8 ביולי, 2007 בשעה 9:44 · שייך לקטגוריית כללי
אתמול בלילה רציתי לראות את קולולוש בהופעה. אממה- הייתי עייפה משבת שלמה של שינה, משחק קלפים, אלכוהול במייקס וטבילה מימית. איתי נרדם, דן, בובי, רוני, אדם ושאר הירקות תכננו ללכת לכיכר במקום, ואני ויתרתי על ההופעה.
מה זה כבר כרטיסים חינם כשאין עם מי ללכת?
אדם סימס שהוא לא יגיע להופעה, אבל שאני צריכה לבוא לכיכר.
אז באתי.
הגעתי לשיר האחרון של שוטי הנבואה (כל הילדים קופצים רוקדים). קפצתי ורקדתי. בירה בפאב השופטים על אבן גבירול ומשם לקפה אחרון לפני שינה בקפהנטו על אבן גבירול פינת ארלוזורוב.
בדרך אמרתי משהו על זה ש: i told my mom someone will walk me home.
לירוי בתגובה – i think someone went the other way.
אדם אמר שהוא נורא עייף והולך לישון, לירוי אמר שהוא לא עייף.
”אם אתה לא עייף – אולי תלווה אותי הביתה?“
”עד לדיזנגוף סנטר, לא מטר מעבר לזה“.
שיגעון 
בסנטר אמרתי יפה שלום. עמדתי יפה ברמזור אדום, ולירוי חזר. אחותו גרה קרוב וסימסה לו לבוא.
הוא התקדם איתי עוד כמה מטרים, התקשר לאחותו והפלא ופלא – הגברת יושבת באפיפני. לשעבר הבועה. לשעבר מקום העבודה שלי.
שאני אוותר על הזדמנות פז שכזו? במיוחד כשנאמר לי במפורש שהאלכוהול ב50 אחוזים הנחה?
הגענו, אמרנו שלום, ישבנו, שתינו, גלנפידיך 15 ב32 שקלים (הו! האיכות…), אני עם וודקה קרנברי (בעשרים שקלים, יאמי), אח“כ עם עוד אחד כזה בשבילי ואיזה בירת שתן מבקבוק ללירוי.
הגענו בסביבות אחת בלילה.
בסביבות רבע לארבע ענבר (אחות של..), חברה שלה והבנים חתכו.
בארבע ורבע יצאנו סופסוף מהפאב.
ארבע וחצי בבית, שתויה כלוט, ושמונה וחצי יקיצה טבעית, יען כי חם, עם ראש דופק שמזכיר לי בדיוק מה וכמה שתיתי אתמול.
ובבוקר, נסיעה לירושלים, טרמפיסטים הזויים וטלפון מהבנק שמבשר לי כי בנקט יופק ולא אצטרך לבזבז ימים ושעות נהדרים על המתנה בתורים הארוכים עם כל עולות ברית המועצות הקשישות…
12 במאי, 2007 בשעה 8:41 · שייך לקטגוריית כללי
אז נחזור רגע לשבוע שעבר (הערת ביניים, שתויה אימים, עברית גרועה, רחמנות)
יום רביעי, אני ביום גרוע, עליתי לירושלים עם האוטו של איתי וגיליתי לאימתי שהמיכל מתרוקן ואין לי מזומנים. טלפון לנירה ויש מצב להלוואונת (עד למשכורת, בעשירי. זה לא שאני לא מאורגנת, רק היו הוצאות ממש ממש ממש לא צפויות)
אבא בירושלים וצריך טרמפ לת“א, ואני צריכה להגיע לזכרון יעקב, לעבוד בצרכניה.
ראיתי את נירה אחרי העבודה ואז המתנתי בפקקים עד שהגעתי לאבא שהוביל אותי דרך עין כרם ליציאה לא פקוקה מהעיר. נסיעה לת“א תוך כדי שאבא מדמיין שהוא מורה לנהיגה ומרביץ בברקסים לא קיימים בצד בו הוא ישב.
זכרון, עבודה. מוי כיף. כבר אמרתי שאני אוהבת לעבוד בקופה בצרכניה?
