געגוע
לפני כמה שנים ברק הכיר לי את יוסי.
כמו רוב האנשים שהכרתי דרך ברק, יוסי היה איש שמח, משעשע ואיכפתי
בשונה מרוב האנשים שהכרתי דרך ברק – יוסי היה דתי, מבוגר, נשוי+2 (אחד בערך בגילי) וגר בבני ברק.
יוסי גלש איתנו ברוטר, והחיוך שלו והתגובות החייכניות שלו לכולם (ויעידו על כך עשרות גולשים שעדיין כותבים ”ידידי“ כשהם פונים אחד לשני על גבי הפורום) הפכו אותו די מהר לגלובאל (סוג של מנהל על)
יוסי היה מרכז העניינים. טלפונים שבועיים לרוב המנהלים, טלפונים לגולשים במידה והם הראו סימנים של מצב רוח רע במיוחד, ומפגשים על הגג, עם המשפחה כולה.
יוסי היה אבא יוסי שלי. נסעתי אליו בדרך הביתה להורים, או באמצע שבוע.
דיברתי איתו כמעט כל יום באייסיקיו ואהבתי אותו נורא.
גם באותן התקופות שהוא לקח את הפורום והניהול ברצינות שלא רציתי להכיר ולא רציתי לשמוע.
היה אכפת לו. נורא. מכולם.
עם החוש הומור הממזרי הזה 
והארוחות הגדולות, והעובדה שהוא אף פעם לא התלונן.
לפני כמעט שנתיים, גילו אצל יוסי צהבת. קצת לפני או אחרי הוא הוריד המון במשקל, הפסיק לעשן והתחיל לחיות קצת בריא. באיזה שלב (או לפני או אחרי) גילו אצל יוסי גם סרטן.
משך שנתיים הבטחתי לו כיפה וסופסוף סיימתי אותה, אחרי המון דחיות. ורציתי לבקר אותו בבית חולים, למרות שאני מפחדת מהם. כי סיימתי את הכיפה שלו. לא הספקתי.
יום אחד בדרך חזרה מהעבודה, קפצתי עם הינשוף לכנפי נשרים, למס הכנסה. אח“כ ישבנו לאכול פלאפל.
הפלאפון צלצל וברק אמר: ”יוסי מת“
ב18 לדצמבר האזכרה של יוסי. הוא נפטר לפני שנתיים.
שבוע אח“כ אני מתחתנת. והדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו היום הוא כמה יוסי היה שמח לבוא ולרקוד בחתונה. לשבת בשולחן של רוטר, להעלות זכרונות על הפעם ההיא שננעלתי אצלו בשירותים, ועל חומי שנשך את ליאור, ועל הנסיעה ההיא למיכלי, לסדר לה את המחשב שהסתיימה בעיקוף מטורף שלו לשים את ליאור ואותי חזרה בירושלים.
זה לא שהייתי ה“בת“ הכי טובה בעולם.
בשנה האחרונה שלו בקושי יצא לי לראות אותו.
קצת מהמבוכה ההיא, הלא מוסברת, מאדם חולה מאוד.
מצטערת. לא התכוונתי.
