26 בספטמבר, 2006 בשעה 19:21 · שייך לקטגוריית כללי
בלוג חדש – עולה חדש.
חייכת – קלטת 
שלומות וברכות, בעיקר ברכות. גם חיבוקים ונשיקות וכו‘ לרפול שהתקין, וגיבה, והעתיק וסידר לי את המערכת החביבה הזו.
אז לא, עדיין אין אפשרות להרשם לעדכונים וכו‘, אבל תנו יום יומיים והכל יהיה סבבה.
על עיצוב הבלוג מנצח מישהו לא ידוע שמשום מה החליט שתמונה של אוטו במנהרה זה הכי בלוגי שבעולם. אני מחפשת מתנדב/ת שיעשו משהו קצת יותר דמתיאלה סטייל. בקבוק בירה לדוגמא? לקוחות בזק בינלאומי מועלים אל הגרדום? התוכי הערס נדרס?
אם כבר העליתי את התוכי… השבוע הוא השבוע האחרון ברבותא בלאט. יום שישי משמרת אחרונה ומשם ישר לכנרת, לחויית שחרור מטריפה.
יהיה אלכוהול, יהיה שמח, יהיה עמיה לא מצליחה לשתות אפילו בירה אחת.
התקלקלתי. הפכתי לאחד מהאנשים שמספרים על כמות האלכוהול שהם שותים והפסקתי לשתות.
שנה טובה, מאדר פאקרס. (הידעתם שלפי המילון של רוביק רוזנטל המקור הוא באנגלית – mother fucker – ובעברית: שוגל אמו?!)
17 בספטמבר, 2006 בשעה 19:21 · שייך לקטגוריית כללי
סופסוף אני עונה לשיחות בחיוך, חבל רק שזה שבועיים לפני הסוף 
ומצד שני, אם זה לא היה הסוף – הייתי מחייכת?
סופ“ש שיגעון בכנרת, בשינה קבוצתית בתוך אוהל אחד. עצירה אצל אמא ואמא נוספת. ובית, ולישון.
ו- איתי
עוד יבואו פוסטים ארוכים שיספרו על השבועות האחרונים. לא יודעת מי יכתוב אותם, בטוח שלא אני..
שבוע טוב
3 בספטמבר, 2006 בשעה 19:20 · שייך לקטגוריית כללי
גברים. שוביניסטים. חזירים. סתם מגעילים.
מתנחלים דתיים אמריקאים הם בכלל קטיגוריה מחורבנת.
אז עברו עלי שבועיים (או שעבר יותר זמן?) קצת מבלבלים.
מצד אחד חיוך כל בוקר מרוח לי על כל הפרצוף. חבר חמוד, מקסים, מדהים וכו‘ (די די, אל תתרגש… זה סתם בשביל לעשות רושם על כולם ). ומצד שני – עצבים כל יום בעבודה.
לא כל הלקוחות חולירעות. יש הרבה נחמדים. אפילו הרוב הוא כזה. אבל המיעוט הזה, הלקוח האחד מתוך 100 הוא זה שמוציא לי את החשק להשאר בעבודה הזו (או כאלטרנטיבה פשוט להתאבד).
יש איזה קטע במישהו לרוץ איתו (הספר…) שאסף מדבר עם תיאדורה, על האנשים האלו שגורמים לך לרצות להפסיק להיות ועל אותם האנשים שבצורה הפוכה לחלוטין הופכים את כל העצב לשווה את הכל (כמובן שגרוסמן תיאר את זה יותר טוב, לי יש קשיים בהתבטאות).
לעזאזל האנשים. אלו האירועים.
ברק חזר השבוע מהודו אחרי 3 חודשים פלוס מינוס. מאלקניסט צפונבון למסיונר הודי בזמן שיא.
הבחור שאף פעם לא יצא מהבית בלי ג‘ינס מדוגם מסתובב לו בחוצות חיפה עם מכנס קצר made in בגדד, קרוקס מבחילות, פיסת חוט משתלשלת מהתלתלים שסופסוף מבצבצים וחיוך ענק מרוח על הפנים, ולא מסמים
הבחור מצא שקט. נעלמו הפנים המעוננים מדאגות והתגלה אדם מאושר.
היינו (רפול, דנה ואנוכי) בעיר הבירה שנדדה לה השנה מתל אביב לחיפה. שוריק הצטרף, הדגנחש נתנו בראש עם שירי סטלנים ואני מגרדת את הידיים בחיפוש נואש אחרי סיגריה. בריא יותר בלי, אבל לא יכולה. אני משתגעת. הרבה יותר עצבנית, הרבה יותר רעבה (כל הזמן רק בולסת) ועם הרבה יותר כסף לבזבוזים.
