22 בספטמבר, 2005 בשעה 2:07 · שייך לקטגוריית כללי
כמו שתיארתי לעצמי עניתי, שלחתי הודעות, בילינו זמן משותף, אפילו נשארתי לישון. בלי תכנונים כלשהם, סתם לישון, כי הרי אנחנו ”סתם ידידים“.
באמצע הלילה, אחרי שעה בערך של שינה, פתאום הוערתי (אני עמיה ואני מחיה את השפה העברית, שלום) ע“י נשיקות. נחמד, נעים, ואז פתאום הכל הפך לאגרסיבי יותר. grabbing my arms, my legs, כואב. כבר לא נעים. קראתי לו )^*$ והוא הפסיק. הסתובבתי ולישון.
יום שלם של הרגשה מוזרה, וחזרתי לויקה בלאט, למעונות. סיפרתי לה ולפאני מה היה, ופאני עודדה אותי לשאול אותו מאיפה זה בא.
והתגובה?
it felt right.
ממתי להיות אגרסיביים מרגיש נכון?
סיימנו את ההתכתבות באיחולי אהבה הדדיים (לך לעזאזל מצידי, ולכי תזדייני מצידו), כמובן.
9 ביוני, 2005 בשעה 3:54 · שייך לקטגוריית כללי
אתמול הייתי אצל עדו בחדר. מקום די סימפטי בגוש היפה ביותר במעונות. בדרך חזרה מביקור בשירותים המגניבים ביותר שיש בקומה (היתה בעבר קומת נכים, ועדיין רואים את ההשקעה)פתאום קלטתי ג'וקון בכניסה לחדר.
בלי לחשוב פעמיים פלטתי – "ווי, עדו, יש לך פה ג'וק קטן".
עדו נכנס ללחץ, שלף נעל.. זינק ו ——–
פספס את הג'וק ונכנס עם הזרוע במזלג, דבר שהשאיר סימנים די נאים על היד שלו.
התגובה שלו לסצנה ההזויה הנ"ל -
"אני מפחד מג'וקים!"
למחרת בבוקר הוא התעשת והתחיל לטעון שהשריטות העמוקות על היד שלו הן בכלל ממפגש עם שלושה סכינאים שהוא ניצח ביד אחת.
5 במאי, 2005 בשעה 3:31 · שייך לקטגוריית כללי
וואו, באמת שקרה המון בזמן האחרון.
נכנסתי בחזרה פלוס מינוס לראש של לימודים, שזה די מגניב, היה חסר לי.
היה גם מיני שחנ"שון עם אמנון, המרצה המוערץ 
בגלל מרצים כמותו יש לי חשק לסיים את התואר, ולא משנה כמה זמן זה יקח.
החיוך, ה"שלום", ה"מה נשמע?" הופכים את המקום המנוכר הזה לקצת יותר כיפי.
old friend – פאב הבית הפך להיות ממש בית שני. כמות מכובדת של אנשים שכיף לצחוק, לדבר ולשתות איתם.
מסתבר שמייק, הבחור העצבני שמוזג בירה מנסה לשדך אותי. ובכלל מלא אנשים מתחילים לחקור ולהתעניין, ולהכיר.
לא מתחשק לי בשיט, הגיע הזמן לנסות להיות קצת יותר סוליקו מהרגיל, אבל חפיף, זה נחמד.
תסריט שחוזר על עצמו הרבה לאחרונה הוא כזה:
השעה 8 בערב, ויקי ועמיה בחדר/בחדרים שונים/בעיר/כל-דבר-אחר.
עמיה: ויקה! בואי לשתות בירה
ויקה: לא!! אני צריכה להתעורר מוקדם בבוקר.
עמיה: נו!! נגיע לשם ב9, ואז ב11 גג נצא לכיוון המעונות.
מגיעים לאולד פרנד (הלני המלכה, ירושלים, קצת מעל קפה הלל שעל רחוב יפו), עדיין Happy Hour, שותות, מתקשרות לאנשים חביבים שיצטרפו אלינו, שותות עוד קצת, משחק שש בש, נרגילה. השעה חצות.
עמיה: ויקה, נראה לי שנצעד רגלית למעונות.
ויקה: מה? פספסנו אוטובוס אחרון? טוב, נו… סיימי את הבירה ונצא.
עמיה: ברור – אין בעיה.
השעה 4 בבוקר – סופסוף יוצאות מהפאב.
ויקה: BITCH! you're washing the dishes for a whole month!!
