3 ביולי, 2007 בשעה 9:26 · שייך לקטגוריית כללי
יום ראשון היה לפני יומיים. עבדתי ביום ראשון. שש שעות בסה“כ. הגעתי עם אלי (רכבו האהוב של איתי), כך שכשיצאתי קפצתי לבקר את ויקה בלאט וגררתי אותה לת“א.
יצאנו, אכלנו, קיללנו, עישנו, שתינו.. כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים.
קרוב, אבל לא… קפצנו לאכול, לשתות, התעפצתי, חזרנו לבית של איתי ונרדמתי.
בבוקר תכננו להשכים ולעלות שוב ירושלימה. התכנון השתנה כשהחלטנו ללכת לאכול. אכלנו, הסתובבנו בסנטר, הסתובבנו עוד בסנטר. בסביבות 12 החלטנו להתגלגל ירושלימה. הגענו ליציאת השלום שבאיילון במטרה לתפוס טרמפ ולחסוך קצת מזומנים.
תוך כדי התייבשות (גותית ובחורה גבוהה לא גורמות לנהגים רצון עז לעצור להן טרמפ) נזכרה ויקה בלאט שנבלה (מכר חביב של העלמה) גר בת“א ואמור לעלות לירושלים, ושבטח פספסנו אותו, אבל…
אבל טוב, נבלה אסף אותנו ועלינו לירושלים.
ויקה למדה (או לפחות היתה אמורה), הכנתי אוכל, ישבנו, קשקשנו, ראינו taxi, קבענו עם חדווה ויצאנו, כשאני כבר מותשת מהחום.
בירה בסירא, פאב ברחוב בן סירא, איפה שהיה פעם הדיוואן (או D-one או מה שלא יהיה, מימי לא הייתי שם). פאב עמוס גם באמצע השבוע, טווח הגילאים נע בין 18 ל60, מחירי הגולדסטאר סבירים (18 לחצי ליטר) והמרפי‘ז בסטנדרטים של ת“א (24 לחצי ליטר). ישבנו שם ויקה, צ‘ד, נבלה, הנקבה של נבלה ויעל.
משם חתכתי לבית של ניסים, לראות את X-men 3, לבכות על זה שכולם רעים, מגנטו בן של עז ושיו ג‘קמן (וולברין) שווה ברמות היסטריות. גם הרבה אלכוהול, מהפלאסק הנחמד שלי.
בשתיים הלכתי לישון, בשבע וקצת התעוררתי, מאז אני בעבודה. מסתבר שהמועסקת החדשה של הבוס הישן לא מתעסקת באחד מהפרוייקטים שעשיתי, כך שאני תקועה איתו. אממה – אין לי מחשב. אין לי את התוכנות שאני נעזרת בהן, אין לי שפיות.
אבדה, הלכה לאיבוד, פיניטו. רעבה. התקשרתי לבנק להוציא בנקט כדי שלא אתקע שוב (כמו היום) בלי מזומנים.
עוד עבודה, כי הבוס לשעבר מציק בנושא, לא אספיק לישון הלילה.
הלילה, מחר ומחרתיים עובדת בנקניקיות. כל הבקרים של הימים האלו – עובדת בירושלים.
שיגמר כבר השבוע, קיבינימט!
1 ביולי, 2007 בשעה 9:25 · שייך לקטגוריית כללי
היום סיימתי לגבות את כל המוזיקה והמסמכים שהיו על הלפטופ שלי. thinkpad r50e חביב, עם מדבקה של apple עליו (רמז לבוס לשעבר, זה הציוני, שיקנה לי כבר מק)
הלפטופ כבר לא אצלי, עבר למתבגרת של הבוס להמשך עבודה חשובה. גם העבודה כבר לא אצלי, אבל לזה הייתי מוכנה עם ההתפטרות שלי לפני חודש.
חודש לקח לי לעזוב. חודש שבו הייתי חולה ואומללה. מן הסתם עניין פסיכולוגי, כי ברגע שהתחלתי לעבוד בנקניקיות התחלתי להחלים.
נו מור איתן (הו איתן, איזו מן בחורה אתה). עסק שנגמר אחרי 5 שנים (מתוכן שנתיים של העסקה ישירה) עם קצת הרבה כעס, הרבה כאב ראש וסופסוף קצת חופש.
עם סיום התקופה קל להתמודד, אבל הלפטופ, אוי הלפטופ. איך אחיה בלעדיו?!