רוב המשמרת, עקב חוסר עבודה, יושבת עם השען החדש במדרחוב, איש מקסים. קפה, סיגריה וצעקות על ג‘ולי, הכלבה שלו, שמפחידה את חתולי הבית: ירמיאאאאאו, איגור, חבצלת, ג‘וווון ואין שם…
אחרי העבודה טלפון לפרסי. טל ואנוכו מתכננים לשבת בפוטש.
הצטרפתי. אח“כ גררתי את פרסי איתי. אנחנו ממש ממש רוצים לעשות משהו. סרט או משהו בכיוון, רק שאין ממש איפה.
תוך כדי שיחה עולה ירושלים, ליתר דיוק תחנת דלק שער הגיא עם העובדים האהובים עלי במשמרות לילה.
בסוף התאפסנו על ת“א. הפליים ממש ממש עושה לי נעימים. גם SMS לאיתי על זה שפרסי ישן אצלו. רק שהוא כבר ישן. שכחתי לציין שכבר שלוש וחצי בבוקר?
לפליים הגענו בארבע וחצי, והם בסגירה.
מאיה (אחות של איתי) הגיעה, הלכנו איתה קצת והיא התקפלה.
אנחנו המשכנו לבאז סטופ המחורבן שליד המייקס. המקום היחידי שפתוח בשעות האלה, לבירה של בוקר.
תוך כדי שתיה רואים את הזריחה. פרסי שותה, אני בעיקר מסתכלת על הבירה ואז:
”פרסי, מתאימה לך טבילה של בוקר?“
בכל זאת, מול הים.
הפרסי מסכים. יורדים לחוף, הוא מוריד חולצה ומכנסיים, נשאר בתחתונים, אני פתאום חוטפת רגליים קרות. התיק עם הלפטופ עלי, גם המפתחות של איתי. ובכלל, התחתונים שלי בצבע לבן עם פסים. עלול להיות מביך משהו.
בסוף משתכנעת ונכנסת לטבילה הכי כיפית בחיים שלי. חוץ מאיזו טבילת לילה עם איתי בכנרת, אבל בואו לא נכנס לזה.
בסוף גם הצטלמנו, ככה זה יצא:
FAST FORWARD לשבוע אח“כ.
עבודה בירושלים, כמה ימים טובים… ביום חמישי, אייל וזהו, הילד מהבועה מצטרף אלי ליום של ירושלים. גרפיטי טוב יש שם:
(קרמיט אלוהים)
(ארקדי תממן לי תואר, vote for pedro – מי שזה לא יהיה, ומשה דיין איכותי)
גם כמה חברות בגנון של עמיה (מתקופת האולפנא, כשהייתי דתיה ונחמדה) – מופיעות שם.
יום של קפה בת“א עם בובי רבין, בת דודתי האהובה וכמה אנשים טובים שצצו מולי – פלאפי ובתאלה האלוהית – והיידה.
יום שישי, קמים בבוקר ונוסעים ליפו, חומוס באבו חסן (עלי קרוואן). מומלץ מפה והחומוס הכי טוב שאכלתי.
פעם ראשונה שמסיימת צלחת מסבחה לבד. ריספקט לי?
בדרך חזרה, אחרי שמורידים את ליאור, או לפני, לא ממש זוכרת – אני מציעה נסיעה ספונטנית לאמא של איתי בזכרון יעקב.
נוסעים.
משם, אחרי צהריים ובריזרים קופצים ליקנעם, לדוד של איתי שאוסף טרקטורים ורכבי עבודה עתיקים. צילמנתי אחד. הוא משפץ אותם והכל, לאט לאט:
אחרי יקנעם ממשיכים להורים שלי, ארוחת שישי עם אחותי שבאה לשבת. נתי וחיים עם שרי וירדן, שאיתי אוהב, מעריץ, ורבאק – אחייניות שלי, איך אפשר שלא?
קפה אצל פרסי ותלאביבה.
בדרך חזרה אני נוהגת ואיתי מרביץ נמנום (הלך לישון הרבה אחרי וקם טיפה לפני).
השעה חצות עברה חלפה לה , איתי ואני חוגגים עשרה חודשים
ברק מסמס שהוא בפליים, ובאחת ורבע, כשמגיעים לחניון, איתי ואני נפרדים לדרכים שונות – הוא לישון ואני לפליים, לראות את ברק.