פ‘ין נפל. אחרי חמש שנים בלי סיגריות מסתבר שהבחור בילה את הביקור האחרון באי ההודי בעישון סיגריות בשרשרת, עכשיו הוא סובל משיעולי הגמילה. איך נפלו גיבורים? (ולא, ינשוף, ”שמו להם רגל“ כבר לא משעשע אותי).
כהרגלי בקודש הפוסט הזה בנוי קטעים קטעים, בלי שום רצף הגיוני. לא כל מה שקרה בזמן האחרון ראוי לציון. חלק גדול ממנו אשמח אם ישכח.
i‘m hitting rock bottom. מישהו יכול לשלוח יד?
14 באוגוסט, 2006 בשעה 8:45 · שייך לקטגוריית כללי
בית. לי. לא בדיוק. לינשוף שפינה אותו במיוחד לחגיגות החודש המפוארות.
היה אלכוהול. לא הרבה, אבל היה. היה ינשוף, וצ‘דווה בחגיגות יום ההולדת. ומנו עם הבנזוג החדש שלו, מפגינים זוגיות מאושרות. הצצה חטופה בבחורונת שבבירה ובשאר הכנופיה העליזה שדיגמנה שגרה (מייקס פלייס, בירה, אלכוהול, עזרא עם פציעות שכרות חדשות ומשחק פול סוער). ורפול
הסופ“ש התחיל בכלל ביומולדת של מולי. או ליתר דיוק בקנית המתנה. גראנטס שרי קאסק, ועוד איזה ג‘ק קטן לבאר של רפול. זה היה בערך השלב שבו קלטתי שהכ. אשראי + ת.ז. שלי לא עלי. פשוט בושה. אי אפשר לבצע זיהוי מלא (שיט, רק מי שעובד בתמיכה יבין את המשפט האחרון, נו טוב, העיקר שאת עצמי שעשעתי).
מהיומולדת נהגתי אני בחזרה, אחרי שרפול שתה עוד 2 חצאים וצ‘ייסר (או משהו כזה) ולא היה במצב מתאים לנהוג בחזרה. תוך כדי שינה עמוקה בדרך הוא פתח את העיניים פעמיים (את שתיהן, אגב, הוא לא זכר). פעם ראשונה להזכיר לי שיש מגבלת מהירה (מה? ה50 הזה הוא שלט ישן… זה לא נחשב). פעם שניה – להסכים איתי שצריך לנסוע מהדרך שאני מכירה כי הדרך השניה חסומה (בסוף הקשבתי לחיים והסתבכתי באלנבי עד שמצאתי דרך לחניון. אחחח, התושיה!)
למחרת התגלגלנו לעבודה, למשמרת לא ברורה שהסתיימה בניגוב חומוס חביב בפפריקה (סוג של מסעדת פועלים משודרגת) ומשם – ירושלימה.
במוצ“ש עוד הספקנו ללכת לחוצות היוצר. מוי כיף. גגלו את זה (מתעצלת לגגל לבד וללנקק. דאמ, אני אוהבת מילות אינטרנט. מרגישה כמו הבוס הציוני שלי). שלומי שבת (כפרעעעעליו!) הופיע. אנחנו וכל הערסים של ירושלים נהנינו. רפול ניסה להראות תלוש, אבל העובדה שהוא ידע את המילים של כל השירים בעל פה הסגירה אותו כערס עמוק עמוק בלב.
ראשון משמרת, עם ערס שביקש שאשלח לו תמונה במייל, או טלפון? או דייט? ושלא אהיה קשה כי הוא כל הזמן בבית בגלל הקטיושות.
השיחה האחרונה היתה בכלל הזויה. הבחור נאלץ להתכופף מתחת לשולחן והתבעס על זה, בתגובה אמרתי שאם הוא יבקש יפה אני מוכנה להתכופף מתחת לשולחן שלי כאות הזדהות. הוא אמר שהוא מקווה שאמא שלי לא יודעת שזה מה שאני מציעה לגברים זרים באמצע הלילה בטלפון
מלחיציישן.
עכשיו בית, אחרי מלכוד 22 עם אמא.
ההגיון של אמא הוא כזה:
אם עמיה לא ישנה בבית בלילה – עמיה לא יכולה לקבל את האוטו למחרת (אמא לא יודעת אם עמיה ישנה כמו שצריך).