עוד חודש של עבודה בסוכנות היהודית לפני. שעות על גבי שעות של copy&paste, הפסקות סיגריה חטופות וחוסר שינה הנובע מעצם קיומן של 2 עבודות במקביל, אחת מהן במשרה מלאה.
והנקניקיות, אחחח, הנקניקיות. ביום חמישי שעבר עלינו (תודה לאל שנגמר) – היה לילה לבן בת“א. היתה זו גם משמרת יום חמישי הראשונה שלי, שכבר מההתחלה נראתה חשודה, עם זרם בלתי פוסק של אנשים החל מ10 בלילה, זרם שלא הפסיק עד 4:30 בבוקר. בשיא העבודה מכרתי את כל נקניקיות העוף שהיו על המתקן ועיכבתי 4 נשים (מתוכן אחת אנטיפטית במיוחד) עד שיכלתי לפנק אותן בנקניקיות נהדרות. טעימות.
אח“כ גם ייבשתי איש חביב עם גבס על היד משך חצי שעה, מתוכן עשרים דקות עד שאסיים עם הבחורים שלפניו ועוד עשר דקות של חיפוש אחרי לחמניות קפואות מכיוון שכל הלחמניות הטריות שהיו נגמרו. עד כדי כך עמוס היה.
ובכל הזמן הזה, הבוס החדש (מוכר גם בשם קובי) לא הפסיק להתקשר. בשעה הראשונה לראות איך הולך, אח“כ בשביל לבדוק אם אני מתמודדת, מאוחר יותר, כששאלתי על הלחמניות הסביר, אח“כ התקשרתי לברר איפה לכל הרוחות נמצא המחסן. בעשרים לארבע הגיע טלפון נוסף:
”טלפון אחרון, אני מבטיח!“
כנראה שאמא הפנימה לו שהבטחות צריך לקיים 
כיף להתלונן, אבל באמת שמבינה את החששות שלו. גם אני חששתי. בעיקר לבריאותי אחרי שמשך משמרת שלמה לא הצלחתי למצוא חמש דקות פנויות לעשן סיגריה בנחת.
לשם הבהרה והעמדת הדברים בפרופורציות נכונות:
במשמרת אמצע שבוע רגילה+, שבה יש זרם סביר של אנשים ויש לי טיפה זמן לנוח – נמכרות על ידי כ20 נקניקיות למשמרת (בשבע שעות – ממוצע של כמעט 3 נקניקיות לערב). ביום חמישי נמכרו 53 שזכרתי לרשום. לא הכל זכרתי לרשום. מהלחץ לא הספקתי.
ברבע לחמש העפתי מהמקום קבוצה של זאטוטים בני 16 שחיזקו אצלי את האמונה שחופש גדול הוא מזימה של השטן להתעלל בי והתחלתי לסדר. למזלי הגיעו מאיה (אחות של איתי) ואדם (ההוא שהרביץ לי, מהפוסט הקודם) לעזור לי להשאר ערה.
בלילה ההוא ביקרו אותי הרבה. דניבוי ושותפו לדירה עידו, איתי וארקשה, שמוליק ולירן (מאלקנה), בן דודי האהוב עומר (פעמיים!) ומן הסתם עוד אנשים שזרחו מפרחוני. גם בובי ורוני היו אמורות להגיע, ישר אחרי משמרת בטל בורגר-יכין סנטר, אבל טלפונים דואגים שלי הניבו הודעת SMS שסיפרה על תאונת עבודה ביזארית בסיום משמרת שהיתה לבת דודתי האהובה שגרמה להחלקה (הייתי אומרת גלישת ז‘ילה סטייל פרוטופלאזמה, אבל זה היה אכזרי יותר) ולמעיכת פרצופה ברצפה רווית אקונומיקה – teeth first.
בקריאה נרגשת להחלמתה של בובי יקירתי – I‘m out. הגיע הזמן לצאת מהמשרד…
15 בדצמבר, 2005 בשעה 6:59 · שייך לקטגוריית כללי
על יום הפגישות שלי בטבעון אתמול, עם הבוס הציוני שלי, שהתחיל ביקיצה מוקדמת, בשש בבוקר.
היו פגישות מטורפות בין שמונה וחצי בבוקר ושלוש אחה“צ, הנסיעה חזרה היתה מוזרה ברמות.
הבוס הציוני היה בטלפון, וניסה להפטר ממני כבר בצומת התשבי. הוא טען לאחר מעשה שהוא היה בטוח ששם אני מתפנה מהרכב. לדעתי היתה לו איזו תוכנית זדונית.
