נחמד נחמד…
אז אלף תודות ליצחק אחי האהוב שעזר לי להתחיל.
לבטסי (חברה של דודה ג‘ואן) על הבית החם והאוהב ביום חמישי ולבת שלה – מאדי, על הטרמפ חזרה לעיר בשישי בבוקר.
לסטפני על העבודה, העזרה, התמיכה והמקום להניח את הראש בשישי ושבת בלילה.
ולאילן, בעל הבית, על המקום לגור 
יאללה, לנקות, לשטוף, ולעבור.
מחר מתחילה עבודה
הטיסה
שלושת הימים שאחרי מסיבת ביי ביי היו מלאים בלהתראותים.
להתראות לדני שיצא נעל והבריז מהמסיבה. לדן דן הכשרוני שהתקשר בדיוק איך שהסתיים הכל לשאול מתי מתחיל. מענבר של דני. רועי של אייל הקטן. אייל הקטן.
אנשים, בקיצור.
יום שלישי בבוקר, ה21 לאוגוסט. חמש ורבע העיניים נפקחות לבד.
שש בבוקר נכנסת למקלחת, שש ועשרים (פלוס מינוס) – איילי מגיע, אנחנו בדרך לנתב“ג.
אחימלך מצטרף אלינו שם, גם אמא אבא.
וכאן, כנראה, המקום להזכיר שהתחדשתי לי שוב באחיין. בן ראשון לאחות המדוברת כך שעדיין יש חידוש (ולפני שאחטוף מכות מהמשפחה — שמחה בכל אחיין או אחיינית. פשוט עכשיו שמחה יותר מהרגיל).
ביקורות גבולות.
טעיתי.
לא רוצה לטוס, רוצה איתי קרוב. לדגדג אותו כשהוא ישן ולראות אותו קופץ בלי לשים לב מהמיטה, לפתוח את העיניים בבוקר כשהוא הולך לעבודה, לעשות פרצוף חמוץ כמו פולניה טובה ולהגיד שלא ישנתי רגע כי הוא התהפך כל הלילה, בזמן שישנתי הכי טוב שבעולם.
מביקורת גבולות אין לאן לחזור. יושבת בקניון שחקים, או איך שלא קראו לכיכר המיותרת באמצע נתב“ג 2000.
חורף מולי בgoogle talk, מעודד, מרגיע, מוחק לי סופסוף את הדמעות מהעיניים (דמעות עיקשות, אני חייבת לציין, הן קפצו עוד כמה פעמים בהמשך היום המקולל הזה)
עולה למטוס, מתיישבת במושב ליד חלון. לידי מקום ריק ובמעבר איש זקן, חרדי.
קצת אח“כ עולה אישה למטוס, מתיישבת במושב הריק שלידי. החרדי מבקש מבחור שיושב מאחורה להחליף איתו מקום.
הבחור ההוא הוא סמי. שחקן כדורגל מגאנה, משחק במ.ס. אשדוד. בדיוק בדרך למשחק של הנבחרת שלו נגד סנגל.
החלק הראשון של הטיסה עובר בהצלחה. אנשים נחמדים, פזית (האישה שלידי) נוסעת גם היא ללוס אנג‘לס, באותן טיסות שלי, יש אוכל סבבה, שרק השלישי (וטוב שלא ראינו אותו בסינמסיטי יום לפני והלכנו על שעת שיא 3), קשקושים עם סמי, על האישה, הילדים. קצת קשה להבין אנגלית במבטא גנאי, אבל אנחנו מתמודדות לא רע (הנהונים פה ושם, גם כשלא ממש מובן מה הדוד רוצה)
1:30 שעון לונדון (גריניץ‘?) ואנחנו בהית‘רו. הית‘רו, לאלו מכם שלא נתקלו בפלא המודרני – הוא נמל תעופה שתפקידו לגרום לבזבוז זמן אדיר, כך שלמרות מבנהו הברור והשילוט הנהדר (באמת שאין מה להתלונן) – יצא שרק שעה מאוחר יותר עברתי את הבדיקה הבטחונית, בלי נעליים.
ישר אחרי הבידוק הבטחוני יש עמדה לצ‘קאין של אמריקן איירליינס, כי הבחורצ‘יקית של אלעל, בבוקר, לא עשתה לי כרטיס עליה למטוס שיחסוך לי את ההמתנה בלונדון.
בלחץ אני מגיעה לבחורה בקיוסק של AA בטרמינל אחד שמבשרת לי שהיא כבר לא יכולה מהעמדה שלה לטפל בזה, ושאני צריכה לבדוק אם עדיין אפשרי בטרמינל 3 (משם הטיסה יוצאת). ובינתיים, if I may, לרדת למטה במדרגות הנעות, להזדיין בסבלנות ולעלות על אוטובוס לטרמינל 3.
14:30-14:45 – מחכה לאוטובוס. עיניים אדומות מלחץ ומדמעות.
14:45 – סופסוף הגיע האוטובוס.
14:52 – טרמינל 3
14:53-14:59 – אישה עוטה לבוש מוסלמי מסורתי מתווכחת עם 2 פקידים של AA, כל היתר בוהים בהם.
14:59 – Yes, Please — מגישה את הכרטיס, דרכון. בחורה מסתכלת, אומרת שמאוחר מדי, אני מצידי אומרת שאין מצב, כרגע הגעתי מהטיסה שלי והיו עוד אנשים בדרך לאותה הטיסה.
