3 ביולי, 2007 בשעה 9:26 · שייך לקטגוריית כללי
יום ראשון היה לפני יומיים. עבדתי ביום ראשון. שש שעות בסה“כ. הגעתי עם אלי (רכבו האהוב של איתי), כך שכשיצאתי קפצתי לבקר את ויקה בלאט וגררתי אותה לת“א.
יצאנו, אכלנו, קיללנו, עישנו, שתינו.. כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים.
קרוב, אבל לא… קפצנו לאכול, לשתות, התעפצתי, חזרנו לבית של איתי ונרדמתי.
בבוקר תכננו להשכים ולעלות שוב ירושלימה. התכנון השתנה כשהחלטנו ללכת לאכול. אכלנו, הסתובבנו בסנטר, הסתובבנו עוד בסנטר. בסביבות 12 החלטנו להתגלגל ירושלימה. הגענו ליציאת השלום שבאיילון במטרה לתפוס טרמפ ולחסוך קצת מזומנים.
תוך כדי התייבשות (גותית ובחורה גבוהה לא גורמות לנהגים רצון עז לעצור להן טרמפ) נזכרה ויקה בלאט שנבלה (מכר חביב של העלמה) גר בת“א ואמור לעלות לירושלים, ושבטח פספסנו אותו, אבל…
אבל טוב, נבלה אסף אותנו ועלינו לירושלים.
ויקה למדה (או לפחות היתה אמורה), הכנתי אוכל, ישבנו, קשקשנו, ראינו taxi, קבענו עם חדווה ויצאנו, כשאני כבר מותשת מהחום.
בירה בסירא, פאב ברחוב בן סירא, איפה שהיה פעם הדיוואן (או D-one או מה שלא יהיה, מימי לא הייתי שם). פאב עמוס גם באמצע השבוע, טווח הגילאים נע בין 18 ל60, מחירי הגולדסטאר סבירים (18 לחצי ליטר) והמרפי‘ז בסטנדרטים של ת“א (24 לחצי ליטר). ישבנו שם ויקה, צ‘ד, נבלה, הנקבה של נבלה ויעל.
משם חתכתי לבית של ניסים, לראות את X-men 3, לבכות על זה שכולם רעים, מגנטו בן של עז ושיו ג‘קמן (וולברין) שווה ברמות היסטריות. גם הרבה אלכוהול, מהפלאסק הנחמד שלי.
בשתיים הלכתי לישון, בשבע וקצת התעוררתי, מאז אני בעבודה. מסתבר שהמועסקת החדשה של הבוס הישן לא מתעסקת באחד מהפרוייקטים שעשיתי, כך שאני תקועה איתו. אממה – אין לי מחשב. אין לי את התוכנות שאני נעזרת בהן, אין לי שפיות.
אבדה, הלכה לאיבוד, פיניטו. רעבה. התקשרתי לבנק להוציא בנקט כדי שלא אתקע שוב (כמו היום) בלי מזומנים.
עוד עבודה, כי הבוס לשעבר מציק בנושא, לא אספיק לישון הלילה.
הלילה, מחר ומחרתיים עובדת בנקניקיות. כל הבקרים של הימים האלו – עובדת בירושלים.
שיגמר כבר השבוע, קיבינימט!
22 בספטמבר, 2005 בשעה 2:07 · שייך לקטגוריית כללי
כמו שתיארתי לעצמי עניתי, שלחתי הודעות, בילינו זמן משותף, אפילו נשארתי לישון. בלי תכנונים כלשהם, סתם לישון, כי הרי אנחנו ”סתם ידידים“.
באמצע הלילה, אחרי שעה בערך של שינה, פתאום הוערתי (אני עמיה ואני מחיה את השפה העברית, שלום) ע“י נשיקות. נחמד, נעים, ואז פתאום הכל הפך לאגרסיבי יותר. grabbing my arms, my legs, כואב. כבר לא נעים. קראתי לו )^*$ והוא הפסיק. הסתובבתי ולישון.
יום שלם של הרגשה מוזרה, וחזרתי לויקה בלאט, למעונות. סיפרתי לה ולפאני מה היה, ופאני עודדה אותי לשאול אותו מאיפה זה בא.
והתגובה?
it felt right.
ממתי להיות אגרסיביים מרגיש נכון?
סיימנו את ההתכתבות באיחולי אהבה הדדיים (לך לעזאזל מצידי, ולכי תזדייני מצידו), כמובן.
15 ביוני, 2005 בשעה 3:54 · שייך לקטגוריית כללי
שבת בצהריים, ויקהבלאט ואנוכי מתעוררות, מתארגנות ויוצאות מהמעונות צפונה.
אחרי המתנה של דקה וחצי בטרמפיאדה (אני בישיבה וויקי עובדת קשה לתפוס טרמפ) עצר רכב שהגיע עד לצמח. טרמפ איכות 
אנשים יבשים…
מצמח עצר לנו אדם חביב עד לטבריה, חשבנו לקפוץ לאחי הביתה בהפתעה ולהצטייד במזון, שהזנחנו לחלוטין. הטרמפ היה איכותי, הביא אותנו עד לבית של אחי.
עלינו במעלית, דפקנו בדלת – וכלום!
