WIIIIIIIILLLLLLLLLLLSSSSSSSSOOOOOOOONNNNNN!
אז באמש יום חמישי, מייקל מודיע לי שמאט דפק לו ברז והשאיר אותו עם כרטיס מיותר להופעה של Phish בסינסינטי בשבת קודש.
אז יום שבת מגיע, ואחרי ארוחת הצהריים השבועית עם ניק, מייקל מזכיר לי להכין פלייליסט הדג נחש לנסיעה ומגיע. נסענו לכיוון סינסינטי (בערך שעה וחצי) מוקדם יחסית, סביבות 3, כשההופעה מתחילה בערך ב8, בשביל הpre-show rage. ארוחת ערב מוקדמת באיזה מסעדה סטייל-בווארית וקצת בירה. היו שם המון אנשים שהלכו להופעה, אז התחברנו לקבוצת אנשים וצעדנו מעבר לגשר לכיוון מגרש החניה של המקום שבו היתה ההופעה.
יםםםםםםםם אנשים, בכל מיני גילאים.
נכנסנו סופסוף לאולם, שמשמש בדר"כ כמגרש הוקי, וחטפתי הלם: 20000 איש, בהופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו תוך רבע שעה מהזמן שהוצגו למכירה. זו היתה ההופעה השניה לסופ"ש, והמון אנשים היו בשתיהן.
ההופעה עומדת להתחיל, ואני לא מכירה שום שיר שלהם, אבל מהתו הראשון – כל הקהל באטרף.
סט ראשון, בערך שעה ורבע. חצי שעה הפסקה, סט שני – שעה וקצת. ואז הדרן של עוד 2 שירים.
ההופעה התחילה בשמונה ורבע בערך, בחצות יצאנו משם (אחרי שקניתי לי חולצה, מזכרת מההופעה הגדולה הראשונה שלי אי פעם) וצעדנו למסעדה סינית לא רחוקה. המקום היה מפוצץ. כך גם כל הפאבים והמסעדות שעדיין פתוחים בשעות האלה.
נראה לי שהייתי הבנאדם היחידי בהופעה הזו שלא עישן/בלע/לעס משהו. אפילו הזוג בן ה40 שלידי, נורמטיבי משהו, נראים כמו מורה בבית ספר ובעל רואה חשבון, שלפו פייפ בשלב מסויים של הערב ועישנו. נו, היפים
עכשיו מנסה לשכנע את מייקל שיטחן שעות היום-שלישי (32 שעות ב3 ימים) ושיקח את רביעי חופש לנסיעה לפילדלפיה לעוד הופעה שלהם. הפעם כשאני מכירה קצת את המוזיקה.
יש כאן כל כך הרבה להקות שמעולם לא שמעתי עליהן עם קהל מעריצים היסטרי. מייקל סיפר לי שב2002 חברים שלו והוא נסעו למסע הופעות שלם של להקה בשם string cheese, מעיר לעיר, מכרו בוריטו במגרש חניה בשביל לממן את הכרטיסים ועברו את כל ארה"ב. מסתבר שזה אשכרה נפוץ.
יאללה, חזל"ש משעממת.