ברק הגיע עם אייל, (שאיתי ואני פגשנו בניו יורק, וחזר לארץ לפני שבועיים בהפתעה) וגם עם מוריה ורעות (מוריה היתה חברה טובה בתיכון, מאז הקשר קצת התנתק).
הן רקדו (מסתבר שגם על הבר).
ושתינו.
אחרי כמה דרינקים, ווידוא שאייל הברמן סטרייט (כי רעות מתעניינת, קצת לפני שהיא מקיאה) – הילדים מתקפלים ואני נשארת לבד. עוד צ‘ייסר של ג‘יימסון עם אייל הברמן, ועוד טיפהלה בירה ובסוף מתקפלת, שתויה וממש לא רוצה להשתכר לגמרי.
בדרך הביתה עוד רואה גרפיטי אחרון לסיום מוצלח של הערב:
(ולמתקשים: עליזה אולמרט תמצצי לי, את והעאלק אומנות רחוב שלך)
בית של איתי, שתויה. קשה לי להבין איך עליתי במדרגות. ים של זמן הלך לי על לתקן שגיאות כתיב, אינשאללה שאין.
תבואו, יהיו קטעים.
20 במרץ, 2007 בשעה 23:28 · שייך לקטגוריית כללי
אזהרה – פוסט ארוך, חלקים ארוכים משעממים, אבל תשארו, יש בסוף קוסם.
פילדלפיה היתה מדהימה. בבלוג של איתי יש איזה פוסט או שניים על המקום.
ראינו איפה הקימו את המדינה. לא שלנו. של האלה. את פעמון החירות שקצת מעליב את השם הגדול שיצא לו. חתיכת פח לא גדולה במיוחד.
הלכנו ברחוב של האנשים המגניבים (south street), אכלנו במקום או שניים כשרים, ישנו אצל אלישבע (ישתבח שמה!) ובכלל – אחלה סיפתח לטיול-אמריקה.
ומפילדלפיה לוושינגטון. 4 שעות נסיעה (ועל זה כבר היה פוסט נפרד), מלון נחמד, המון המון שלג. איתי אוהב שלג. גם המעיל שלי, מסתבר.
ובפילדלפיה צעדנו הרבה, לair and space museum של הסמית‘סוניאן, עליו קיבלנו המון המלצות. משעמם תחת. אין דרך יפה להגיד את זה. פשוט משעמם.
אח‘שלי הצטרף עם חבר לסופ“ש שלנו בוושינגטון. איתי ואני יצאנו איתם לשתות, לאכול. לא ברור לי למה, אבל תמיד מוזר לי לצאת לשתות עם אחי הגדול. אפילו לו זה כבר עבר, אבל לי? קשה קשה.
בערב יצאנו למסעדה מרוקאית. הקוסקוס היה מזוייף. לא כזה שסבתא מכינה (לא סבתא שלי. סבתא, באופן כללי). כמה דקות לתוך הארוחה מגיעה רקדנית בטן. אנחנו מחייכים ורוצים להתעלם. אחי מסביר לי שהיא לא רוקדת שם בשביל הכיף, אלא בשביל הטיפים (ומצביע על השטרות שהיו תקועים לה על פיסת הבד באזור המותניים). התעלמתי. הוא ניסה לדחוף לי כסף ליד (שאדחוף לה ל… בד. ינשוף, יא סוטה!). בסוף אחי יצא גיבור ונתן לה טיפ, מה שהניב, לצערי, עוד כמה נענועי אגן באזור השולחן שלנו.
ומשם יצאנו בשבת בבוקר לכיוון לקסינגטון. שמונה וחצי שעות נסיעה לפי אלירם, הGPS החדש של איתי. דרך וירג‘ינה, מרילנד, ווסט וירג‘יניה (איפה שאין קליטה לטלפונים וכל הערים נראות כמו בסיסים של הקו קלקס קלאן) וקנטקי, יייייייייייייייייייייהההההההההההההאאא!.
