כך שמעתי, לפחות.

לפני 4 חודשים פלוס מינוס פרסמתי פוסט ואמרתי לעצמי, כלל עם, עדה ומרחב וירטואלי שאחזור לכתוב, לשלשל את מה שעובר לי בראש על הנייר.  אז אמרתי.

הרבה קרה, ועדיין קורה. במסגרת חידוש חוזה איבדתי את המשרה שלי, נכנסתי ברכב ומייק שלי הלך לעולמו, נסעתי לסן פרנסיסקו, פגשתי משפחה שלא הכרתי לפני.  חיפשתי עבודה חדשה ללא תוצאות, טסתי לארץ לביקורון ולסגור פרק בחיים ובדרך גם ארזתי את עצמי ועברתי מעיר המלאכים ללקסינגטון שבמדינת קנטאקי.

בין לבין פגשתי אנשים חדשים, ניתקתי קשר עם ישנים, חידשתי קשרים מימים עברו ועברתי חודשיים של טיפול פסיכולוגי שאשכרה הקל על כל השינויים שעוברים כל יום וכל דקה.

מרגיש לי קצת מטופש לחזור ולנתח את מה שהיה כי הוא כבר איננו, ובחינה מחודשת של דברים על גבי המדיה הזו, אחרי שעכלתי, הקאתי ולעסתי שוב את הכל – חסרת פואנטה.  אבל מרגיש לי נכון לכתוב, אז שיתפוצץ העולם – אני כותבת.

דניבוי פתח בלוג חדש, או שרק פרסם את עצם קיומו ובקריאה אני קולטת שהוא כבר לא הילד שהיה.

בביקור בארץ פגשתי אנשים שלא ראיתי כמה שנים.  הרבה השתנה אצלם ונראה שהשתניתי גם אני. קצת פחות חסרת מנוחה, אבל עדיין חסר משהו.  אם היה לי זמן עם הינשוף, אחד על אחד, נראה לי שאולי משהו היה מתגלה.  אבל אין, או לא היה, ועכשיו מאוחר מדי להתחרט.

אני רוצה שבוע לפחות של חשיבה.  כזו שלא מוטרדת על ידי החיים האמיתיים, אלא כזו שתאפשר לי לשבת לבד או עם אדם קרוב, לבחון את האמונות, המעשים והכיוון שאליו אני הולכת.  בביקור בארץ ביליתי יום, פחות או יותר, עם כל אחד מהאחים שלי. דיברנו הרבה. למדתי עליהם וגם עלי. הרבה. צחקתי, בכיתי, בלי לפחד שיראו, בלי להחזיק הגנות ולשחק את עצמי קשוחה. זה היה מרענן, ואולי קצת מפחיד.

העולם גדול עלי, תמיד היה. אבל צעד אחרי צעד, בלי לדלג על שלבים, אני לומדת שזה בסדר לא להיות אדם מתוחכם (זה יושב טוב על דניבוי, עלי זה יהיה מאולץ), מותר לי לא לדעת לאן אני הולכת, כל עוד אני יודעת שאני כרגע באמצע תהליך של בירור.  גם הידיעה הזו נותנת תקווה שהכיוון עוד יתגלה.

שלשול מילולי הולך כאן, עדיף שיפסיק. רוצה להבטיח שחזרתי, אבל הבטחות הן ריקות מתוכן. כשזה מגיע זה מגיע.  כשלא – לא.