ארכיון לחודש נובמבר, 2007
20 בנובמבר, 2007 בשעה 10:23 · שייך לקטגוריית כללי
זה נחת עלי בלי שתכננתי
ומאופטימיסט נעשיתי סתם אנטי
זועף כל הזמן, שונא את כולם
לא מרגיש שותפות גורל עם אף אחד בעולם
חסר סבלנות, אדיש, עיקש
פולט איזה שטות לא מרגיש טיפש
לא סופר אף אחד, גם ככה אני לבד
מסמר קטן חלוד שת‘פטיש לא שרד
אין לי כח לצעוק, לצרוח
יקום עצום ובכל פינה סבל
כן שלמה צדק, אין חדש הכל הבל
מי שאחראי קום, שבת שב, יא זבל
שואלים אותי מה יש לך זה לא עושה לי טוב
אומרים לי תתבייש לך, אפשר לחשוב
כדי לא להתאכזב אני מוריד ת‘ציפיות
אומרים שדיכאון זה חלק מלחיות
–
הדג נחש – לוטוס, בית ראשון ופזמון
15 בנובמבר, 2007 בשעה 10:22 · שייך לקטגוריית כללי
מעשה בעזרא סימן טוב. איש תם. פשוט. מותיקי ירושלים. ירושלים של בוסתן ספרדי.
עזרא סימן טוב קם בבוקר, הולך לבית הכנסת, מתפלל בניחותא, חוזר לביתו לפת שחרית והולך לעבוד במכבסה.
בשבתות, עזרא סימן טוב אוהב לשמוע את חכם פינטו דורש. גם את חכם כהנוף הוא שומע, בדרשה היומית שבין מנחה לערבית.
את פלפולי התורה הוא לא מבין, אבל הלב הטוב שלו והאמונה השלמה באלוהים מוליכים אותו בדרך ישרה.
הכתיבה של הרב סבתו מחזירה אותי לימי האולפנא העליזים, אלו טרום אלקנה, בכפר פינס.
זו כתיבה של פעם. לא זו המודרנית, הרזה. כזו שמציירת עולם שהיה ועוד אפשר למצוא בפינות שונות בירושלים. במילים פשוטות, שמתחברות ישר לנפש.
כתיבה שמעלה תחושות של קבלת שבת ושירי סעודה שלישית. בלי מחיאות כפיים, קצב או הומור. זמירות, פיוטים וניגונים של סליחות.
געגוע לעולם שהיה וכבר איננו.
לשעה וחצי עלו בי תחושות ששכחתי שאפשר להרגיש.
הלוואי והייתי יכולה להעביר את העוצמה בכתב. המילים זורמות לי בעצמות, ממלאות את החדר, אבל לא מצליחות לצאת.
6 בנובמבר, 2007 בשעה 10:21 · שייך לקטגוריית כללי
יום שישי, אחר הצהריים. השעה חמש. פרנק מציע לי טרמפ לסנטה מוניקה בולאוורד ובאנדי, אני קופצת על ההצעה.
שש בערב – אני בבית. מארגנת קצת בגדים בתיק, לוקחת 5 חולצות לניקוי ועפה לקו האדום, בואכה הקו הכחול ובדרך לונג ביצ‘ה.
שמונה בערב – תחנת וורדלאו, או כמו שמכריזים עליה במטרו – This station is WARDLOW station, This station is WARDLOW station.
בטסי בלי קול כבר שלושה ימים, היא איבדה אותו כשהיא לימדה קבוצה של תלמידי כיתה ד‘ ביום רביעי. ברי בא לאסוף אותי.
פיליפ ואלחנדרה, בני דודים רחוקים של ג‘סיקה (חברה קרובה של בטסי וברי) אמורים היו לישון גם הם באחוזת רוטשטיין, אבל בגלל עיכובי טיסה והרצון העז לחלוק עוד זמן איכות עם בלום ומוניקה, ההורים של פיליפ שהגיעו מגרמניה – הם מעדיפים לישון בשקי שינה בסלון של ג‘סיקה.
