שנה חדשה, וכאלה.
ואחת מהחלטות השנה החדשה היא לחזור ולכתוב פה בבלוג, בחיי שהתגעגעתי.
היו חודשים עמוסים עמוסים עמוסים. עבודה, לימודים (A בקורס אנגלית שני… טפיחה על השכם תתקבל בברכה, גם כרטיסי ברכה ומתנות) וחיים.
הכל התחיל בthanksgiving, עת גררתי את חברי האהוב ארז (החבר של הבדודה) ונסענו לנו לJoshua Tree. טיילנו שם יומיים, עשינו מסלולים, ארז צילם ים תמונות, אכלנו טוב, שמענו הרכבי בלוז שונים בערב לזכרו של זמר בלוז מקומי שנפטר לפני אי אלו שנים, ועשינו ניתוק די נהדר מהמציאות היומיומית של לוס אנג'לס.
בדרך, הGPS החליט להעלות אותנו לשבילי עפר שונים, ונחלצנו מהם רק אחרי טלפון למסעדה שבה תכננו לאכול.
כעבור יומיים הגיע אחי האהוב לביקור מולדת בעיר המלאכים, לארבעה ימים נהדרים של זמן איכות אחים.
אחרי שבוע, פלוס מינוס – סופ"ש בBig Bear עם חברות מהעבודה ועוד קבוצה נוספת, לכבוד יומולדת של אחת הבחורצ'יקיות מהעבודה. מסתבר שBig Bear זה מקום אמיתי, לא רק ב"היפים והאמיצים". אל תשאלו. באמת. ואפילו יורד בו שלג (ואפילו צילמתי בו תמונות… והרבה).
ובחזרה למציאות, לשבוע וחצי של עבודה עד לחופשת הכריסמס.
צוק, ידיד מאלקנה, עבר לאריזונה, להיות רס"פ של חברת עגלות (חוקית! יש צדיקים בסדום) עד חלוף הכריסמס.
מכיוון שארז ואני נהננו מהטיול האחרון יחדיו, שאלתי את הילד אם מתחשק לו על טיול לאריזונה. וכך, בלילה שבין חמישי לשישי, בסביבות 3 לפנות, כמה שעות אחרי שחזרתי ממסיבת חגים ראשונה שלי פה (כלומר, כזו בלי משפחה…) — יצאנו לדרך.
עם מוזיקה טובה יותר ופחות (מצטערת, אבל נסיעה בלי "אהבה אסורה" של זהבה בן עם הזריחה היא לא נסיעה!), הגענו לטמפה, אריזונה בשעה תשע וחצי, רק בשביל לגלות שאריזונה עובדת על זמן אחר, והשעה היא בעצם עשר וחצי.
קפצנו לJewish-style, NY deli בשם Chompie's לארוחת בוקר מעולה, עם לביבות ומצה ברייט (יאמי!) וטיפ יפה למלצרית שהרגיעה אותי לגבי הפלאש שחטפתי ממצלמת מהירות (רגע אחרי שהמהירות המותרת צנחה מ65 מייל לשעה ל55 מייל לשעה, ואני מאטה, כן?).
משם עצרנו בדירת המוכרנים של העגלות, ותכננו לעלות לnational park בסדונה, שזה איזה חור במרחק שעתיים נסיעה, תוך גשם זלעפות.
יצאנו, יש משהו יותר טוב לעשות?
בינתיים הגשם הציף את הכבישים, ומייקי יקירי התחיל לשחות. אחרי הבריכה השניה או השלישית, קלטתי שבכל מילימטר שמייק מתקדם, מרגיש לי שמשהו מגרד את הכביש. עצרנו בצד, בגשם זלעפות, והוצאתי את צוק מנוחות החימום ברכב לעזור לי לגלות מה לכל הרוחות קורה.
AHHHHHHHH!!!!
אז הנה. הScratch Guard (ככה גילינו שקוראים לזה מאוחר יותר), שארז הכתיר כ"אגן שמן" בשפה העברית, סוג של נקרע.
