אז שוב מגיע סופשבוע, והבית מתמלא באנשים.  אחרי לילה שטוף שתיה בבר של ביג בראת'ר, ושחייה לילית במאגר המים האיזורי עם כמה מהחברים, מצאנו כולנו את דרכנו לבית שלי.  בין ג'ק וקולה ששתה מאט, והבירות שהורידו דרק וברנדון, ו4 בקבוקי מים ששתיתי אני, בשביל להמנע מהחמרמורת של הבוקר – התחלנו לדבר.

זו היתה שיחה על המצב בישראל, על פוליטיקה במזרח התיכון וקפיצות שונות לסיפור החיים של הארווי מילק.  ותוך כדי הכל, איזו ריקנות מילאה אותי.  הריקנות שאחותי הגדולה הזכירה במהלך שיחת "עמיה מחפשת כיוון" שניהלנו בביקור האחרון שלי בארץ.

ולמחרת, יום אתמול, למרות ובגלל, הלכתי עם ניקולס ואחיו לראות את החדש של טרנטינו.  ובדרך הביתה, או אולי שזה היה בדרך לשם, התפרקתי.  ופרקתי.  את חוסר הכיוון, העובדה שחיי האבטלה גורמים לי לראות עד כמה הכיוון חסר, ועל כך שבחודשיים שאני כאן יש לי חבר אמיתי אחד, והרבה אנשים שאני נהנית מחברתם, אבל לא מעבר.

השבוע איתי, אינשאללה, מגיע לבקר, והיה קצת חסר לי.

אלימות מבחילה אותי, ועדיין הייתי שמחה לפריקת עצבים ואולי גם כתף בקטטה מטורפת עם מי שרק אפשר. הכעס נבנה ולא הולך. שילך, לכל הרוחות. שילך כבר.