הרבה סוסים בקנטאקי. ושולחן הוקי אוויר אצל אחי
גם וויסקי. אם אפשר באמת לקרוא לבורבון וויסקי. יש גם מזקקות. הרבה. אחת הידועות (והיחידה שאני הכרתי את התוצרים שלה) יושבת בלורנסבורג. מאז סיום תקופת היובש, ואפילו עוד לפני, מייצרים שם wild turkey. יש להם סיור נחמד מאוד, מבטא דרומי לכולם, וזוקק ראשי (master distiller) שחתם לאיתי על הבקבוק שהוא קנה. אני קניתי גופיה.
ובערב יצאנו לשתות, לסיור פאבים. חמש ketel one עם קרנברי והחדר הסתובב.
ומשם, יום או יומיים אח“כ, לכיוון ג‘ורג‘טאון, ה-סיור של ארה“ב, מפעל הדגל של טויוטה בארה“ב. משקפי מגן, אזניות עם ווליום ואלפי team members שעושים את אותה הפעולה, תוך 55 שניות כמה מאות פעמים ביום, במשמרות של 8 ו9 שעות. כסף טוב, אבל אחרי יומיים הייתי יוצאת משם כמו צ‘רלי צ‘פלין בזמנים מודרניים.
וערב, ארוחת ערב עם פול וקוני (זוג חברים של אחי) במסעדה פלצנית בלקסינגטון. איתי ופול נקלעו לויכוח של מי יותר גדול. הiPod.
הויכוח הסתיים במונולוג הבא של פול:
My iPod kicked your iPod’s ASS!!
i have the master ipod.
in fact, my last name is Pod. Paul i Pod
מה אני אגיד לכם – boys and their toys…
ושוב נסיעה, והפעם לשיקאגו. נייפרוויל למען האמת, לבקר את ברברה, בדודה של אבא שגרה בעיירה דומה מאוד לסטארס הולו. overnight מהיר שם, תוך כדי שמזג האוויר שהספיק להשתנות שוב לרעה מקפיא לנו את החלונות. סיור מהיר בטרולי שמראה לנו את שיקאגו – ומתחילים במסע הארוך חזרה לניו יורק, איפה שבעוד יום וטיפהלה אנחנו צריכים להחזיר את האוטו. השני שלנו. את הראשון החלפנו בפילדלפיה, היה תקול.
עצירה overnight בריץ קרלטון, באדיבות אמא יקרה לי (מאוד, במיוחד עכשיו כשיצאתי יקרה לה מאוד…) ויאללה – ניו יורק.
נחתנו לנו בmilford hotel, לקראת חגיגות סנט פטריקס, החזרנו את האוטו והתחלנו לצעוד, לחפש פאב שבו נוכל לפגוש את כ-ו-ל-ם!
בתשע וחצי נפגשנו במלון, מייק הוביל והלכנו יחד לאיבוד בדרום העיר. איתי, אבי הג‘ינג‘י, מייק (הרופא לעתיד) ואנוכי. בסוף הגענו לפאב אירי צפוף, בו הברמנים עשויים להיות ייבוא ישיר מאירלנד, ובדיקות הID לא מתבצעות בקפדנות (או שבחורות נראות מממממממממש צעירות שם).
בסביבות 11 יצאתי לעשן, אייל ואיתמר בדיוק התקשרו שהם עומדים להכנס, אז חיכיתי עוד כמה שניות. הם נכנסים, הדלת פתוחה, ופתאום – פ‘ין.
הפעם הוא לא הבריז
שתינו עד סביבות 2. הקהל התפזר ונשארנו 4. איתי, אבי הג‘ינג‘י, פ‘ין ואנוכי. חזרנו למרכז העיר לנשנש משהו לקראת ארוחת בוקר.
למחרת יצאנו מהמלון, פ‘ין התנדב (טוב, נודב) להקפיץ אותנו לדודים של איתי בטינק, ניו ג‘רזי. נסענו אליו לאחסן את התיקים והלכנו יחד לאמפייר סטייט. איתי ופ‘ין התחרו מי יכול לצלם יותר תמונות ואני קפאתי מקור. בכלל זה היה מוטיב חוזר. לקפוא מקור. פיזדייץ! קר!
