14 באוגוסט, 2006 בשעה 8:45 · שייך לקטגוריית כללי
בית. לי. לא בדיוק. לינשוף שפינה אותו במיוחד לחגיגות החודש המפוארות.
היה אלכוהול. לא הרבה, אבל היה. היה ינשוף, וצ‘דווה בחגיגות יום ההולדת. ומנו עם הבנזוג החדש שלו, מפגינים זוגיות מאושרות. הצצה חטופה בבחורונת שבבירה ובשאר הכנופיה העליזה שדיגמנה שגרה (מייקס פלייס, בירה, אלכוהול, עזרא עם פציעות שכרות חדשות ומשחק פול סוער). ורפול 
הסופ“ש התחיל בכלל ביומולדת של מולי. או ליתר דיוק בקנית המתנה. גראנטס שרי קאסק, ועוד איזה ג‘ק קטן לבאר של רפול. זה היה בערך השלב שבו קלטתי שהכ. אשראי + ת.ז. שלי לא עלי. פשוט בושה. אי אפשר לבצע זיהוי מלא (שיט, רק מי שעובד בתמיכה יבין את המשפט האחרון, נו טוב, העיקר שאת עצמי שעשעתי).
מהיומולדת נהגתי אני בחזרה, אחרי שרפול שתה עוד 2 חצאים וצ‘ייסר (או משהו כזה) ולא היה במצב מתאים לנהוג בחזרה. תוך כדי שינה עמוקה בדרך הוא פתח את העיניים פעמיים (את שתיהן, אגב, הוא לא זכר). פעם ראשונה להזכיר לי שיש מגבלת מהירה (מה? ה50 הזה הוא שלט ישן… זה לא נחשב). פעם שניה – להסכים איתי שצריך לנסוע מהדרך שאני מכירה כי הדרך השניה חסומה (בסוף הקשבתי לחיים והסתבכתי באלנבי עד שמצאתי דרך לחניון. אחחח, התושיה!)
למחרת התגלגלנו לעבודה, למשמרת לא ברורה שהסתיימה בניגוב חומוס חביב בפפריקה (סוג של מסעדת פועלים משודרגת) ומשם – ירושלימה.
במוצ“ש עוד הספקנו ללכת לחוצות היוצר. מוי כיף. גגלו את זה (מתעצלת לגגל לבד וללנקק. דאמ, אני אוהבת מילות אינטרנט. מרגישה כמו הבוס הציוני שלי). שלומי שבת (כפרעעעעליו!) הופיע. אנחנו וכל הערסים של ירושלים נהנינו. רפול ניסה להראות תלוש, אבל העובדה שהוא ידע את המילים של כל השירים בעל פה הסגירה אותו כערס עמוק עמוק בלב.
ראשון משמרת, עם ערס שביקש שאשלח לו תמונה במייל, או טלפון? או דייט? ושלא אהיה קשה כי הוא כל הזמן בבית בגלל הקטיושות.
השיחה האחרונה היתה בכלל הזויה. הבחור נאלץ להתכופף מתחת לשולחן והתבעס על זה, בתגובה אמרתי שאם הוא יבקש יפה אני מוכנה להתכופף מתחת לשולחן שלי כאות הזדהות. הוא אמר שהוא מקווה שאמא שלי לא יודעת שזה מה שאני מציעה לגברים זרים באמצע הלילה בטלפון 
מלחיציישן.
עכשיו בית, אחרי מלכוד 22 עם אמא.
ההגיון של אמא הוא כזה:
אם עמיה לא ישנה בבית בלילה – עמיה לא יכולה לקבל את האוטו למחרת (אמא לא יודעת אם עמיה ישנה כמו שצריך).
העניין הוא, שבמסגרת המשמרות שלי לשבוע הקרוב – אם אין לי אוטו גם אין לי איך להגיע הביתה, ואז שוב לא אשן בבית (ושוב לא אהיה זכאית לרכב).
המון מילים כבר נכתבו, עצבים נשפכו. את המשמרת של היום מסרתי הלאה. הלילה ישנה בבית, מחר יגיע האוטו.
מה יהיה עם המשפטים הקצרים האלו?!
16 במרץ, 2006 בשעה 7:23 · שייך לקטגוריית כללי
הלכתי עם אמא שלי למסיבת פורים מהעבודה שלה.
האמת? הייתי בטוחה שיהיה גרוע.
כשנכנסנו הלכתי עם אבא שלי לבר, לתדלק קצת.
שאלתי את הברמן החביב אם יש וודקה רדבול לפחות (קלטתי שהמבחר מצומצם).
הוא הגיב שזה בר תוצרת הארץ. כלומר – חרא אלכוהול.
אח“כ ניסה להציע קוקטיילים עם שמות מוזרים.