זו חתיכת פלסטית שמחוברת מתחת למנוע, מעל הגלגלים, ובעצם מפרידה בין כל מה שחשוב לבין הכביש.
סקירה של החודש האחרון, מאז שהרכב חזר מטיפול 10000 מייל, מייק עבר כמה טראומות:
א. נסיעה בשבילים המיועדים לרכב 4×4, הודות לgps הנסיוני שלי (שאכזב)
ב. חניה קצת אומללה בעבודה – שכחתי שהרכב שלי נמוך לאללה, ובזמן ששאר הרכבים מתקדמים עד שהגלגל נוגע בבלטה – קדמת הפגוש של מייק התגרדה על הבלטה.
ג. דריסת סלע בדרך לאריזונה, תוך שארז מבקש שאעצור בצד כדי שהוא יוכל לצלם את הירח היפהפה שהיה, פיסת כתם שחשבתי שהיתה על הכביש, התבררה כסלעון, חצי שניה לפני שהוא פירק את הפלסטיק…
ד. שחיה של מייק בבריכות שברחובות טמפה, אריזונה. הקונטרה של המים גרם לפלסטיק סופסוף למרוד ולהראות נוכחות.
מפה לשם, משם לפה – אני אוכלת סרט, אין מוסך פתוח עד יום שני, AAA שולחים גרר (עזרה ראשונה בכביש, לראות מה מו מי), אנחנו חנויים בתחנת דלק, ואז ארז וצוק מחליטים להיות יצירתיים. נכנסים לתחנה, מבקשים כבלים, זוחלים קצת מתחת למייק, מחברים את הפלסטיק לפגוש (איפה שהדבר הקודם שחיבר בין השניים הלך לעזאזל), וכשמגיע הבחורצי'ק מAAA הוא מראה לנו שהפלסטיק הזה יצא מהמקום, תוך ששאר הפגוש על כל חלקיו נשענים על ארבעה ברגי ענק (וכל הפלסטיקים שהיו – נתלשו ועפו, מסתבר), מה שפועל, אבל עלול לאכזב במקרה והרכב יתגרד פעם אחת יותר מדי.
משם חתכנו לסרט, Slumdog Millionare, מבוסס על הספר "נער החידות ממומביי" שקראתי לפני כמה שנים ולהדלקת נרות עם שאר הישראלים שמוכרים מוצרי ים המלח. אחורי זה המשיכונו לארוחת ערב מהירה ולמשחק Scrabble סוער, שלאחריו Uno, שזה כמו טאקי, רק פחות מגניב.
בבוקר קמנו מוקדם (9-10..), הלכנו לארוחת בוקר נוספת בChompie's, טיילנו בחלק המגניב של העיר, ונסענו לאגם לא רחוק בשם Canyon Lake.
אחלה אגם, נוף יפהפה, הרים בכל פינה, גם הרבה קקטוסים (קישקשתאים?).
הצטלמנו שם המון (גם כן), ומשם חזרנו, עייפים אך מרוצים (בעיקר מכך שאייל נהג, והברכיים שלי זכו לנוח סופסוף) – אחרי עוד סיבובים – לבית המוכרנים.
החבר'ה שם הסתבכו עם האינטרנט, אז ביליתי כמה דקות בקנפוג מחודש של הראוטר (נו, i'm a geek, ידוע…) – ועכשיו, אחרי חצי שנה של מגורים שם, החבר'ה יזכו לשבועיים של אינטרנט במהירות נורמלית…
בסביבות 11 יצאנו לכיוון לוס אנג'לס. רק ארז, אני, והאייפוד שלי.
ארז נרדם, אני תדלקתי על רדבולים והפסקות בתחנות דלק מוזרות, ובארבע לפנות בוקר, שזה 25 שעות אחרי שאספתי את ארז מהבית שלו – פרקתי אחד בחורצ'יק עם אפרו מטורף בחזרה בבית ההיפים שבו הוא מתגורר. ועכשיו בוקר, שעתיים אחורי זה, ועדיין ערה כאן, חושבת איך לסדר את הפוסט הארוך הזה כדי שלא יהיה סבל מוחלט לקרוא…
