ארכיון לחודש אוקטובר, 2007
29 באוקטובר, 2007 בשעה 10:18 · שייך לקטגוריית כללי
היום נתקלתי בחתימה* מטרידה בפורום ברוטר. בחתימה מופיע דגל ענק שנפרש באצטדיון (נראה כמו היציע של בית"ר, אבל אל תתפסו אותי במילה) שעליו מופיע הסמל של תנועת כ"ך.
תנועת כ"ך של הרב כהנא הוצאה מחוץ לחוק ב1994. עוד על תנועת כ"ך ומצעה – בתנועת כ"ך בויקיפדיה.
מכיוון שיש לי המון זמן פנוי ונשבר לי מהודעות בעלות אופי גזעני (ובכלל מהודעות מתלהמות, מסיתות או הומופוביות ברמות מטרידות) – ביקשתי מהגולש להסיר את החתימה.
הפניה נעשתה בצורה פרטית, עם הסבר לכך שתנועת כ"ך לא בדיוק עושה לי נעים בבטן (וגם לא למדינת ישראל, שהוציאה אותה מחוץ לחוק).
בתגובה נאמר לי שהגולש לא יסיר את החתימה, בגלל זכותו לחופש הביטוי.
חופש הביטוי בויקיפדיה. אני מאוד אוהבת אנשים שמתחבאים מאחורי חופש הביטוי.
חופש הביטוי מדבר על הזכות של כל אדם להביע את דעתו, בכל צורה שימצא לנכון.
אבל…
מה קורה כשחופש הביטוי מביא להפצת דעות מעליבות, מאיימות, מסיתות, מתגרות, משתלחות וכו‘?
חופש הביטוי עלול להפריע לחברה שמנסה למצוא בסיס משותף.
מה מותר ומה אסור להגיד במסגרת חופש הביטוי, או אולי השאלה הנכונה יותר היא מה ראוי ומה לא ראוי לומר?
בזמן שאיסור דיון על נושא מסויים גורם לבורות, הרי שדיון על אותו הנושא בדיוק עשוי להציף דיון לא ראוי (כלומר – דיון רווי "שמות חיבה" בין הגולשים) ובמקרים מסויימים לגרום להסתה.
מקרים שבהם הנושא עלה אצלנו בפורומים בזמן האחרון הוא נושא ההשתמטות (שלווה בשלל איחולים למשתמטים ולבני משפחותיהם) והיחס לאזרחים ערביים במדינת ישראל (גם הוא לווה באלפי איחולים. באמת)
פורום הוא נסיון ליצור חברה באינטרנט. חברה באופן כללי היא דבר רגיש, קל וחומר באינטרנט, כשאדם יכול לומר כל מה שהוא רוצה מבלי להזדהות (כך שהצנזור העצמי שקיים בחיי היומיום לא משחק תפקיד)
מהם כללי האתיקה באינטרנט?
איך אנשים גדלים ומאמצים דעות גזעניות?
איך מעודדים דיון נקי?
על החתום -
lefty (כמו שקראה לי הבוסית אחרי שראתה אותי עם חולצה הקוראת לשחרור ששת העצורים בפרשת JENA בלואיזיאנה)
(כהרגלי, הפוסט לא מנוסח ברצף. בחיי שאני משתדלת, פשוט יש קצת קצרים במוח =()
—
* טקסט ו/או תמונה המופיעים בסוף כל הודעה של הגולש ומהווים "כרטיס ביקור" של הגולש.
28 באוקטובר, 2007 בשעה 10:17 · שייך לקטגוריית כללי
כנס בסיאטל של 4 ימים total. מתוכם נכחתי ב2 ימי הרצאות, 7 הרצאות, תערוכה ענקית אחת, 3 ארוחות ערב, ארוחת בוקר ו2 ארוחות צהריים מקופסא. עוד כמה עצירות בסטארבקס.
בכל חצי רחוב בסיאטל יש סניף של סטארבקס.
איתי יאהב את המקום הזה. גם אני לא ממש שונאת. חוץ ממזג האוויר המחורבן – הכל נחמד שם. אנשים טובים. הומלסים מוזרים, ילדי רחוב.
טכנולוגיה לעולם ההשכלה הגבוהה. רצף הרצאות שמביא יישום של סוגי טכנולוגיה שונים בעולם ההשכלה הגבוהה ברחבי העולם.
היו לנו שם קטעי וידאו בקורס, בהם המרצה מדברת והסטודנטים יכולים להוריד את ההרצאה לאייפוד שלהם או לצפות אונליין. היו סיורים וירטואליים ברחובות רומא העתיקה, היו קבוצות דיון, נסיונות להשתמש בfacebook למטרות חינוכיות (שלא צלחו) והדגש העצום ששמו על בניית קהילה. גם על Second Life דיברו. ככל הנראה שכחו שלא לכולם (בעיקר לא בקולג‘ שלנו) יש מחשבים תותחיים שיכולים להריץ גרפיקה מתקדמת.
