מונית. נסיעה.
עצירה בבנק להוציא מזומן, הנהג לא שש לקחת כרטיס אשראי.
נכנסת חזרה למונית.
"אני צ'אנס דאט יו האב א מידטרניין בקגראונד?"
"יס"
"יזראלי?"
"כן"
"קלטתי…"
רשום לי על המצח או מה?
ארכיון לחודש ינואר, 2008
סופרמן איש השנה – פוסטאורח – דביר חורף
סופרמן בדיוק נחת במרפסת של הדירה שלו, הוא עזב את מטרופוליס מזמן, אחרי שלואיס עזבה אותו בשביל הבחור ההוא שהביא לה עיתונים בבוקר, הוא לא יכל להישאר שם יותר, במיוחד לא אחרי מה שקרה לבחור ההוא, הם לא גילו מעולם מה קרה לו אבל לואיס צעקה עליו באותו לילה, שהוא מנוול ורוצח בדם קר, היא אמרה שהיא יודע שהוא זה שדחף אותו מהצוק ההוא, שהוא לא התאבד, שהוא, סופרמן הציל ילדה קטנה מתאונת רכבת ואז טס ישר כדי לדחוף אותו מהצוק ועוד הספיק לנחות אצלה בבית עם פרות יבשים שהיא כל כך אוהבת מספרד, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לראות אותו יותר, שהוא מחוק אצלה, הוא אפילו לא ניסה להסביר, פשוט ריחף משם עם הגלימה בין הרגלים.
סופרמן התיישב על הספה ופתח את הטלוויזיה, הוא ראה את הטיל ששוגר לכיוון ניו יורק, בהתחלה הוא חשב לעצמו שאם הטיל יפגע אולי זה יהרוג גם אותו, אבל אז הוא נזכר שזה לא ואם הטיל יפגע המון אנשים ימותו והוא יצטרך לתת דין וחשבון שוב, אחרי הוועדת חקירה של התאומים הוא למד שלא להתעסק עם הממשל הפדרלי, אז הוא טס טיק טק לכיוון הטיל, תפס אותו עם 2 הידיים והעיף אותו לכיוון הכללי של הירח, שניה אחרי זה הוא נזכר שהחברה מנס"א אמרו לו לא להעיף יותר דברים לחלל, הוא טס ממש מהר ותפס את הטיל בשניה האחרונה, הוריד אותו בזהירות לכיוון האוקיינוס האטלנטי, אז שוב פגעה בו ההכרה, גרינפיס חטפו עליו קריז רציני בפעם האחרונה שהוא זרק משהו לשם, בחוסר רצון מוחלט הוא טס לקוטב, הטיל כבר איבד את הדלק שהניע אותו והרכיבים האלקטרונים קפאו, הוא הניח אותו בזהירות ליד המערה שלו, עם כל שאר הדברים שבני האדם זרקו אחד על השני ואף אחד לא רצה יותר.
הוא טס חזרה הביתה ולא ציפה לאיזו שמחה או מסיבה, אבל לפחות תודה, הוא נחת עם 2 רגליים יציבות על המזח כשאחד הימאים צעק לו "אז מה? עשית לנו מופע הא? זרקת לשם ותפסת וזרקת לשם ותפסת, מה אתה חושב? שאתה יותר טוב מאיתנו??" הימאי ירק לכיוונו, סופרמן החזיק את עצמו והתחיל להתעופף חזרה באוויר לכיוון הדירה שלו.
עכשיו המושל מתראיין בחדשות, הוא אומר שסופרמן והמדינה עוד לא הגיעו להסכמה לגבי מה שהוא עשה בבניין העירייה, נכון שהוא הציל מעל ל70 אנשים בשריפה ההיא, המושל אמר, אבל למה הוא היה צריך להיכנס מהתקרה? הוא צעק למיקרופון כאילו אם הוא יצעק חזק התקרה שמאחוריו תבנה מעצמה, סופרמן החליט להיכנס למקלחת, הוא קיווה שיש מים חמים, הבעלים של הבניין אמר לו שיש בעיה עם הדוד, אבל הבניין נקי מחרקים כבר חודש והוא מנסה לטפל בבעית הזבל שמסביב, הכל בגלל האיגוד, האיגוד וסופרמן הוא אמר, הוא שלח לו כבר 10 מכתבים, אבל סופרמן לא בא לעזור לו לנקות, חלאה הסופרמן הזה הוא אמר לקלארק, וקלארק הנהן בהסכמה ושאל כמה השכירות.