העניין הוא, שבמסגרת המשמרות שלי לשבוע הקרוב – אם אין לי אוטו גם אין לי איך להגיע הביתה, ואז שוב לא אשן בבית (ושוב לא אהיה זכאית לרכב).
המון מילים כבר נכתבו, עצבים נשפכו. את המשמרת של היום מסרתי הלאה. הלילה ישנה בבית, מחר יגיע האוטו.
מה יהיה עם המשפטים הקצרים האלו?!
1 ביוני, 2006 בשעה 7:37 · שייך לקטגוריית כללי
אז המון זמן עבר, כך חיים טוען, מאז שעדכנתי.
כל כך הרבה קרה.
סיימתי את הקורס, והתחלתי לעבוד.
המשמרות רצות יפה, שיחה אחת מעיקה וכל השאר סבבה (לפחות ככה זה היה עד היום).
אנשים זהב. גם הנשים לא רעות. האזניות קצת מעיקות, אבל הכיף הזה שמישהו אומר בסוף – ”תודה“ – עושה לי את זה. כן, גם בצורה ההיא.
והחסרון הכי גדול הוא הזמן שבורח. פחות מספיקה להגיע לצפון, להוא שם, מתחילה להתגעגע, להתאהב, ולהתבאס. לא טוב.
גם דירה לא מצאתי (ואפילו לא ממש התחלתי לחפש). קלטתי שאני רק מעכבת את הילדים שחיפשו איתי ושחררתי אותם לחפש לבד (בטוח יקח להם פחות זמן).
עוד מעט משכורת ראשונה ואני כבר נודדת לי צפונה לסופ“ש עם חברים (וכולי תקווה שגם קצת חברות…)
ובקשר לרשיון הידוע לשמצה? נהגתי השבוע מאוניברסיטת ת“א לחדרה. לא ידעתי שאבא שלי נהג כזה רגוע.
כל הדרך בדממה (“אני צריך להתרכז“ היתה התגובה כשביקשתי להדליק רדיו), בנתיב הימני. במהירות שלא עולה על 90 קמ“ש אפילו בקמ“שון אחד בודד (“slow down“ – ”אבל אבא, כולם פה על 120, ידרסו אותי!!! תן לי להשאר על 90″) כשהגענו סופסוף (שעה מייגעת מאוחר יותר) הוא היה מאושר.
נראה לי שהגיע הזמן לרשיון על אופנוע…
ודירה. מישהו מוכן למצוא לי דירה? רמת גן/גבעתיים? אולי משהו מוזר אחר? לא יקרה, שקטה, ו… מממ… לא בבני ברק.
שבת שלום, חג שמח, צום מועיל.
9 במאי, 2006 בשעה 7:33 · שייך לקטגוריית כללי
בשעה טובה ומוצלחת יש לי שלוש עבודות.
כמות קטנה, לא מעיקה, נותנת המון זמן לשינה ולעדכונים, כך שאני מצטערת מקרב לב על העדכונים הלא פוסקים בבלוג הזה…
סופסוף פגשתי את רפול. אחד הבחורצ‘יקים החביבים שבנו את המערכת שעליה הבלוג שלי יושב. הוא אחד התותחים במקום העבודה החדש שלי (רק שאעבור את הקורס, יא אלוהים! רוצה מאוד. מאוד. מאוד. לעזור לאנשים להתחבר לאינטרנט. ההתלהבות פורצת, אה?)
אנשים סבבה, סיגריות ברמה היסטרית וסופסוף אפשרות לסגור את המינוס, לעבור למרכז ולפתוח פרק ז‘ בחיים.
יש לי בוס דנדש חביב בשם גארי. בריטי לחוץ שהקים אתר לנדל“ן ישראלי. אל תתרגשו אם אין לאן לגלוש. בינתיים נפתח רק הback-end לסוכני הנדל“ן.
התפקיד שלי הוא לתרגם את החלקים השונים באתר לעברית. זה כיף. מוי כיף.
ולדברים החשובים באמת.
ג‘ייסון, AKA קוזמו. אחד האנשים החביבים ביותר שעובדים על שמוז מתחזק לו בלוג שיגעון לחלוטין (באנגלית, אזהרה מראש). הוא התחיל פרוייקט חדש של ”דברים שלא נשלחו“. פרוייקט מגניב לחלוטין. קראו, תגיבו, תשתתפו. רוצה אייקון של sent by damtiela בסוף כל תגובה, צריכה להתחנף :לול:
יום טוב, חג שמח, צום מועיל.
אני עפה לקורס.