את כל הדברים ששמעתי בכנס כבר עשיתי בעבר, במקומות השונים בהם עבדתי, או לפחות השתתפתי בדיונים ששללו את היישום.
התחושה הכללית היתה של – a bunch of old farts learning that they can use computers for higher education.
הכנס (Educause 2007) היה מלא באנשים טובים. וויליאם מהמטה הכללי של החברה, אריק ממיזורי, מגנוס השוודי שהגיע מסינגפור, גרייס מוושינגטון סטייט, מייק וביל מהאוניברסיטה של סיאטל.
דאמ, שוב, אין רצף מחשבתי.
16 באוקטובר, 2007 בשעה 10:16 · שייך לקטגוריית כללי
ולימדתי את פרנק לשאול: ”איך קוראים לך?“ בעברית.
לא ממש יוצא לו טוב, כל ”ך“ נשמעת כאילו הוא מקיא.
פרנק גם פינק לי את המחשב בכרטיס firewire, שדרג לי את הזכרון ל3 גיגה ותיקן לי את הwireless בלפטופ האישי.
כריס הוא סוג של אל. בכל פעם שיש לי בעיה במחשב שנמשכת יומיים – אני צריכה רק להגיד לו שיש תקלה, וברגע שהוא מסתכל על המחשב – זה נפתר.
סוזן נחמדת, הודות לה יצאתי להפסקת צהריים של שעתיים, כי מי יכול להגיד לCIO של החברה בקמפוס לא?
וקניתי כרטיס טיסה לארץ, נוחתת ב19 לדצמבר.
11 באוקטובר, 2007 בשעה 10:16 · שייך לקטגוריית כללי
כולנו נושמים באופן פסיבי, אך לעיתים רחוקות הנשימה מתבצעת באופן מודע. הוכח כי נשימה לא מודעת גורמת למחסור בחמצן בגוף, המתבטא בעייפות לא מוסברת, ערפול מחשבתי ואפילו חולשה פיזית. באמצעות תרגילי הנשימה – אותם מומלץ לתרגל כל יום למשך חמש דקות עד 15, נצליח להפחית בצורה ניכרת את הסימפטומים הללו ולהרגיש יותר חיוניים.
להלן התרגיל: מצאו מקום שקט בו תוכלו לשבת, מומלץ מחוץ לבית או מול חלון פתוח. שבו כאשר שתי הרגליים על הקרקע כשהן מפוסקות מעט, הגב נשען זקוף על משענת הכיסא ושתי כפות הידיים נחות על הירכיים כאשר גב כף היד מונחת כלפי מטה. כעת התחילו בשאיפת אויר איטית ועמוקה דרך האף, החזיקו את האוויר כשנייה ונשפו את האוויר אט אט דרך הפה עד אשר הריאות מתרוקנות. חזרו על הפעולה באופן רציף למשך הזמן הרצוי.
—
מתוך אתר דייוויד שילד
9 באוקטובר, 2007 בשעה 10:13 · שייך לקטגוריית כללי
מאז כיתה ט‘ אני זוכרת את עצמי אומרת שבחיים לא אתחתן. ושאם בטעות אתחתן, שלא ישכחו להשמיע לי בחתונה בפול ווליום את nobody’s wife של אנוק.
לקראת כל אחת מהחתונות של האחים והאחיות שלי עשיתי קרחת, או מינימום תספורת גרועה. מחאה קטנה נגד מוסד הנישואים.
אף פעם לא ממש הבנתי מה עושים מהחתונות האלה. מה כל כך כיף בלהקה, אוכל, מלצרים גרועים, רבנים שחושבים שהם מצחיקים וסידורי ישיבה מבלבלים.
ראיתי את עצמי חיה לבד, בלי אף גבר (או אישה) לצידי. חיים עצמאיים.
התבגרתי מאז. הרבה ביוב זרם לים התיכון מאז היום שבו אחימלך סופסוף הצליח לגרום לי לתת לו חיבוק, אחרי שנים שבהם המרחב האישי שלי, שאסור היה לעבור, היה רדיוס של מטר סביבי. אני עדיין לא טיפוס פיזי כל כך. לא אוהבת חיבוקים, אבל האחיינים שלי יכולים להעיד שאני לא מפחדת יותר לתת חיבוק ונשיקה. זה היה תהליך לא קצר, לא קל, אבל הגיע.
ואז הגיע איתי שלי. ואחרי תקופה ארוכה שבה לא ראיתי את עצמי במערכת יחסים ארוכת טווח – פתאום היה טוב.
החקירות של הבוס הציוני, מתי אתחתן סופסוף, כבר לא היו מעיקות, הן הפכו מחוייכות. אפילו לסנדרין הצלחתי להודות שכן, אני רואה את איתי ואותי יחד כמה שנים קדימה. אחרי חצי שנה אמא כבר התחילה לגשש מה קורה.
סופי השבוע בכנרת, הסופ"ש המפורסם באילת, המעבר לדירה ברמב"ם עם תחילת הלימודים בחולון, סיום הלימודים בחולון.
פתאום התחיל להרגיש לי מוזר שהכל הולך כל כך טוב. אם הכל בסדר, משהו חייב להיות רע, לא?
התבלבלתי, השתוללתי, התעצבנתי, נבחתי לא מעט.
דוד ינשוף שם לב לזה, אבל הוא יכול להריח מהחצי השני של האוקיינוס את מצב הרוח שלי, ככה שזה לא ממש מרשים.
השגרה בלבלה אותי, עשתה לי קצת רע. לקום בבוקר, לשתות קפה יחד, איתי הולך לעבודה, אני עובדת מהבית או נוסעת לירושלים. מתקשרת להודיע לו מתי ואם חוזרת, חזרה הביתה, ארוחת ערב, אני הולכת לישון ואיתי ממשיך לעבוד, לפעמים להפך. לעיתים הולכים לישון בו זמנית.
ואז פתאום הפיכסה הזה התאדה. אולי תקופת הדאון עברה, אולי סופסוף נקלטה ההבנה שטוב שטוב (כן, ניסוח רע. it’s ok that its good אולי יותר טוב). אבל חזר היופי הזה של לקום בבוקר ולראות את הפרצוף היפה הזה מולי.
אחרי התסכולים מהעבודה (המרחק, החיכוכים עם הבוס, המשכורת המבאסת – בעיקר בגלל חוסר מוטיבציה מצידי) – פתאום הגיעה הצעה חדשה.
לטוס ללוס אנג‘לס, לעבוד בקולג‘ קתולי, להרוויח סכום נחמד ולצבור נסיון אדיר בעבודה. נסיון שיאפשר לי להתקדם בחברה, למצוא עבודה מאתגרת בארץ – להנות מהעבודה באותה הרמה שנהניתי מהכנת נקניקיות בחודש וחצי שקדמו לטיסה.
כל הקלפים נטרפו. עבודה? אהבה? מה בא קודם?
תכננתי לסרב שוב בנימוס (כמו שסרבתי בפעמיים הקודמות) והזכרתי את הנושא לאיתי.
יכול להיות שהוא שמע בקול שלי שאני קצת רוצה ללכת. אז הוא אמר לי ללכת על זה.
אולי חשב שאם אוותר תמיד אתהה מה יכול היה להיות?
הלכתי. מה אפשר לעשות?
לא באמת חשבתי שאתקבל. בכל זאת – ראיינו עוד כמה אנשים, מוכשרים ומשכילים ממני.
ואז הגיע הטלפון. רוצים אותי.
מצד אחד עבודה, מצד שני חיים. כי קשה לי לראות את עצמי פה בלי איתי. אפשרי אבל קשה.
בדיוק לפני ביקורת גבולות ויתרתי. לא רציתי ללכת. להשאיר את איתי מאחורי שנה אומר להשאיר אותו תחת השפעות זרות.
לילות של שתיה, חברים, בחורות שתויות בפאבים. אני באמת מוכנה להקריב את הקשר הזה בשביל עבודה?
זה יהיה המבחן שלנו. אם נצליח לעבור את זה ולשרוד כזוג – נעבור את הכל.
אני יודעת שאני לא אידיאלית. יש לי פיוזים קצרים, אני נלחצת בקלות, וכשאני נלחצת אני מתפרצת. לפעמים אומרת בדיוק את מה שאני חושבת בלי לצנזר, לפעמים שותקת והשתיקה רעה לא פחות.
איתי שומר לעצמו הרבה. בעיקר את הכעסים. הוא לא צועק. דואג, אוהב, נותן חיבוק כשאני מבקשת – בלי לשאול למה. בלי לתהות איך זה שפתאום אני קוראת לו בקצת היסטריה ומבקשת חיבוק. הוא לא יודע למה ולא שואל. אם אני נראית קצת מוזר הוא מסתכל אלי במבט חודר ושואל אם הכל בסדר, ומה קרה.
בעוד שבעים יום בערך, אם הכל יסתדר, איתי ואני נתחתן. לא משנה לי איפה, העיקר שיהיו ההורים, האחים. אפילו בלי חברים. יהיה רב, הורים, חופה, 2 עדים, עשרה למניין. בלי הטררם של אולם-להקה-צלם (כן, גם וידאו). אני יודעת שבאותו היום, למרות כל הציניות והשנאה לחתונות, אני לא אצליח להתאפק ואבכה כמו ילדה קטנה. משמחה כזו, על זה שהיום הזה (באיחור של שנה וחצי בערך) מסמל התחלה של חיים משותפים. שיעברו הכל, זמנים טובים יותר וכאלו שקצת פחות. שמחה על זה שמצאתי את איתי (ושהוא מצא אותי, גם הוא הרוויח כאן, כן? 
).
ויום לפני, או אחרי, נשב בפליים עם חברים.
ואם איתי יסכים, ורק אם יסכים – את כל החברות שיהיו אעלה על הבר. לרקוד את nobody’s wife, כמובן…
–
בתאלה. כתב/ה,
9 באוקטובר, 2007 @ 20:51
אלוהים (לא אתה, שוף), איזה פוסט מרגש.
בחיי.
