12 באפריל, 2007 בשעה 23:45 · שייך לקטגוריית כללי
היה יומולדת, גני יהושע, שישי בצהריים לפני שבועיים (בערך).
הגיעו אנשים כלבבי (איתי, בועז, אפי, סבא, אריק, איילי, אייל, דנה, חדוה, הינשוף, דניבוי, שי, שלומי, לואיס… וישמצב ששכחתי עוד מישהו, אבל עבר הרבה זמן מאז).
שתינו בירות, וודקה אתרוגים, אריק חיסל פלאסק של the balvenie (או איך שלא מאייתים את זה), אכלנו עוגת שוקולד בצורת גיטרה שאמא של איתי הכינה (יאאאאאאאאמי!) ושיחקנו קלפים. דוראק, נו שיט, טוטם.
היה טוב. נשרפתי טוב.
חזרנו בשעות הצהריים המאוחרות לבית של איתי, עם אייל קטן באמתחתנו. תוך כדי שיחה עלה הרעיון לעלות צפונה, לכנרת. ארקדי נשמע נלהב, אנחנו ארזנו, עצרנו אצל אייל בשביל שיכין גם הוא תיק תיקון, והלאה. ארקדי בינתיים הוריד התלהבות והודיע על ביטול, הזעקנו מיידית את אייל הגדול.
הנסיעה צפונה כוללת עצירה באלונים. יש שם מקדונלדס ואנחנו ממש ממש רעבים.
קבוצה של ערסים קטנים בני 12 עושה טרור במקום.
הם רצו במקדונלדס, זרקו אחד על השני המבורגרים וצעקו.
אף אחד לא הגיב.
באיזה שלב, כשהם יצאו החוצה ועשו תנועות מגונות לקהל בתוך המקום, אייל ביקש רשות.
הוא קיבל אותה.
אייל יצא לרכב, הוציא את האלה שלו וצעד אחריהם בפוזה מאיימת במיוחד. הדבר היחידי שהוא אמר להם היה – ”תרגעו!“. לא הרביץ, לא צעק, רק אמר – ”תרגעו!“.
בשלב הזה החלטנו לקפל את הבאסטה ולהמשיך בנסיעה, תוך כדי יציאה מהמתחם, קלטנו רכב סיור של מג“ב עוצר ליד הילדים. אייל צחקק, ואנחנו דמיינו את הילדים מספרים להם ש8 ערסים כבדים הרביצו להם עם אלה, אבל שהם קרעו אותם בשתי אצבעות, או כל הגזמה אחרת כשערסים קטנים נהנים להמציא בשביל להרגיש טוב עם עצמם.
המשכנו לכנרת. מדורונת, נשנושים, קצת אלכוהול – ולישון.
למחרת, עקב רוחות עזות וחרא תחזית מזג אוויר נסענו לכיוון קיבוץ יפעת, לפגוש את שחר, מג‘די ומשה. על האש נחמד שהסתיים בגשם סוער, האיילים תיקנו לשחר את הטלויזיה – וחזרנו למרכז.
שבוע אחרי (אחרי ליל הסדר טוב במיוחד ועוד כמה שטויות) – כנרת.
7 אנשים, 2 רכבים ואופנוע, 2 אוהלים, 3 מזרונים, 2 שקי שינה וכמות נדיבה של יין - עונת הכנרת 2007 מתחילה מבחינתי רשמית.
14 במאי, 2006 בשעה 7:35 · שייך לקטגוריית כללי
אבא כועס עלי. בצדק.
לאייל היה יום הולדת ביום רביעי. ביום חמישי הוא קפץ ומרוב מותשות (שמה זין על זה שלא קיימת מילה כזו) ביקשתי ממנו ללכת ונרדמתי. בשישי בלילה דיברנו ויצא שהחלטנו לנסוע לכנרת יחד בבוקר.
מסתבר שאייל לא באמת האמין לי, כי גם כשהוא בא לאסוף אותי – הוא שאל לאן נוסעים.
הודעתי בשמונה וחצי בבוקר לאמא שאני זזה ואחזור במוצ“ש. (כאן המקום להזכיר למי שאולי לא קלט את זה עד היום שאמא ואבא דתיים?) נסענו צפונה.