מונית חזרה ולישון.
7 בבוקר – ויקה מתעוררת.
12 בצהריים – עמיה מתחילה להראות סימני השכמה, אבל עדיין מעוכה במיטה.
6 בערב, ויקה חוזרת מעוד יום של לימודים, עמיה קופצת אליה לחדר ושוטפת כלים.
20 בינואר, 2005 בשעה 1:39 · שייך לקטגוריית כללי
ביום רביעי הבעל"ט – בחינה ראשונה, במבוא לעולם היווני קלאסי והלניסטי.
רמת הידיעות שלי בנושא – אפסית.
מה אני עושה בנידון? לא הרבה.
איך ילך? חרא!
ולדברים החשובים באמת -
למדתי מלאן על המהפכה הסובייטית. מסתבר שבמהלך מלה"ע הראשונה, היה רעב כל כך כבר ברוסיה, שהיו תופעות של קאניבליזם.
משמעות חדשה לחלוטין למונח -"אדם לאדם זאב".
בניתי שני אתרים תוך שבוע אחד.
אחד מהם בשלוש שעות, השני בלילה.
שניהם לא יצירות אמנות, אבל עדיין מגניב לי.
אה. כמעט שכחתי.
עשיתי סופסוף כביסה!!!!
(בטוחה שזה נשמע רע… אבל זה מה יש)
25 בנובמבר, 2004 בשעה 1:27 · שייך לקטגוריית כללי
(הערה חשובה, תתכנה הגזמות קלות…)
יום אחד בשבוע זה/שעבר ישבתי עם הינשוף בחדרי הקט שבמעונות,
לפתע נכנס איתי (איתי, בחור מגודל שער וחביב שמסתובב קצת הרבה עם שותפתי החביבה לחדר).
איתי מתיישב לי על המיטה.
אני באופן טבעי מתמרחת קלות על הינשוף (god, the laps!)
איתי מבחין בפרח שקיבלתי כמה ימים לפני מההוא שאיתי, ומחייך.
"באמת שמעתי שיש לך חבר חדש"
מסתכל על הינשוף, ועלי, ואומר:
"אני ממש שמח, כשיעל אמרה לי שיש לך חבר, חשבתי שהיא מדברת על החנון ההוא עם המשקפיים שלומד איתי אנגלית"
(הערה חשובה: חבר שלי הוא החנון עם המשקפיים שלומד עם איתי אנגלית)
הינשוף ואנוכי משתפים פעולה… אני מחבקת, מנשקת (את הלחי, סוטים!) ובעיקר מלטפת. לא מפסיקים לצחוק.
איתי לא כל כך מבין למה אנחנו צוחקים, ויוצא מהחדר.
כמה ימים אח"כ, ההוא שאיתי ואנוכי מסתובבים לנו באוניברסיטה, כשפתאום איתי צץ לו בקרבת מקום.
אני, במצב רוח קצת לוחמני, תופסת יד להוא שאיתי, ומתקרבת לכיוון איתי.
איתי מסתכל, אח"כ מסתכל שוב… קולט את הידיים, ומתחיל לצחוק.
הבין, המניאק.
זהו, עברו עוד מלא דברים מאז (הופעה של אלג'יר – בנזנונים, הופעה של הדרה – speechless about it ויום חורף, בלי לימודים) -
אבל דגדג לי כבר לכתוב על טעויות אנוש…
25 באוקטובר, 2004 בשעה 1:19 · שייך לקטגוריית כללי
השעה: 10:45
עמיה מתעוררת לאט לאט.
השעון צלצל כבר בתשע, אבל כשמתחילים ללמוד בשתיים עשרה וחצי מותר להתפנק.
קמה. מצחצחת שיניים, שולחת מבט לכיוון הדלת.
המפתח שהשאירה במנעול בלילה הקודם, כשחזרה קצת מבוסמת אחרי שלושת רבעי ליטר בירה, בערך, לא נמצא.
מסתכלת על השולחן, על המדפים, מחטטת בכיסים – וכלום.
קצת חוששת, ניגשת לדלת. מנסה לפתוח אותה. נעול.
דפיקות היסטריות על הדלת, צרחות אימים (מישהו נמצא פה?!?! נעלו אותי בחדר!!!)
אין קול ואין עונה.
פותחת את החלון, מחשבת את המרחק לקרקע, ומוותרת על הקפיצה. דלת המתכת שנמצאת על הקרקע, ומובילה אלוהים יודע לאיפה, לא נראית יציבה יותר מדי.
