כבר שנים שאני לא נרדמת כמו שצריך בלילה. טקס השינה כולל שעתיים-שלוש של תוכניות טלויזיה, קולה, שירותים, קולה, מים, ספר, טלויזיה – עד שהעיניים נעצמות מתשישות. בתשע בבוקר, לכל המאוחר, אני מתעוררת.
ביום של מלחמה אבודה בחמרמורת מליל אמש, ניסיתי לנתח את בעית השינה. שעות של mental, תוכנית טלויזיה חדשה על מחלקה פסיכיאטרית, הקפיצו את הרעיון. כן, פלצני. כמו יאפית תל אביבית שמוצאת סיבה ומשמעות לכל פעולה פשוטה (או כמו מישהי עם בטחון עצמי שווה לתחת, שמסתלבטת על כל פעולה שהיא עושה 
) – חשבתי.
אני מפחדת להרדם. מהמפלצת שתקפוץ מהארון, מטורף שיכנס דרך החלון, שלא אתעורר בזמן בבוקר, שאתעורר מוקדם יותר, שיתפס לי הגב, הצוואר או שאשאיר שלולית של ריר שינה על הסדין או הכרית. לכל השדים, אני מפחדת מהכל.
בברכת חברים לתורה ועבודה ובתקווה ששלב הפלצנות פה בבלוג יגמר לי במהרה – אלך להתיש עצמי שוב. מחר בבוקר בית כנסת.