נסענו לחוף דקל. דרך כרמיאל. דרך כמה אופנוענים שווים שגרמו לאייל ולי לדפיקות לב מואצות מרוב התרגשות (ולעוד כמה תופעות לוואי שלא כאן המקום לפרט :לול:). חיפשנו את מג‘די כמעט חצי שעה עד שזיהינו את המרצדס החבוטה שלו בחוף. מרצדס מיי אס, פג‘ו שבורה.
טבילה קלה, נסיון להטביע את עמיה, בירה, השתרעות על האבנים – ונוסעים לעשות מנגל. עצירה בכפר קנא להצטיידות ומגיעים לקיבוץ.
מנגל, עניינים, טעים, יין, וויסקי.
שמונה וחצי בערב מתחילים להתגלגל למרכז.
אחרי עצירות ושאר ירקות הגעתי הביתה.
עוצרת בחדר, מנתקת את המחשב מהחשמל ומתקדמת לכיוון חדר הטלויזיה שם אמאבא יושבים, בתקווה לזמן איכות.
אבא חוסם אותי, ואני שואל אם אכפת לו לפנות לי מקום.
אבא נועץ בי מבט זועם ואומר – i mind.
מבינה את הכעס. יש חוקים בבית. אני לא אמורה להתעלם מהם. ומצד שני – אייל הוא מעבר לחוקים. לא נתתי לו את כל היחס שמגיע לו לאחרונה והוא אחד האנשים היקרים לי. תמיד שם בשבילי, תמיד עם הציניות הזו. אז לוותר על אפשרות להעלות לו חיוך על הפנים בשביל משהו כמו שלום בית? מיותר, לא?
עד מתי בית של אמא ואבא?
26 בנובמבר, 2005 בשעה 6:52 · שייך לקטגוריית כללי
לפחות זה מה שניסים (תשמע, תהיה מלחמה) אומר.
היה שבוע די מעניין. עברתי ראיון עבודה (יותר קרוב למיוני שב“כ, בהתחשב במידת הרצינות שהם השקיעו ב“קואורדינציה מרחבית“ ומשחקי תפקידים. היו אומרים לי והייתי חוסכת להם את הטרחה – אני לא טובה בשטויות האלו!!!).
נדדתי ברחבי מדינת ישראל, ביליתי יום כיף בת“א עם איילי שמתגייס ביום שלישי (מישהו מוכן ללוות אותו גם לבקו“ם? מתבאסת ללכת לבד!), פגשתי אושית אינטרנט אהובה עלי פנים מול פנים, ביליתי עוד עם אייל, משם גם עם דני, מייקס פלייס והופעה של הדרה.
היה יום עמוס, יום חמישי. אחלה של הופעה. זכורה לי כמובן במעורפל, עקב happy hour במייקס פלייס בת“א שהתבטא בהרבה בירה לקיבה הריקה שלי.
חדווה הגיעה להופעה, עם ארז ובחורה נוספת ששאלתי לשמה בערך 4 פעמים. אני עדיין לא זוכרת. היו המון סלואים צמודים עם חדווה, גם עם דניבוי, התייבשות קשה, ודוד אחד שהחליט להציל אותי מלילה של אפיסת כוחות בת“א ולקח אותי הביתה (הייתי אומרת הקפיץ, אבל הנסיעה לקחה לו סה“כ שעתיים, כולל הגעה הביתה)
שבוע הבא יהיה גם הוא עמוס. שלב ב‘ לראיונות לעבודה, פגישות שונות מטעם העבודה בת“א ובירושלים, בירורים בנוגע ללימודי הנדסת תוכנה (השבוע בבראודה, כרמיאל, מן הסתם זה ישתנה תוך יומיים – אל תתרגשו!)
בעסה עם הנקודות האלו בחיים שהכל משתנה וצריך להחליט מה רוצים…
אה, וכמעט שכחתי:
אתמול בלילה ראיתי את ”הסיפור שאינו נגמר“. שמתי לב שלדרקון קוראים פלקור.
היום קראתי שוב את הספר, כי זה לא הסתדר לי – מסתבר שקוראים לו בתרגום העברי פוכור.
בנוסף – ההגהה גרועה בספר העברי, ויש שגיאות כתיב מטרידות (עם במקום אם וכד‘).
אוףףףףףף. איך הגיעו מפלקור לפוכור?!