בת דודה של פ‘ין, אלה, הגיעה ברכבת ממרחק שלוש שעות נסיעה עם בעלה טים בשביל לפגוש את הבנדוד. ואותנו. מרוב עיכובים וצעידות התעכבנו בעיר 4-5 שעות יותר מהרצוי וכשהגענו סופסוף לטינק נתקלנו בפתק מהדודים שהם חיכו עד 7 ולא התקשרנו או באנו, אז הם נסעו לעיר ויחזרו ב10. השעה שמונה וחצי. אז נסענו לדודים שלי בfair lawn. הגענו לשם במזל (נהיגה מטורפת של נורבגי משוגע) ושתינו המון קפה. המון המון קפה. בן דוד שלי דיוויד ישב איתנו. הוא פשוט בחור טוב.
עכשיו אנחנו בטינק. אצל אריק וסוזי. אנשים טובים מאוד
היום נסענו באוטובוס למרכז מנהטן. הלכנו למדאם טוסו, בובות שעווה כל כך ריאליסטיות שזה מדהים. משם המשכנו לחנות ענקית של טויסאראס, איפה שגיליתי רשמית שאין לי מה לעשות עם פלייסטיישן 2 אמריקאי. למרות המחיר המעולה (120 דולר) – הוא לא יעבוד בארץ. משהו עם שיטות שידור. פאל או NTSC. אמריקאים זונות.
איתי מצא ים צעצועים.
בצהריים פגשנו את פ‘ין לארוחה בהארד רוק קפה, ומשם ברכבת לworld trade center. או לפחות למה שהיה פעם מגדלי התאומים. עכשיו יש שם חור גדול.
איתי ופ‘ין שוב התחילו בתחרות צילומים. הם גם נכנסו למרכז הנצחה של ההרוגים ב9/11. אני לא. לא טובה עם דברים עצובים.
משם חזרה לטינק ואז לארוחת ערב עם הדודים – ג‘ואן ודני.
עכשיו לילה. איתי ראה קצת תעלת בלאומליך ונעלם. יש ברקע מוזיקה קלאסית. ויואלדי, נראה לי. אשאל את אמא אם אצליח לזמזם את הצ‘לו הזה שוב.
תמונות עוד יגיעו. בקבוק סינגל מאלט שפ‘ין הבטיח לפני 4 שנים בערך כבר הגיע.
זהו. מחר נלך קצת באזורים המגניבים של מנהטן, ארוחת ערב עם המשפחה של איתי וביום רביעי בצהריים – טיסה לארץ.
חמישי בבוקר מגיעים. שישי בערב אני כנראה עובדת (אלא אם כן משה הצליח למצוא מלצרית כוסית, אם לא – יש מצב שאני בבועה) ושבת מנוחה.
אח“כ שבוע לחוץ בירושלים, כשבליבו יומולדת 22 לעמיה.
טלפונים, המבורגרים, הצעות לאירוח (ירושלמים… אהם אהם… אני אהיה כל השבוע בערך בירושלים) ואיחולים יתקבלו בברכה ב27 למרץ.
ים אהבה וגעגועים. אל תתקשרו. יקר לי.
עוד אשוב.
3 במרץ, 2007 בשעה 23:25 · שייך לקטגוריית כללי
אז אתמול, יום שישי, בסביבות הצהריים – הסלולרי מצלצל והברמן שלי על הקו.
”פורים היום, תתחפשי. תשקיעי. לא ג‘ינס וטי שרט. מסר פוליטי סטייל – לא נוותר על רמת השרון, תשוחרר ג‘סי כהן או משהו בסגנון. למה אני מתחפש? הפתעה, תראי כשתגיעי“.
הגעתי לארון בגדים של אמא, ובו שמלה של משכית, משנות השבעים המאוחרות/שמונים המוקדמות. היפי סטייל. קצת לוחץ, עם קצת תפרים שנפרמו (ותוקנו על ידי אמא באהבה) – אבל יצא איכות. היפיות משגעת.
אחרי סעודת שבת (שיכולה לפרנס פוסט שלם, אבל נוותר) חזרנו לת“א, התקלחתי (תודה לאל), התלבשתי, אספתי את השיער ועפתי לבית של מאיה (אחות של…) שעזרה לי לצייר peace על המצח, וסלוגן מתקופת מלחמת ויאטנם על הידיים (draft beer, not boys).
