26 באוגוסט, 2008 בשעה 3:31 · שייך לקטגוריית כללי
ביום חמישי עברה שנה לנחיתה שלי בשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס רבתי, אחד מחמישה או שישה שדות תעופה באזור.
המון השתנה, בחיי.
יכולת הניווט המאלפת שלי פרצה והפתיעה אפילו אותי (מהבית לעבודה דרך סנטה מוניקה. לא הרחוב, העיר. זה לא משעשע אם אתם לא מכירים את הסביבה, פיזדייץ). כמות הגידופים שאני יכולה לסנן מתחת לשפם – כשעוד בן מיעוטים או brentwood mom מעצבנת חותכים אותי - שילשה את עצמה.
איך אומר את זה גיא מר? "עשיתי חברים חדשים, העיר הזו תחזיר לי את השליטה בחיים. להתערבב עם עצמי במקום לערבב מים, לנשום קצת אוויר הרים צלול כיין" טוב נו, אז אוויר הרים צלול כפיח, אבל הרעיון הכללי דומה. ודי כבר להתפס לקטנות, גונן. מובן? 
באיחור של 3-6 חודשים שלחתי שני דיסקים + ספר אל מעבר לים, לצ'כיה הרחוקה ולישראל הרחוקה עוד יותר.
הוצאתי ציון נהדר בקורס אנגלית, ואינשאללה אעבור את קורס ההיסטוריה המזוויע שלקחתי הקיץ. בשבוע הבא מתחילה קורס באמנות וקורס סוציולוגיה. הם ימשכו עד חג המולד, פלוס מינוס.
מייק מרגיש בסיידר, תודה ששאלתם. לקחתי אותו לטיפול והחלפת שמן לפני 1600 מייל, פלוס מינוס, והוא מתנהג יפה מאוד. עוד 1500 מייל ואנחנו זוכים לבקר את המוסך שוב.
אכלתי בוריטו ב5 מקומות. חטפתי קלקול קיבה במקום אחד. חזרתי לאותו המקום פעמיים נוספות. ואני לתומי האמנתי שמטעויות לומדים =\
קניתי 6 זוגות נעלי עבודה, פלוס מינוס, הלכתי עם כל אחד מהם יומיים גג, אח"כ לא הרגשתי את הרגליים. אתמול קניתי נעליים חדשות, בינתיים נוחות אימים.
יש לי מיטה אחת, 2 מנורות, 2 כונניות ספרים, 3 שלטים לפלייסטיישן 2 שלי, 2 לפטופים, צרור מפתחות כבד ומאוורר תקרה אחד. במטבח.
יש לי גם בלאגן אחד גדול במיוחד בדירה. בסופ"ש אגיע לזה, בחיי.
יאללה, עוד שבועיים פלוס מינוס רמאדן, יש למה לצפות
8 באוגוסט, 2008 בשעה 22:37 · שייך לקטגוריית כללי
יום שישי בלילה והדם מפמפם בעורקים, מומרץ מקפאין, אמפיטמינים ומרתון למידה לקראת המבחן המתקרב ביום ראשון בקורס ההיסטוריה שלי.
בהפסקה של רבע שעה, אני מסיימת את המכתב הראשון של חנוך דאום, בספר שהופיע ברשימת הספרים של "מתבונן", וששחר, סוג של דניבוי צעיר, הביא אלי מארץ הקודש.
דאום כותב מכתב לאבא שלו, שנפטר לפני שנים, מעלה זכרונות, מתנצל ומוציא את הכביסה המלוכלכת שלו החוצה, לניקוי נפשי שממלא את יצר החטטנות שיש בכולנו, ושאנחנו מכחישים בכל תוקף. (כן, אתם לא, אני כן. בסדר…)
תוך כדי סיפור על בלבול מיני, פחד מחיי הפנימיה והרצון לרצות את אבא, שגורם לעיוות המציאות, התחלתי גם אני במסע חקר עצמי. זה קצת כמו שאריק סגל מזכיר ב"רופאים", סימפטום של סטודנטים לרפואה שקוראים את מדריך מרק ומזהים בעצמם מחלות. קרה לי בעבר, אחרי שקראתי ספר על OCD, שאמא יקרה לי הביאה מהספריה, ומצאתי בעצמי, בבדיקה אובססיבית של אימיילים ובנוכחות אינטנסיבית ברשת. ולענייננו…
גיל ההתבגרות הוא לא קל לאף אחד, ובחברה הדתית, במיוחד בתקופה שבה דאום גדל (ועדיין, קצת, כשאני הייתי בגיל תיכון) – חינוך פנימייתי נחשב מעולה. הסטנדרט הוא חיים בפנימיה מכיתה ט עד י"ב. כשבתי הספר ה"טובים" הם גדולים.