סופרמן הוריד את החליפה שאמא שלו תפרה לו, אוי כמה שהיא אהבה אותו, אבל היא כבר לא איתו, הוא ניסה להציל אותה, אבל אפילו הוא לא יכול להציל אנשים מסרטן, במיוחד אחרי שהם מקבלים את הסרטן מהחשיפות לרדיואקטיביות מהחלל, אמא שלו לא אמרה לו את זה אף פעם, היא תמיד אמרה שהיא מעופפת והראש שלה בחלל, בגלל זה היא נחשפה לרדיואקטיביות, אבל הוא ידע שזו הייתה החללית שהביאה אותו לכאן, היא זו שנתנה לה את הסרטן.
סופרמן הסתכל לכיוון הדג שלו, הוא קרא לדג רפי, כשסופרמן היה כמעט ערום, נשאר רק עם תחתונים צמודים וסגולים, אלו שאף אחד לא ראה, למרות שפעם שאלו אותו אם הוא לובש משהו מתחת לתחתונים שהוא לובש מעל, הוא ניסה להסביר שאמא שלו, בימים האחרונים שלה, איבדה את הצפון טיפה והכריחה אותו ללבוש אותם על הטייטס, ומאז הוא נשאר ככה, אבל הם לא הקשיבו, הם חיכו שהקהל יפסיק לצחוק ולעשות קולות של בבונים חרמנים, ואז הם עברו לפרסומות והוא לא הספיק לדבר.
רפי, הדג, הסתכל לכיוונו ואמר לו משהו, אבל סופרמן לא שמע אותו, הוא נכנס למקלחת, הוריד את התחתונים הסגולים ונתן למים לרדת עליו, כמו גשם באחד מיערות הגשם, כמו מפל מים בניאגרה, המחשבות רצו לו בראש, הפעם הראשונה שהוא הצליח לעוף 10 מטר, מסיבת הסיום של התיכון, היום שהוא התקבל לדיילי פלאנט, הפעם הראשונה שהוא ראה את לואיס, הפעם הראשונה שהוא נישק אותה, אותו יום שעשו מצעד עבורו במטרופוליס, היום שבו ילד קטן אמר לו שכשהוא יגדל הוא רוצה להיות בדיוק כמוהו, אותו ערב שהכריזו עליו כאיש השנה, ההבטחות שהבטיחו לו, התהילה שברחה לו, והנה, עכשיו, הוא פה, בדירה 18 בבניין שכוח אל, כורע בתנוחת עובר, המים זורמים על השרירים המושלמים שלו, שולחים דמעות גדולות ומושלמות לביוב.
תם פרוייקט גיבוי הבלוג
אחרי שלושה שבועות ארוכים בלי עדכונים והעתקה ידנית של כל הפוסטים שכתבתי אי פעם (כולל מהבלוג הארכאי בלייב ג'ורנל) – חזרתי!
תודה לגל ולאיתי שניסו לעזור להפוך את המעבר לפשוט יותר.
תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום . תודה ו… זהו. בערך.
חזרתי 
פוסט בחמש דקות
נתב“ג. 3 בינואר, שש עשרים וארבע.
לפני עשרים וארבע דקות אמרתי ביי ביי לאיתי ונחתם ביקור בן שבועיים ויומיים בארץ.
הספקנו חתונה, לריב, להשלים, לטייל, לבלות, להשתכר ולאכול שטוזה מהשגרירות האמריקאית בארץ.
את איתי אראה שוב בעוד חודש בכל מקרה, בין אם בסיום תהליך GC או בביקור קצר.
כבר מתגעגעת.
בעוד עשר דקות עליה למטוס.
החתונה היתה די נהדרת. הרב לא עצבן כמו שחשבתי, לא שתיתי עשירית מכמות האלכוהול שתיארתי לעצמי שאשתה, לא אכלתי – למרות הבטחות שאתפוס לי שולחן ואשב, התנהגתי יפה. חייכתי. לא שרפתי את הדיג‘יי (בן של עז, התעלם מהבקשה הנמרצת שלי למסיבה עברית והתחיל את החלק השני של הריקודים, אחרי החסידי, בlatinos פיזדייץ).
גונן לא השתין, תמיר היה מותק, ינשוף היה חסר, בתאלה מהממת, איילי שתוי ונהדר, החבר‘ה מהפליים הפוכים, אריק, ליאור, ערן וארקדי – לא רעים בכלל, ובכלל – המשפחה שלי יפהפיה
תמונות יגיעו ומספר כלשהו מהן מופיע כרגע בפייסבוק. טבעת יש, ת.ז. חדשה – יש, רק איתי חסר לי כאן. (והת.ז. שהשארתי איתו, ואולי עוד סלולרי…)
חמש דקות תמו. זה היה פוסט בחמש דקות.