בהארה של רגע, כותבת על דף בקשה לעזרה, ומוציאה אותו דרך החרך הצר שבין הדלת לרצפה.
קול דובר ערבית מתחיל לדבר מהצד השני.
מכשול שפה, קיבינימט.
נסיונות נואשים לעברית/אנגלית ונענועי דלת מוגזמים, כשבסוף מגיעות שתי עלמות צעירות, מבינות את הבעיה ואצות רצות למשרד הגוש להביא מפתח רזרבי.
הדלת נפתחת, לחץ הדם של עמיה חוזר לגבולות הנורמה, ופתאום ראש ג'ינג'י קצת מוכר פוסע במסדרון לכיוון החדר.
מה המהומה? מתעניין הראש.
עמיה רגועה, כי חבל להתעצבן, שואלת איפה המפתח שלה.
השותפה – לא יודעת – שולפת את המפתח שלה מהתיק.
עמיה מבקשת ממנה לבדוק מה עוד יש בתיק, והמפתח של עמיה יוצא משם נבוך.
כן כן, צריך לזכור, גם בעת שכרות, לא להשאיר מפתח בודד בחור המנעול,
שותפה ישנונית עלולה לקחת אותו בטעות, ואם אין את מספר הטלפון של השותפה – אי אפשר לארגן חילוץ מהיר.
יום טוב, חג שמח, והתנקשות למתרגלת המעפנה שלי בלוגיקה.
18 באוקטובר, 2004 בשעה 1:17 · שייך לקטגוריית כללי
לחדר 2718, שנמצא בקומה השניה, גוש שבע, נכנסים בכלל דרך גוש שמונה. חדר 2502 נמצא במקום סביר. גוש 7 קרוב יותר מגוש 2, תלוי רק לאיזה כיוון פונים מהפורום.
להגיע מצד אחד של הכביש, לצד השני – שבו נמצאים האוטובוסים, צריךלצאת מהבניין ולהכנס לדלת בצד השני של הדשא. אפשר גם ללכת דרך הבניין, אבל זה יקח לפחות 5 דקות.
דווקא בקפיטריה של גוש 8 אין קליטה.
בספריה אפשר להסתובב כמה שעות בלי למצוא את היציאה, חמש קומות ואלוהים יודע כמה איזו חלוקה יכולים לבלבל כל אדם שפוי, ואם אדם שפוי הם יכולים לבלבל – מי אני שאתמצא?
אם תשאל עשרים סטודנטים איך להגיע מנקודה X לנקודה Y – תקבל 20 תשובות שונות.
כולן הגיוניות באותה המידה (תעלי לקומה 4, תלכי קצת לכיוון המעלית, שם תעלי קומה, תלכי שמאלה, תרדי במדרגות לקומה 2, ושמה זה יהיה. אי אפשר לפספס את זה. מה לא הבנת? זה פשוט!!!)
אם לא היה קיים המלאך השומר שלי בקמפוס, שמופיע תמיד כשאני מבולבלת לחלוטין בנוגע לכיוון שאליו אני צריכה לפנות – מן הסתם הייתי פורשת מהלימודים עוד לפני שהתחילו.
הפורום. לא הבנתי עדיין את יעודו האמיתי, אבל נכון לעכשיו יש הפנינג תחילת לימודים. ארבעה נציגים של בנקים שונים ישכנעו אותך שהבנק שלהם הכי טוב לסטודנטים. נציגי שתי חברות סלולריות יריבו על העונג לשוחח איתך (לא שזה לא מעלה לי את האגו לשמיים, אבל עזבו אתכם מסלולריים – אתם יודעים איך להגיע לחדר 6837???)
אגודת הסטודנטים מפעילה ארבעה דוכנים, אבל להרשם בפועל לא הצלחתי באף אחד מהם. "ההרשמה בדוכן שם ממול" אמרו, והצביעו על המדרגות לאוטובוס.
שמעתי כבר כמה אגדות אורבניות על סטודנטים שנה א' שנעלמו במסדרונות הקמפוס תוך כדי חיפוש אחרי כיתה נידחת, ושהרוחות שלהם עדיין מסתובבות במסדרונות.
למקרה שאעלם יום אחד, חפשו אותי בפקולטה למדעי הרוח, אי שם בין גוש 2 ל8, באחד הבניינים, מסדרונות, גושים, מעברים או מעליות.