את כיתה ט' העברתי באולפנת כפר פינס, 4 כיתות בשכבה שלי, מחזור ל"ט, כמדומני, 40 בנות בכיתה.
סעודות שבת באולפנא היו הזמן שבו כולן ניסו להתלבט, מי באופנה חדשה ושירה בקול ערב בסעודות, ומי (כמוני) באופנת שנות השמונים שאימצתי מהאחיות הגדולות שלי (חוש אופנה אף פעם לא היה חזק אצלי) ושנאה עזה לארוחות גדולות של 500 בנות, עם אוכל איכותי סטייל בסיס צבאי, שהעלה געגוע מטורף לבישולים של אמא, שנמצאת רק עשרים דקות נסיעה מהאולפנא.
קשה להגיד לאמא ואבא שקשה לי. עם תחושת העדר שבשיעורי האמונה והדת, כשכל שאלה שהעליתי על דת הריצה חרושת שמועות על חוסר האמונה שלי, למרות שניסיתי. קשה, ומתסכל, ועשיתי קצת טרור.
משך שנת לימודים שלמה, האולפנא עשתה הכל בשביל להכניס אותי לתלם. זה התחיל בשיחות אישיות עם העובדת הסוציאלית על בסיס שבועי והמשיך בסדרת שיעורי אמונה עם המוסרניקית (מוסד מעניין, חיבור של תלמידת כיתה ט' עם תלמידה בכיתה י"א, ללימוד פעמיים בשבוע בשעות הערב, בחברותא), המשיך לשיחות אמונה עם המדריכה (מדריכה אחת ל40 בנות) שהעבירה את הכל לר"מ (רב מחנך) שאחראי על כל השכבה (160 בנות), שניסה גם הוא להוכיח את קיומו של אלוהים. וכולם לא מבינים איך אני יכולה להתעלם מהכל יכול, למרות של הוגי הדעות מוכיחים את קיומו. רק בכיתה י"ב, הרבנית שטרן והמורה הנחמדת גורן באולפנא באלקנה, לימדו פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל, שמחלקת את האמונה באלוהים לשתי גישות – רגשית ושכלית, מבדילות בין השתיים, נוגעות בשאלות הקשות וסופסוף נותנות מנוחה לראש המתייגע.
כחלק מהחינוך לאמונה, בסופי השבוע באולפנות השונות, מגיעים מדריכים ממדרשות ונותנים פעילויות בסטייל חסידות, סיפורי הבעל שם-טוב, מדרשים ואגדות חז"ל, מראים היופי שביהדות, ונותנים תחושת שייכות לא מוסברת.
בכל פעם שהגיעו המדריכים, עלה בי געגוע לילדות. אחד הזכרונות החזקים שלי מגיל 4, הוא אבא tucking me in. מחליף את אמא שתרגמה מאמרים בערב. סיפורי השינה שלי הורכבו מסיפורי הבעל שם טוב, ממדרשים ומאגדות חז"ל. יכול להיות שזה זכרון סלקטיבי, אבל תמיד היתה לי התחושה שזה משהו שאבא שומר במיוחד בשבילי. האחים הגדולים שלי היו מבוגרים מדי בשביל סיפורי לילה טוב, והיה לי אבא רק לעצמי.
בסוף כיתה ט' סופסוף הרימו ידיים, הזמינו סופסוף את אמא ואבא לשיחה צפופה ועזרו לי לשכנע אותם שאולפנת כפר פינס היא לא המקום המתאים בשבילי. מפה לשם הגעתי לאולפנא באלקנה.