צועדים סופסוף לבועה. בכל זאת – הייתי אמורה להתחיל משמרת לפני חמש דקות.
יוסי בכניסה, לבוש כמו קוסם. מינימום השקעה – תוצאה נהדרת. ומשה.
משה מניאק. משה לא התחפש. הוא קלט אותי והתחיל לצחוק (שמלה ארוכה, נפוחה וחסרת פרופורציות, סנדלי עור וקוררררר, כל כך קר!). לא חשב שבאמת אתחפש.
לילה של עבודה. הרבה עבודה. רק בסביבות 6 בבוקר חזרתי הביתה של איתי. בסביבות השעה שלוש, בדיוק אחרי שחברה של מאיה התחילה להתנשק עם אחד הבחורים בבר (כל כך הרבה נשיקות בפאב אחד פור פאק סייק!) אחת הבחורות שישבו על הבר הסתובבה אחורה. הקיאה את הנשמה על הרצפה ועל הרגל שלי. שהיתה בתוך סנדל.
איככככככככככככככככסססססססססססססססססססססססססהההההההההה!
את הרגל שטפתי איכשהו בגמישות לא הגיונית בתוך הכיור שבשירותים. את הקיא ניקיתי (עוד סוג של איכס). והערב הסתיים באותה התחושה שבה התחיל – זוועה.
אז משה מניאק ופורים שמח אנשים.
חצות וחמישה אני בדרך לארה“ב. גם הפעם פ‘ין טוען שיגיע. פחחח זו תגובה מספיק טובה להצהרה?
11 בפברואר, 2007 בשעה 14:47 · שייך לקטגוריית כללי
ביום חמישי קמתי שמחה וטובת לבב. התנעתי את יששכר והתחלנו במסענו.
עצירה אצל סבתא בנתניה, המשך עצירה במוסך (יששכר קצת מפונק, צריך שחנן מהמוסך יבדוק לו שמן-מים, סתם מתדלק או עמיה לא מספיק טוב לו) ומשם חיש מהר לבית שאן. כאן המקום לציין שאיזה מניאק-בנזונה-כושלאמאשלו גנב את הרדיו דיסק מהאוטו, כך שאילתרתי עם אזניה מחוברת לסלולרי כדי שאפשר יהיה לשמוע רדיו, קחחחח קחחחח רדיו קחחח קחח (תלוי ברמת הקליטה במקום).
ובדרך לבית שאן העליתי טרמפיסט. בכיתי קצת על מר גורלי (השכמה מוקדמת, נסיעה ארוכה, אין רדיו דיסק והרכב עגלה), קשקשנו קצת על דרכים לשעשע את הנסיעה (כיסוי דלמטי להגה, כלב מהנהן, דיסק של בית“ר תלוי על המראה) – והורדתי אותו מהרכב ליד גן נר, מאושר שהצליח לרדת מהרכב עם הנהגת.
בית שאן, אחותי, קצת לא מרגישה טוב. זמן ההגעה – 11:30 (יציאה מת“א – רבע לתשע). זמן סיום הספונג‘ה – 14:40. זמן ההתקפלות – 14:45, כשתמיר (אח של ובן דוד של) מודיע לי שהוא הגיע לבית שאן בדרך לקיבוץ.
תמיר, קיבוץ, קפה וסיגריה – והיידה, לקיבוץ מרב, לבקר אחות, גיס ושלושה אחיינים. בעליות לקיבוץ מרב הנורה של הדלק מתחילה להבהב קצת. אני משועשעת, אח“כ קצת לחוצה, מוותרת על הלחץ לטובת ריכוז בפיתולים המטרידים/מפחידים והתהום שבצד ומגיעה. שוב מזון, מנוחה, קצת משחקים ותמונות עם הילדים, הצטיידות במזומנים – וקדימה, הגיע הזמן לחזור לציוויליזציה. את הירידה ממרב התחלתי כבר עם נורת דלק קבועה. התפללתי חזק, אח“כ נרגעתי (גם אם אין דלק – אני בירידה, אפשר לדרדר) והנה – התחנה!!! תדלוק קליל בסכום זעום וקדימה, מבית אלפא והלאה. בצומת השיטה אני ממתינה, וממתינה, ורכבים עוברים (ואני צריכה לתת להם זכות קדימה) ועוברים, ועוברים. והנה – שני הרכבים שבאים משמאל מאותתים ימינה (יפפייייייייי!), ומימין ריק. אני מתקדמת ופתאום מסתבר ששני הרכבים הסתירו רכב שלישי, אדום, קטן, יפה, שכמעט והתנגשתי בו אם אני לא הייתי מורידה רגל מהגז והוא לא היה מרביץ גז.