Well, if i call them, they will probably say it’s too late. run to gate 16, see what they tell you there.
כולכם כאן מכירים אותי. i don‘t run.
רצתי. רצתי מהר מאוד. הגעתי בלי אוויר לשער, השער 15:05 (טיסה אמורה להיות באוויר ב15:15). בלי מילים הגשתי לה את הכרטיס, דרכון. היא שאלה בחצי פה אם התיק שלי היה עלי כל הזמן, דפקתי לה מבט של – ”לא, הורדתי אותו בשביל שיהיה לי קל יותר לרוץ לכאן“.
15:06 – פזית ואני בין האחרונים לעלות למטוס.
15:15 — ביי ביי לונדון.
12:30 שעון לוס אנג‘לס – בדיוק עוברים עכשיו את קנדה.
עדיין לא הגענו. blame canada.
—
המשך, 8 בערב, שעון לוס אנג‘לס.
הטיסה עברה לא רע. יש משהו בדיילות של החברות האמריקאיות (כזכור לי מימים עברו). הן נשים מבוגרות ברובן, שהפכו את הדיילות למקצוע. הן אשכרה נהנות מהתפקיד.
באמצע הטיסה הלכתי אחורה, לקנות לי סיגריות פטורות ממכס.
בגלל שהן לא ממש מכרו עד אז, חיכיתי כמה דקות טובות לעודף, שיגיע. בינתיים קשקשתי עם אלסי, קשישה נחמדת שבדיוק חזרה עם הנכד שלה מביקור אצל אמא שלו שגרה בלונדון. הקשישה נחמדה, קצת טרחנית…
פזית ואני יושבות אחת ליד השניה גם הטיסה הזו.
האוכל הכשר שהזמנתי הגיע. סטייק סלמון, אורז, אפונה, קצת ירקות, מים, סלט טונה.
ציינתי כאן פעם שדגים ואני זה לא ממש BFF*?
את השעתיים שבאו אח“כ העברתי בצמרמורות. כנראה שגם הבטן החליטה שדג זה לא זה.
כמה פרקים של NCIS, איזה חצי פרק של ”how i met your mother“ – הגילוי המלהיב לפיו אלסי יושבת בדיוק בצד השני שלי ורוצה לשתף אותי בכל ההיסטוריה המשפחתית שלה…
עוד ארוחה מגיעה, הפעם ויתרתי על הלזאניה (הכשר הזה…. יאק! מצחין!) ו—
לוס אנג‘לס. at last.
ללכת הרבה (מסתבר שזה קטע כזה בשדות תעופה. לא שמעו על מעליות? מרחק הגיוני בין המטוס לבין ביקורת גבולות?!), לשמוע welcome home מהפקיד בביקורת גבולות, המזוודות שמגיעות מהר יחסית, אפילו קצת זמן להשאיר את פזית עם המזוודות שלי ולרוץ להחליף את החולצה המצחינה (שכחתי לקחת נקיה איתי למטוס) — והגעתי.
יצחק (אחי האהוב) בדיוק צריך לרדת מטיסה, אז בינתיים הספקתי לקחת shuttle של חברת באדג‘ט לכיוון חברת ההשכרה. בינתיים מחכה ליצחק כאן, בעדכון האחרון עלה שהוא מחכה למזוודות.
הפוסט הזה עוד ימשיך. מן הסתם אחרי שינה טובה. ערה כבר 24 שעות, למרות שלוס אנג‘לס מתעקשת שרק שמונה בערב.
רגע, יש מצב שמצאתי אינטרנט. הפוסט יעלה….?
–
* BFF – best friends forever, לפני שגונן יבקש הסברים.
מסיבת ביי ביי. התמונות
כל התמונות כולן נמצאות כאן:
(צריך ללחוץ על התמונה כדי להגיע לגלריה)
היה נחמד, היה נעים. היה בעיקר טעים.
דיס אנד דאט
משמרת אחרונה בנקניקיות אתמול.
מר בוס צחק עלי שציינתי שזו סופה של תקופה. קצרה אמנם, אבל תקופה.
מצחיק מצחיק, אבל איזו תקופה ואיזה אנשים
איגור ששוכח תמיד איך קוראים לי וזוכר רק שזה איזה שם יהודי.
אסף שהסכים לצרף אותי למסע ההחלקה ברולרבליידס שפרשתי ממנו בזיעה ופיק ברכיים חצי שעה אחרי שהתחלתי.
אבנר המוזיקאי וחבר מרעיו שהעבירו לי חצי לילה בעבודה.
זמיר מפעמי תש“ז שהביא אותה ב“מישהו אמר לך פעם שיש לך עיניים נורא עצובות?“ לאיזו ילדונת שלא הבינה את ההומור.
אסף החדרתי, גונן הצעיר, ישראל, אסף התייר, תומר החיפאי, עוד כמה אנשים נחמדים ועוד כמה קצת מוזרים.
זוגות בדייטים סוערים, ישראל אהרוני שקופץ לאכול נקניקיה, איזה בחורצ‘יק שמתגלה איש קשר במייספייס…
לא רע.
גיליתי כישורי סמולטוק יוצאים מגדר הרגיל, אפשרויות תקשורת עם רוסים, חרשים, פאנקיסטים, ערסים, סתם מוזרים..
היה טוב.
טוב שהיה.
עכשיו לישון
