מתישהו בין ינואר לאפריל, תוך זמן קפה בסטארבקס עם צוק, ניסיתי קצת כתיבה.  זה קצת עליו, קצת עלי, קצת מהכל.

—

צהריים. שמש. רוח נעימה. יושב בחוץ עם כוס קפה וסיגריה. לא בקטע של פוזה אבל בעיקר בשביל להתרכז. לכולם בעולם יש רוטינות שונות, סדר פעולות הכרחי לקיום הגיוני של היקום המבולבל.

צוק חזר מהרפתקאה בדרום והוא מנסה, בעקשנות, למצוא את המקום שלו בעולם. היקום כולו, כך נראה, קם כנגדו. כל צעד בכיוון הנכון מלווה ברוחות זועפות שמקשות על כל תזוזה, אבל בנחישות וברגישות, צוק מבסס את צעדיו, מתבוסס באדמה הרכה ומתקדם.

היום צוק רוצה לסגור כמה פרקים שהשאיר פתוחים מאחוריו. הוא מתרכז, חושב, חוכך וכותב. מחפש את המילים הנכונות, אלו שיאפשרו לו להמשיך הלאה, with resolution, כך אומרים כאן, בעיר המלאכים.

מחר, כך נראה, אם הכל יתגלגל למקום כפי שתכנן, יצא לשוטטות וימצא עבוזה, כזו שתמלא לו את הימים ואת חשבון הבנק. אם יתגלגל, כמובן.

בינתיים, כמו בעבר, כמו תמיד, צוק חי מיום ליום, או ליתר דיוק – מתקופה לתקופה. נגד הרוח, או הזרם או הסביבה. מה שמניע אותו נקבע, פועל ומשתנה ללא כל התראה, אבל עמוק בפנים תמיד יש את אותה השאיפה: לקום יום אחרי יום עם חיוך של אדם שיודע שהצליח להשיג את כל משאלות ליבו.

בראש השנה לשנת תשנ"ח, 1998 למניינם, כפי שאומרים במחוזותינו, השופרות תקעו בקול גדול. ילדים רצו ושחקו, נשים וגברים התפללו, וצוק ישן עד חצות היום, מתגלגל בקושי מהמיטה והדבר היחידי שעובר לו בראש הוא = "מה לעזאזל עובר עליהם?". הוא מנסה להבין מדוע היום דווקא, החליטו כולם שהגיעה העת להתפלל בקול גדול ולהודות על שנה חדשה, בזמן שהעולם כולו או הארץ בפרט שרויים במלחמה. אבל מכיוון שהמסורות נקבעו לפני שנות דור, ואף אחד לא בדיוק טרח לשאול אותו, החליט להתעורר, לשטוף פנים ולשים על עצמו חיוך מאולץ, מכנס נקי וחולצה לבנה.

כשחזרו כולם מבית הכנסת איחל שנה טובה, אכל גפילטע פיש ורימונים לרוב ושקע במשחק שחמט סוער עם אבא, מיד אחרי הארוחה. הנשים ינקו, אמר לעצמו בחיוך של בן בכור שיודע את מקומו הראוי במשפחה.

ובמעבר חד עשור קדימה, עת הוא יושב בחזית בית קפה במדינה זרה, צופה באיש דתי, מזוקן ומבוגר צועד עטוף טלית עם פסי תכלת שזורים ממתין לרמזור שיתחלף, נלחץ מגרונו, בלי מחשבה – "שתהיה שנה טובה". והעבדקן מסתובב, מאתר ומחייך, ובמבטא זר ומודגש עונה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". מחייך וחוצה את הרחוב.

צוק יושב וחושב על הברכה. באמת? לשנה הבאה בירושלים? זו מלאת היהודים, הערבים והתיירים? זו שבה, באצטלה של קדושה, זורקים חיתולים מלוכלכים על נשים לובשות מכנס, זו שלא מתירה מצעדי גאווה למיעוט הגאה או אפילו לזה החופשי? לירושלים הזו הוא התכוון?

ובאותה נשימה, בלי שהספיק להתכעס כפי יכולתו, נרגע. זו סיסמא, הבין, של אלו שקבעו משכנם רחוק מארץ הדמים. אלו שמתפללים לבניינה ונשארים רחוקים בחורבנה. ומחייך לעצמו, כשמבין, כי למרות שהוציא עצמו מהכלל, ואומר כי להם, ולא לו, עשה אלוהים את הרעה, גם הוא אחד מאלה שרחקו ונשארים במדינה הרחוקה והנוחה. הוא אחד ממאות אלפים, אם לא יותר, שהשאירו את הארץ מאחור והלכו לחפש קצת שקט במקום אחר. אחד ממליונים שרובם מסתפקים בביקורים ותרומות להשקיט את מצפונם על כך שנמנעים מלהגר לארץ הבחירה.