התקרבנו לנו לכביש שש, כשאני אמורה לרדת מהרכב בדיוק לפני, בשביל להגיע הביתה ולנסוע עם אמא יקרה לי לקנות מזון. הבוס שוב בטלפון (כמה מפתיע) – ומסתבר שאני שכחתי שאין מקום לעצור לפני כביש שש, ופתאום – אנחנו על המחלף. ניסיתי להתחנן שיעצור היכנשהו, אבל הוא לא שמע.
עשר דקות אחרי, מיסטר בוס מסיים את השיחה ושואל – ”איפה את יורדת?“
- ”לפני עשר דקות, אדיוט!, אנחנו כבר בנתניה“.
המשכתי איתו עד ראש העין (מה זה כבר עוד שעתיים נסיעה? קטן עלי..)
גם שם הוא נזכר לעצור קילומטר וחצי אחרי שהתחננתי והאריך לי את הדרך בעוד עשרים דקות, אבל חפיף.
טוב שיש חברות תימניות… תמיד אפשר למצוא אותן בראש העין. קפצתי לשילת.
פעם בחצי שנה אני מגיעה לבקר, ועם המזל שלי – זה היה חייב להיות ביום שיש לה ”ערב צוות“ עם כל אנשי שירות הלקוחות באינטרנט זהב, בערך. הגיע גם איזה שחקן עבר עלום, שהתחיל להקפיץ אותם במעגלים תוך כדי נביחות, או משהו בסגנון. נמלטתי לחדר.
(לא לפני שאחת הבחורות במעגל הצביעה עלי ושאלה את שילת, בקול – ”זה בעלך? חשבתי שהוא אחיך הקטן…“)
חילוץ מהיר לתחנת הרכבת מידי איש חביב שגולש ברוטר. איש חביב מאוד אפילו. ובית.
אבל החלטתי לא לכתוב את הפוסט הארוך הזה, ופשוט להמליץ על פוסט שעשה לי את היום (וכולי תקווה שגם את הסופ“ש) – מתוך הבלוג של חיים גרנות
שבת שלום !
1 בספטמבר, 2005 בשעה 2:04 · שייך לקטגוריית כללי
so many things have changed.
נתחיל מההתחלה, הופעה של הדרה לוין ארדי. עוד אחת
לקחתי את הבדודה שלי הקטנטונת, boobie בפי העם.
זכורה לי רק תחילת ההופעה, אח“כ הפכתי שתויה מדי, והכל הפך מעורפל מאוד.
עולה לי בראש כל הזמן סיטואציה קצת מטרידה, ולא ברור לי אם זה בגלל הפרנויות או בכלל קרה באמת, אבל הדרה התחילה לשיר את שיר האורגזמה.
אמצע השיר, אחרי בית פלוס פזמון, אני כמעט בטוחה שהיא הרימה את העיניים, הסתכלה לכיווני ואמרה משהו כמו – ”קראתי מה שכתבת“. מקושר פה למעלה מה שכתבתי. פוסט שלם על ההופעה האחרונה שלה שראיתי, עם התמקדות רצינית על המתופף השווה שלה. קצת מביך, קצת לא ברור. הבדודה טוענת שהיא הסתכלה לי בעיניים.
נקווה שלא.
קיצר, את הערב סיימתי בשיחה ארוכה ארוכה עם שלומפ, ככל הנראה השיחה האחרונה בינינו.
לפני זה עוד הספקתי להחליף מספרים עם איזה תייר ניו יורקרי בן 30, שבסוף השבוע הזמין אותי להתארח באחד החדרים בדירה שבה הוא מתאכסן. יפה מצידו? גברים…
הסבא-סבתא הגיעו גם לארץ. היה נחמד בערך יום, נשארתי יומיים וחצי. זה הסתיים אחרי שסבא יקר לי הודיע לי שמקומי בארץ, ולא בארה“ב, שחס וחלילה לא אהפוך להיות ”יורדת“. יכול להיות מובן, אם לא היה מדובר בסבא שאף פעם לא טרח לעלות לארץ, ושנלחם בבן דוד שלי שבגילי שרצה לעלות. אח“כ סבתא גם ישבה לי על הווריד בקטע של עישון.
המצאתי תירוץ ונסעתי לירושלים לשבת.
אז עכשיו עבודה, אין הרבה מה לעשות, בעיקר בגלל שאוהבים לדחות פה הכל לרגע האחרון.
בחזרה למשרד, לאנשים שאני אוהבת, שהתגעגעתי אליהם, וגם לבוס החביב.
גיט שאבס. בשמחות.