בגלל כל ההכנות וההתרוצצויות אני זוכה להשתלט על החדר של מאדי. חדר כתמתם ומלא ציוד שבמרכזו מיטה ענקיתתתתתתתתתת
אנחנו יושבים לראות את מישהו לרוץ איתו (שקניתי מחנות שקר כלשהו) עם תרגום לאנגלית. רק אז אני פתאום קולטת כמה מוזר זה בטח למשפחה אמריקאית טיפוסית לראות סרט כל כך ישראלי. התרגום לא מעביר את הסלנג, את מטבעות הלשון ואת הכיף הזה של לראות את בר בלפר מתוך מישהו לרוץ איתו, שרה את ”שוב“ של ג‘וזי כץ.
שבת בבוקר, יום יפה, בטסי נעלמה לי ואולי עדיין ישנה, ברי מכין מצה-ברייט. בדיוק כמו שאבא מכין. עם בצל. כל כך טעים. חיסלנו שנינו כמות שאמורה להספיק לשישה אנשים (6 מצות, 5 ביצים וכו‘). משם לעיר קטנה בשם דאוני, לצלם בתלת-מימד ציפורים (finches, אולי?) לספר הבא של ברי. ברי הוציא כבר 2 ספרים, עכשיו עובד על השלישי. 3d digital photography.
שבת בערב הצטרפתי לדייט רומנטי של ברי ובטסי (מי אמר גלגל חמישי ולא קיבל? מי? מי?!) – מה שהוביל לשיחה הבאה עם איש בשם דון שפגשנו בתור לקולנוע:
I‘m Barry, this is my wife Betsy
- מצביע על בטסי.
And this…
- מצביע עלי
is my girlfriend
משעשע, כבר אמרתי?
ראינו את American Gangster. דנזל וושינגטון וראסל קרואו משחקים במה שאמור להיות מבוסס על סיפור אמיתי. מאפיה, פשע, סחר בסמים, בארה“ב של שנות השישים המאוחרות-שבעים מוקדמות.
ראסמי? מאכזב קצת. מדנזל (תמיד מעלה לי לראש את הנזל וגרטל, פיזדייץ) ציפיתי לתפקיד קצת יותר עמוק. לא שהאלימות שפורצת ממנו לא עושה לי נעים. בדרך כלל אני רגילה לראות אותו בתור זה שעושה תמיד את הדבר הנכון. יכול להיות שהמשך סיפור המסגרת (כן, הבנו, ראסל קרואו משיג בנות. למה לעזאזל חשוב שהוא יהודי? בגלל שמישהו קורא לו kike? זה לא מוסיף לעלילה) פשוט לא נתן מספיק זמן להציג את עומק הדמות (דניבוי, אתה קורא פה, יודעת שאתה קורא… אתה לא גאה בי? סופסוף סרט שהוא לא אדם סנדלרי או מצוייר!).
יום ראשון (כמעט סופשבוע שלם עבר, אם החזקתם מעמד עד פה – שווה להמשיך עוד קצת) – הלכתי עם ברי (שהשם העברי שלו הוא פסח. זה לא מוסיף לכלום, פשוט קפצה לי לראש כרגע שיחה שבה הוא הזכיר את זה וזה נורא משעשע) לart fair במקום בשם belmont shore, בלונג ביץ‘, מרחק של כמה רחובות מהים (גם הפעם לא ראיתי את הים מקרוב).
בתשע סיימנו להקים הכל, לפני עשר כבר היתה מכירה ראשונה – ובמהלך שבע השעות הבאות למדתי שגם אני יכולה למכור.
קצת שמוזינג עם אנשים. להושיט להם משקפיים של 3D, ולהכריז -
You got to try this, this will be the coolest thing you‘ll do today.
והתגובות?
100 אחוז מהמקרים – THIS IS SOOOOO COOOOOOL!
למדתי לעודד ילדים ביישנים להסתכל על התמונות (here, try these magic glasses), לשווק קצת להורים (great children’s book, had tons of animals, teaches about 3d photography) ולתת עידוד נוסף לאלו שהחליטו לקנות ספר (would you like the author to sign your book?)
גם אני יכולה לעבוד במכירות. אבל רק אם אני מאמינה במוצר…
ומשם לשרוף שעה-שעתיים, עד ארוחת ערב אצל ג‘וזפין (אמא של ג‘סיקה) שחוגגת 95 אביבים. בלום, מוניקה, פיליפ, אלחנדרה, ג‘סיקה, ניק (בעל-של), ברי ובטסי ואני מגיעים (ברי ואני אחרי קניות בחנות בגדים יד שניה מגניבה לאללה…) רק בשביל לגלות שעמיה אלרגית לחתולים.