בתגובה ביקשתי ערק ומיץ אשכוליות ושיפסיק לדבר שטויות
סי היימן היתה בתוכנית האומנותית… היא התחילה עם איזה סלואו, ואף אחד מההורים לא רצו לרקוד איתי (ולבד קצת קשה לרקוד סלואו). מפה לשם – תפסתי איזה איש שעובד עם אמא שלי — ורקדנו כל הערב יחד.
מסתבר שהוא המנהל האדמניסטרטיבי.
רקדתי גם עם המנהל של הבית חולים ועם עוד הרבה אנשים ונשים.
בבית, אחרי מקלחת עשיתי טעות אנוש…
אחרי המקלחת מרחתי מלא בן גיי על הברכיים, כדי להפיג את הכאב.
אח“כ, בלי לשים לב, נגעתי בעגיל שיש לי בגבה.
איזו בערה הלכה שם!!!
שטפתי את המקום במים, אז רוב הכאב הלך, ואז הגיעו יש גלים של קור וחום (כמו בברכיים, בגלל המשחה).
פויה!
אה, גם סידרתי קצת את הבלוג הזה, שימו לב לשינויים… ריספקט ונשיקות לי.
חג הקדוש פטריק שמח לכולכם, נתראה לבירה בבלו הול, ירושלים…
27 בדצמבר, 2005 בשעה 7:03 · שייך לקטגוריית כללי
חנוכה. חג האורות, סופגניות ומלאן מתנות. חג מולד יהודי. חוץ מכל העניין הזה של עץ אשוח ומתנות רק לילדים טובים.
גם המניאקים מקבלים דמי חנוכה. לראיה – אני קיימת.
אחרי סבב סידורים עם אמא, שהיה אמור לקחת רבע שעה ונמתח לשעתיים לעוסות בדילמה הכל כך חשובה – ”מטריה של באטמן או של סופרמן?!“, עברנו לנו ליד הפירסינגיה והקעקועיה של חדרה. קל“ב.
”אמא, אני רוצה קעקוע“.
אמא בתגובה מתעלמת.
”טוב, אז פירסינג חדש, אפילו באוזן!“
אמא בתגובה – ”לא מוכנה לקחת חלק בזה“
אמא מתחילה לחכוך בדעתה – מה להביא לבת הרווקה היחידה שלה לכבוד החג?
”שרשרת מגראס?“ (כן, גם אני השתעשעתי.. היא התכוונה לשם של חנות)
”פויה! לא ראיתי שם שומדבר שאהבתי. עזבי, לא צריך מתנה“
אמא יקרה לי – ”אולי כדמי חנוכה תתחילי סופסוף שיעורי נהיגה?“
:לול:
אמא יקרה לי, יקרה!
שי (המקורי, כפי שהוא טרח לקרוא לעצמו כאן באחת התגובות) – הגיע לבקר. התכנון המקורי היה ביקור במשביר לצרכן, לניצול תלושי השי של שי (שוב שעשעתי את עצמי). אמא ראתה אותו, נדלקו לה 2 עיניים, ואני ציינתי שאיילי (עלם חמודות) הביא לי איזה כרטיס זוגי לרשת בתי הקולנוע של גלובוס גרופ, שתקף רק עד סוף השנה האזרחית. דהיינו – סוף השבוע.
ויתרנו על המשביר. נסענו לנתניה.
”שר המלחמה“. נוח הגדיר את הסרט הזה די טוב. סרט נחמד. טיעונים נחמדים, אם כי חוזרים על עצמם הרבה. וניקולס קייג‘ גרוע. ניקולס קייג‘ בדרך כלל גרוע. יש לו שלושה פרצופים. רגיל. רגיל עם אקסטרה עצב בעיניים. רגיל עם עצב בעיניים וחיוך על השפתיים.
זה לא רע. לפחות אין הפתעות בסרטים של ניקולס קייג‘. יודעים איך הוא יראה, מה הוא יעשה. תמיד בסוף הוא יחבק איזו בחורה. חיבוק אמיץ כזה. של חבר טוב, אולי דמות אב. זה לא יהיה חיבוק חושני סטייל דניבוי מצלם בחורות ערומות (אני רואה תביעת דיבה בדרך? :לול: צחקתי מותק… באמת!)
אז חנוכה, ודברים מסתדרים לא רע. כל מיני עבודות קטנות מהצד מסתדרות להן. אולי אסיים את החודש במסגרת האשראי שלי. (רק אולי). אין כח להסתכל על הדברים הרעים. חיימקה גרנות (שקושר בפוסט הקודם) תמיד גורם לי להסתכל על דברים קטנים וטובים בחיים (בדקו שוב את הבלוג שלו, יש לו שם עוד פוסט כזה, מאלו שעושים טוב בלב).
בפלאשבק מוזר לשנה שעברה… הנה תמונה של בארי, אחיין שלי, מדליק נר:
