And he shall be levon
שבת בבוקר, יום יפה. אחרי מסיבת יום ההולדת של מאדי וארז, בtree house המצוי בשכונת ווסטווד, באותה הדירה בה גרה, לפי האגדה האורבנית האחרונה ששמעתי אתמול, ז'אז'א גאבור.
הרבה היפים היו שם אתמול. בחורים ובחורות, נגנים ונגנות, ומאדי, יפהפיה בשיער קצר, וארז, בג'ו-פרו מטורף… ונחמד. מכיוון שזו היתה יומולדת שיתופית – התרומה שלי לאירוע כללה הצטיידות בנרגילה, טבק בטעם תפוח, גחלים, מלקחיים, נייר כסף ומצית. הכנה, תפעול ועישון פעיל של הנרגילה. בחיי שהתגעגעתי 
ובכן, בשבת בבוקר, טפטוף מעצבן מעיר אותי, בעיניים עצומות אני מריצה סריקה מהירה בבית, לגלות שאף ברז לא דולף. מנסה לחזור לישון כשלואיס מתקשר להזכיר לי שהוא התנדב להצטרף אלי לקנות את מדי המתנדב שלי לתחנת המשטרה הקרובה לאזור מגורי. תוך כדי השיחה אני קולטת שהטפטוף המעיק הוא קול של גשם. קול נדיר בקליפורניה השמשית.
בהתארגנות מהירה ועיניים נפוחות מחוסר שינה – יצאתי מצויידת בתעודת מתנדב ופאצ'ים של מתנדבים, עם הוראות הגעה ויצאנו לדרך, לחנות המדים הקרובה לאזור מגורי. משהו כמו 10 קילומטר, אי שם ליד LAX, סוג של פיזדלוך. בדרך עצרנו לבוריטו גרוע (יבש, חסר מעוף, יצירתיות או שמנת, קיבינימט) – והכל, רק בשביל לגלות שהחנות סגורה לרגל ספירת מלאי. מכיוון שהלכו התוכניות קיבינימט – הסתובבנו חזרה לכיוון ווסט הוליווד. השעה היתה כמעט 12, וללואיס היו 3 שעות לשרוף עד תחילת המשמרת.
סרט. סרט הוא רעיון הגיוני. Nick and Norah's Infinite Playlist היה הסרט הנבחר. בקולנוע הידוע שבגרוב. מכיוון שנשארה לנו חצי שעה לשרוף עד תחילת הסרט – קפצנו לפאב הקטן שבמרכז הfarmers market, לבירה של סופ"ש. הסרט היה חמוד לאללה. לא סרט איכות, אבל עם רגע או שניים של תובנות די מעניינות. משהו שהייתי לוקחת דרך נטפליקס, לא בהכרח קולנוע.
אחרי הסרט הזלתי קצת ריר על מקים שונים ומשונים בapple store שבגרוב, והיידה – הביתה.
השעה שלוש וכולי שמחה וששון שסופסוף אוכל להמרח במיטה עד סוף השבוע.
טעיתי.
בשלוש וחצי נזכרתי שקבעתי קפה ושש בש עם הנרי (איש חביב מסטרבקס, שחקן בהתהוות, רגע אחרי משבר אמצע חיים מוכחש, אבל עדיין – הוא עושה מבטא ניו יורקי נהדר ומתקן את האנגלית שלי בנחמדות. עד כמה שהרצת דחקות על חשבון אוצר המילים הקטנטן שלי יכולה להחשב נחמדות 
)
לואיס אומר שלום יפה, רגע אחרי שהומלס עצבני מנסה לזרוק עליו קרטונים ריקים, ואני מצטיידת בקפה לאטה עם תוספת דלעת ותבלינים – ציוד הכרחי למרתון שש בש, במציאות קודרת, ביום ללא שמש, בלי ים ובלי בקבוק ערק. אחרי רצף הפסדים כואב, בסט עד שאחד הצדדים יגיע לחמישה נצחונות – הנרי מוביל עלי 4-2. (up by two, כמו שלמדתי היום. ככה אומרים את זה בקיצר, במקום להגיד – וול, הנרי מוביל על 2 הנצחונות שלי ב4 משל עצמו) אלת השש בש מאירה לי פנים ובחיוך עייף מגיע לו מרס ראשון. תיקו ארבע (four up).