גילוי מביך, בהתחשב בעובדה שבכמה הזדמנויות שונות (אצל אמא של איתי, אצל סטפני) יצא לי לגרד את העיניים ביום-יומיים הראשונים בלי הפסקה. כדור בנדריל עם כוס יין אדום, לשטוף את הידיים בסבון, את הפנים, העיניים ולהתחיל לדמוע. חתולים זה כיף.
ובלילה (נלך, ביחד לישון, את תהיה הגברת ואני האדוןןןןן… בצהרי היום הכל צבוע אדום… בלה בלה בלה – שירים חייבים להפסיק להתנגן לי בראש כל הזמן) – במקום להוריד אותי בקו הכחול בדרכי חזרה לעיר הגדולה – בטסי לוקחת אותי הביתה. להרגשה הטובה שלה ולהקלה שלי. לא היתה לי בעיה לנסוע בתחבורה ציבורית בלילה. פשוט במחשבה לאחור זה קצת לא סימפטי. בהתחשב במיקום של התחנות השונות.
עבודה השבוע שוב. אבל היה כל כך כל כך כל כך כיף בסופ“ש.
משפחה נהדרת מצאתי פה
1 בנובמבר, 2007 בשעה 10:19 · שייך לקטגוריית כללי
Is where god’s wrath must be upon people.It starts out nice. stages all around, people in ridiculous costumes. that’s at 7 pm.by eight thirty I get to meet Mark. Mark’s asking if I‘m on my own. I tell him I‘m getting married in less than two months. ”So you‘re single for the next few months“. NO.It continues with a conversation with an israeli guy. Gil is living up the american dream. he’s a film producer. for gay porn films, being shot mostly in Brazil. He seems to know every guy or girl walking down the street. they talk business.Marshall, Hannah and Judd suddenly appear. I met Marshall and Hannah at Maddy’s birthday party last month. They invited me to join them already then, so I join them.
This is where hell breaks loose. Costumes are fine, having a night to walk freely is pretty nice, everyone happy and friendly. That’s when I notice the guy with the butt sticking out of the few ropes he’s wearing, trying to look like a Master or a Slave, probably hasn‘t put much thought to it, the important thing is to show the body.
Nice bodies. WeHo is a city established in 1984, populated with a large gay community (and a whole bunch of russians). Pretty young boys walking in couples, seems like they all bought their costumes at the nearest strippers‘ shop.
Stripper cops taking pictures with real cops. still smiles. but the place fills up.
Think about Rabin square in the first event in memory of Yizhak Rabin. packed so it’s impossible to walk around. surrounding streets are also filled with people. long lines to stores.
now multiply Rabin square at that event by 5 or six. a mile of Santa Monica blvd was blocked for the event. From the corner of La Cienega to the Corner of Doheny. PACKED. guys in nothing but thongs walking extremely close.
Hanson’s playing at the far end, and we try to make our way through. half an hour later (and a 10 minute break from the crowd) – and we‘re there. just on time for Mmmmbop. Marshall disappears to see a friend, Hanna and I dance ridiculously, Judd is looking at us shocked and a cloud of pot in the air around us.
Hanson’s girl (lead singer, I suppose) mistakenly thinks he’s a rockstar, as he walks up to sing some famous rock‘n‘roll song I can‘t remember due to the amazing moments of the guy shaking a girl’s hand. Hannah and I start screaming like two teenagers. Some childhood dreams, I guess, are best not fulfilled. Watching Hanson live was on of them.
http://www.flickr.com/photos/sharonchin/1814345699/
We hardly squeeze our way out. My back is aching bad. Half an hour later we get to La Cienega corner, to the liquor store, where Judd purchases a cheapass bottle of vodka. That’s my cue to go home. the walk home never seemed longer.
people are everywhere. making me slow down. I boost up Yishmael (my iPod), play some metal and starts cutting through the crowd. the mass of people freaks me out. Next Contestant by Nickleback playing. then some Beat69, a little more Nickleback gets me home safely.
Only now, as I wrap up this post, does the panic from the amount of people slowly wears off.
Tomorrow, hopefully, the internet will be filled with pictures from the event.
check out pictures here:
http://www.flickr.com/photos/leadsalad/1812792191/
http://www.flickr.com/photos/13721423@N00/sets/72157602823444018/
http://www.flickr.com/photos/faekeeper/sets/72157602826455763/
(just browse around the albums)
Night y‘all.
work tomorrow