לפני שבועיים, רויטל, שהיתה השותפה שלי לחדר והאדם הראשון שנפתחתי אליו באולפנא, הזכירה לי את השבת הראשונה שלי באולפנא באלקנה. בכיתי באותה שבת כמו שלא בכיתי מעולם. בגעגוע היסטרי לאמא, לאבא ולבית. הוולגריות של שירת השבת בארוחה, רעש, דפיקות על השולחנות – גרמו לתחושת ניכור. רציתי הביתה. לא רציתי להיות שם. רויטל עמדה שם וניסתה להרגיע אותי. הדאגה שלה עדיין מפתיעה אותי.
חנוך דאום מזכיר במכתב הראשון שלו (הפסקתי אחרי החלק הראשון מארבעה בספר, לוקחת יום-יומיים לעכל אותו לפני שאני ממשיכה) את חווית הטלפון הציבורי בישיבה. הצורך להראות להורים שטוב לו, שהוא נהנה, למרות שהוא רוצה לבכות מרוב קושי וגעגוע. להראות שהוא חזק, כי לא מדברים על רגשות, לא מדברים על כואב ומפחיד.
הזדהיתי, ושוב, אני לא יודעת אם זה זכרון ערוך או אמיתי, אבל אני זוכרת שיחות יומיות עם סבתא. תמיד מרגיעה, עד היום. תמיד הכל נהדר, וטוב, וגם אם משהו מפריע, זה לא רציני במיוחד.
תקופת התיכון היתה תקופה אובדנית. בלי מחשבה מעשית, אבל עם תסריטים דמיוניים בראש בכל מצב ובכל רגע נתון על "מה אם". מה אם האוטובוס עכשיו יתפוצץ? מה אם יעלה מחבל? מה אם הטרמפ שאני תופסת יסתיים רע? מה יקרה אם יתפסו אותי עם סיגריה בפה? מה אם אני אצא בלי תעודת בגרות?
אבל כלפי חוץ הייתי קשוחה. mean ass kid, עם attitude מכאן ועד מחרתיים. ועדיין יש לי יחס מחורבן לאנשים מדי פעם, ופתיל קצר. לא כי אני רעה במיוחד, בעיקר כי להתמודד עם פחדים וכעסים דורש כח נפשי ורצון להתמודד עם שאלות שלא קל לענות עליהן.
חנוך דאום מזכיר לי את עצמי בתקופת התיכון, לא בחוויות הומו-אירוטיות (באמת. אני רק אוהבת קרחות, זה לא אומר שאני מעדיפה בנות. וזו הפעם האחרונה שאני מבהירה את זה), בעיקר בהערכה עצמית נמוכה. בבדיקה עצמית אינטנסיבית, בתהייה התמידית אם אנשים נחמדים אלי מרחמים או כי לא מפריע להם שאני בסביבה. בעיקר התחברתי עם נהגי ההסעות, עם מלווי הנשק בטיולים, עם המורים, עם הורים של חברות. לא כי הם היו מגניבים יותר, אלא כי הקשר איתם היה רנדומלי יותר, לא על בסיס יום יומי, ודרש פחות מאמץ רגשי מקשר עם הבנות בכיתה. קל להיות מגניבים וקלילים עם אנשים שרואים לעיתים רחוקות. לשמור על פרצוף מחוייך גם כשמחורבן זה מתיש.
לקח לדאום טיפול נפשי ושנים לעבור את זה. לקח לי שירות לאומי, שנה באוניברסיטה העברית, שנתיים של חיפוש עצמי בארץ ושנה רחוק מהבית לנתח ולהבין את העבר, ההווה ולקבל הצצה לעתיד שלי.
הוא מדבר על החברה שממנה הוא מגיע ואפשר לראות את האהבה והגעגוע, והבלבול מזה שהוא לא מרגיש במאה אחוז שייך. השכבה שבה גדלתי, הבנות שבהן קינאתי ושהרגשתי כל כך קטנה לעומתן היא מראה דומה. מתוך שבט שלם בבני עקיבא, אני היחידה שיצאה מהחברה. המסלול הברור והידוע, של אולפנא, שירות לאומי, חתונה בזמן הלימודים וילד או שניים לפני גיל 23 דילגו עלי. מחברה ברורה ומובנת – לקחתי סיכון והשתחררתי.