במשחק שיחתום את גורלו של המפסיד (ובעצם, משחק שיחתום רצף, בלי משמעות מיוחדת, מכיוון שבאופן מפתיע למדי לא קבענו התערבות) – המתח עלה, הקפה נגמר ובהחלטה גורלית החלטתי להצטייד בתה פסיפלורה קר, עם שני שוטים של ממתיק מלאכותי. במשחק שקול למדי ניצחתי. מרס שני ואחרון להיום – ואני אלוהים. של השש בש. או מינימום מנצחת.
אחרי נשנוש ערב זריז, הגיע הזמן לגלידה. הנרי ואני משימים צעדינו לכיוון הפינקברי הקרוב ביותר, מרחק קילומטר וחצי או שניים. הצעדה הזו כואבת. הרגליים לא רגילות לפעול, והגוף שלי כמעט ושכח מהי פעילות גופנית או הזעה – אבל הגביע הקדוש שבסוף המסע מדרבן אותי להמשיך.
הרקע השונה (הנרי הוא נוצרי אדוק, אוונגליסט כמדומני, לא שאני מבדילה בין הזרמים השונים. ואני, ובכן, אני היא אני) הוא טריגר לשיחה ארוכה על דת, אלוהים, וחשיבות מצוות שבין אדם לחברו, בין אם החשיבות מוגדרת בברית החדשה או בתנ"ך. הרעיון הוא אותו רעיון, הביצוע גם הוא זהה, השוני היחידי היה השם שבו קוראים לאלוהים. אללה, ג'ה, god, דאו – you name it.
היתה שיחה ארוכה ארוכה. ארוכה-ארוכה-ארוכה. כבר הזכרתי שהיתה שיחה ארוכה? אבל היה מעניין, ונחמד. עם כל האהבה שלי ללוס אנג'לס ולאנשים הטובים שהכרתי כאן – חלק גדול מהאוכלוסיה במטרופוליטן הלז היא ריקנית, חסרת מעוף ומתבססת על קשרים נכונים, בגדים נכונים, מוזיקה נכונה וים של פוזה. לא שאנשים עם פוזה הם רעים במיוחד. כמה מחברי הטובים הם ערסים נמנעים מקריאה, תרבות, חשיבה והופכים את הדברים הקטנים בחיים (לבוש, עשיית רושם על "האנשים הנכונים") לעיקר. דבר קצת מובן כשלוקחים בחשבון את העובדה שהעיר הזו היא מרכז תעשיית הסרטים, ושחלק גדול מאלו שעברו אליה עשו את זה במטרה להצליח בגדול.
בקיצור, מכיוון ששוב קצת גלשתי (ובחיי שאני משתפכת כאן לאחרונה), לעיקרו של עניין – לואיס, הנרי, עמנואל (שלא ראיתי ים זמן) – הם חידוש מרענן בנוף. תמיד לומדים, מתעניינים, קוראים וחושבים. בלי פוזות, לבוש נכון או התנהגות "ראויה". הקו המקשר ביניהם הוא העובדה שאין בולשיט. לא מבלשטים לעצמם או לאחרים. המציאות היא מה שקיים מולם (מול כולנו, משערת) – ולא עולם אידיאלי שקיים רק בחלומות. ההתנהלות שלהם היא מציאותית גם כן.
מרגיש לי קצת מצחיק "לנתח" את החברים שלי פה, בטח גם פלצני, אבל בשבוע האחרון נכנסתי בשיא הכח, שוב, לספר שדניבוי הביא לי לפני הטיסה. "טיפוסים" של תיאופראסטוס (יווני, כמובן. זה התירוץ היחידי לשימוש בשם אחד, שם בומבסטי, אותו העקרון של מדונה, נו…). ניתוח של סוגי אנשים שאנחנו פוגשים בחיים, עם פעולות/הצהרות שמאפיינות את אותם סוגי האנשים. בלוס אנג'לס, בדרך כלל, קצת פשוט יותר. 90% ויותר מהבחורות לא מצדיקות שיחה עניינות ו80% מהבחורים באותו המצב בדיוק. הכמות הקטנה שעושה את היאוש הרבה יותר נוח היא נדירה, אבל מוערכת. matter of quality vs. quantity, אני משערת, והאיכות לוקחת בגדול.
ובכל מקרה, לענייננו -
זה קצת עדכון, טיפ-טיפה מחשבה, אבל יום בחיים. יום נהדר. למרות הפאשלה עם המדים, והעובדה שביליתי 90 אחוז מהיום מחוץ לבית, בצעדות, קפה או שחנ"שים אל תוך הערב – זה היה יום טוב. אנשים זהב יש כאן, אם רק מצליחים לחפור אותם מהררי הפרינססות והפרינססים שנמשכים ללוס אנג'לס כמו זבובים לציפור מתה