לא בריא לנהוג לבד, העליתי טרמפיסט בצומת יזרעאל. מונולוג חביב מחייה של עמיה כל הדרך לחדרה (היתה חתיכת דרך, הבחור היה בהלם או ממש משועשע) – והורדתי את העלם ליד סמי בכיכר, לא לפני שהבאתי אותה ביחצ“נות לפנים לבועה.
זכרון יעקב, לבקר את אמא של בייב, שנמצא שם עם מאיה (אחותו) ומסתבר שהמתינו רק לי (באיחור אופנתי של שעה) בשביל לאכול. אוכל. יאמממממי יאמממי יאמממי!.
יששכר קצת בכה בדרך, הוא רצה קצת דלק. תדלקתי אותו ב7 ליטרים מושקעים. כל ליטר – ים אהבה ודמעות. בייב פגש אותי בכניסה לחניון, השכיב את יששכר לישון כדי שאוכל לעשות את מה שהיו אמורים לשלם לי עליו, אם הייתי עושה אותו כמו שצריך. לא, לא זה.
אז שוב בת“א, עמיה צריכה לעמוד מול פאב לסביות לוחמני (או שלא ) ולחלק פלאיירים לערב בנות של הבועה בימי שלישי (בירה 1+1 לבנות, צ‘ייסרים בעשרה שקלים). אמממה – פחד אלוהים. אני עומדת והסלקטורית נועצת בי מבטים מזרי אימה (בסגנון של – יא בת זונה, מה את מפרסמת כאן פאב אחר?).
טלפון היסטרי יחסית למאיה. היא מגיעה ובשניות משתלטת על הרחוב. פלאיירים לכל מי שבא, בחורים ובחורות צעירים ויפים, קצת קשישים… כשהגיעו השיכורים הסתלקנו. הספורט החדש שלהם, מרדף אחרי בחורות אומללות, תוך שהם אוחזים בבקבוקי בירה, במטרה לשפוך את כל הבירה על הבחורות – לא עשה לנו את זה.
התגלגלנו לבועה, יוסי מושיב אותנו על הבר, משקיע קצת באלכוהול ואיכשהו מגיעה השעה 4:30, והמקום נסגר.
לילה. פיזדייץ. לאן הלך כל היום?!
1 בפברואר, 2007 בשעה 14:41 · שייך לקטגוריית כללי
יומיים מטורפים של נסיעות מסתיימים באלכוהול. חוסר שעות שינה, קיבה יחסית ריקה. ואלכוהול.
איתי, דניבוי, שוריק, ערן, תמיר ואני.
מתוך החמישיה, איתי וערן חברים כבר שנים. איתי פגש את דניבוי ושוריק, רוב הילדים אפילו שמעו אחד על השני, אבל רק אותי כולם באמת מכירים.
לוקח לערב קצת זמן to kick in, ואולי האלכוהול הוא הסיבה, אבל משהו במוזיקה, במקום, בחברה מרגיש פתאום טוב, ונכון.
פספסתי המון אתמול בערב, הרבה מדי אלכוהול אחרי יותר מדי זמן. התנדנדתי פעם או פעמיים לשירותים, סיפרתי לבועזון ולשח ף שהצטרפו בשלב כלשהו כמה סיפורים יותר מדי מביכים. אבל היה נעים. וטוב. ורק הינשוף היה חסר עם צ‘ירזים יצירתיים.
ושוב, יש לי יותר מדי ”ו..“ בפוסט, אבל כבר התרגלתם, לא?
הבועה. פאב חדש – עולה חדש. חייכת – קלטת!