להגיד שזה קל? לא. לא ממש.
הרבה אנשים נפגעו ונפגעים ממני בדרך. ההורים שלי אכלו הרבה שטויות ממני, חיי האינטרנט הענפים שלי מביאים המון ריקושטים מחברים ומשפחה שחשים צורך עז לעדכן את ההורים שלי באינטרפרטציה שלהם על מה שעובר עלי, אבל זו אני. לטוב ולרע. מי שבסדר לו – שגעון, מי שלא – קורה.
שבתאי קור, איש יקר, כשרוני ומעצבן (לא באמת מעצבן, יותר מוציא ממני אגרסיות לפעמים) כתב את "נהג חדש", סיפור היציאה שלו בשאלה, שפורסם כבר לפני שנים בבלוג ארוךךךךך ארוךךך ארוךךךך. גם הוא מדבר על החברה ממנה הוא בא, בשונה מהודעות שטנה שראיתי ימים לבקרים בפורום יוצאים בשאלה בתפוז, שבתאי לא שונא. הוא מסתכל באהבה אחורה, מודה על הטובה ועל הרעה כאחד, מסביר את התהליך שלו, בלי לנסות להשליך על הסביבה, ובעצם מסביר קצת על כולנו.
החברות מהן הגענו, חנוך דאום, שבתאי ואני, הן חברות עם כללים ברורים. הליכה בדרך קצת שונה גובה מחיר. פקפוק בדרך גורם לבחינה עצמית מדוקדקת, לגלות איפה הדפקט שגורם לנו להתנגד לחוקי החברה.
באותה המידה, ההתמודדות הזו מבגרת. חנוך דאום, שתמיד הכרתי ככותב משעשע, דוס מחמד חביב, הזכיר לי שלכולנו יש רבדים שלא תמיד עולים. שבתאי, שפגשתי בפעם הראשונה ביומולדת 19 באילת, היה נראה לי בחורצ'יק הזוי לאללה, ורק אחרי שנתיים-שלוש למדתי להעריך את החשיבה וההתנהלות שלו (עם הכתיבה עוד יש לי בעיות, אבל זה כבר דפקט אצלי). ואני? כמעט תמיד מחייכת, גם בתקופות שרע. בעיקר בתקופות שרע.
פ'ין, דניבוי ודביר ולפעמים גם הינשוף, מזהים את מצבי הרוח שלי רק מהדרך שבה אני אומרת שלום. אחרים מבלבלים תקופות ציניות עם דיכאון, למרות שאז המצב הנפשי הוא בדרך כלל במיטבו.
ֿהעולם הזה הוא גלגל. זה קלישאתי, נדוש, אבל נכון. לפעמים טוב, לפעמים רע, אבל בסופו של דבר – הכל משתנה. כשרע, זוכרים שגם זה ישתנה ומתעודדים, ושטוב – מעריכים כל רגע, כי הכל יכול להשתנות ברגע.
לנצור את הרגעים הטובים, לשמור אותם בפינה חמה בלב, ולהשתמש בהם, כמו בברק כלוא שטריסטן שומר בסטארדאסט של ניל גיימן, ומשתמש בו במידה, בצורה מרוכזת, כשהכל עומד בפני שבירה. את הרגעים הרעים לשמור בפינה בראש. לאבחן ולתייק אותם, להשתמש במסקנות שמגיעות מהן בעתיד. ללמוד מטעויות.
יצא קצת ארוך, משתפך ורגשני, אוסף מחשבות שמתקשר בעיקר בראש שלי, אבל התפרץ לי מהמקלדת. זה מה שקורה אחרי שבוע של שלמה ארצי מתנגן לי ברכב.
"אומרים שעיתונים משקרים כי, האמת נמצאת בינך לבינך, ולאן שאתה לא נוסע אתה לוקח את עצמך". צודק השלמה הזה 