אחי לא נמצא.
שבת. אח דתי. אין למי להתקשר.
התחלנו לחלץ את עצמנו לכיוון הכנרת. כעבור שעתיים נחתנו סופסוף בחוף דוגית.
בעזרת חבורת כיכריסטים הקמנו לנו אוהל לתפארת, פרסנו שק"ש, ויצאנו למקום של נפתלי, שהוא סוג של כיכר העיר בחוף.
התיישבנו עם שלושה ספק גאים ספק שלישיית מה קשור, עד שהם קמו לפזז, והמשכנו לראות את שר הטבעות שהוקרן.
ואז הגיעו הערסים.
מכירים את הערסים המזדקנים? בשנות העשרים המאוחרות שלהם? לחוצים לאללה למצוא זיון ומוכנים להשתרע בחוף הים בחום אימים רק בשביל הסיכוי הקלוש שימצאו אחד?
הם התחילו גרוע. שאלו אם אני בריטית.
לא מבלבלים בין אמריקאים לבריטים, זו טעות של בית כלא.
אח"כ חשבו שויקי אמריקאית. טעות יותר גדולה, היא רוסיה.
רוסים שונאים אמריקאים. השוואה ביניהם היא טעות.
אחרי שהבהרנו את הטעות, הערס אמר שהוא לומד מאיתנו כל כך הרבה, שהוא חייב להשאר בסביבה כדי להחכים עוד, ושאין לנו מה לדאוג, כמובן, כי הוא ישמור עלינו בלילה באוהל.
כל כך מתחשב מצידו.
אמרתי לו שאנחנו רק הולכות לעשות סיבוב, ושבקרוב נחזור, אולי. ותודה על ההצעה שלו, בינתיים דוחות אותה, אבל אם הוא יהיה באזור מאוחר יותר, אולי נשנה את ההחלטה. אבל שלא יסמוך עלינו ויחפש משהו אחר…
איכסה!
5 במאי, 2005 בשעה 3:31 · שייך לקטגוריית כללי
וואו, באמת שקרה המון בזמן האחרון.
נכנסתי בחזרה פלוס מינוס לראש של לימודים, שזה די מגניב, היה חסר לי.
היה גם מיני שחנ"שון עם אמנון, המרצה המוערץ בגלל מרצים כמותו יש לי חשק לסיים את התואר, ולא משנה כמה זמן זה יקח.
החיוך, ה"שלום", ה"מה נשמע?" הופכים את המקום המנוכר הזה לקצת יותר כיפי.
old friend – פאב הבית הפך להיות ממש בית שני. כמות מכובדת של אנשים שכיף לצחוק, לדבר ולשתות איתם.
מסתבר שמייק, הבחור העצבני שמוזג בירה מנסה לשדך אותי. ובכלל מלא אנשים מתחילים לחקור ולהתעניין, ולהכיר.
לא מתחשק לי בשיט, הגיע הזמן לנסות להיות קצת יותר סוליקו מהרגיל, אבל חפיף, זה נחמד.
תסריט שחוזר על עצמו הרבה לאחרונה הוא כזה:
השעה 8 בערב, ויקי ועמיה בחדר/בחדרים שונים/בעיר/כל-דבר-אחר.
עמיה: ויקה! בואי לשתות בירה
ויקה: לא!! אני צריכה להתעורר מוקדם בבוקר.
עמיה: נו!! נגיע לשם ב9, ואז ב11 גג נצא לכיוון המעונות.
מגיעים לאולד פרנד (הלני המלכה, ירושלים, קצת מעל קפה הלל שעל רחוב יפו), עדיין Happy Hour, שותות, מתקשרות לאנשים חביבים שיצטרפו אלינו, שותות עוד קצת, משחק שש בש, נרגילה. השעה חצות.
עמיה: ויקה, נראה לי שנצעד רגלית למעונות.
ויקה: מה? פספסנו אוטובוס אחרון? טוב, נו… סיימי את הבירה ונצא.
עמיה: ברור – אין בעיה.
השעה 4 בבוקר – סופסוף יוצאות מהפאב.
ויקה: BITCH! you're washing the dishes for a whole month!!
מונית חזרה ולישון.
7 בבוקר – ויקה מתעוררת.
12 בצהריים – עמיה מתחילה להראות סימני השכמה, אבל עדיין מעוכה במיטה.
6 בערב, ויקה חוזרת מעוד יום של לימודים, עמיה קופצת אליה לחדר ושוטפת כלים.
23 במרץ, 2005 בשעה 2:53 · שייך לקטגוריית כללי
או ליתר דיוק, באשדוד.
אחרי סנט פטריק די לא רע בכלל, שבו זכיתי להטריד את הגותית הרבה הרבה, המשכנו אליה לסופ"ש.
בהמשך ישיר ולא רע בכלל, התאספו אצלה כמה חברים, כמה בירות וכמה סרטי טראש.
היה נחמד לאללה, אבל יותר מכל היה חביב הדו שיח שלה עם אמא יקרה לה, כשההורים חזרו בשבת בצהריים מים המלח.
ההורים נכנסים, היא מציגה אותי בפני אמא שלה.
אחרי דקה, אמא שלה מסתכלת סביב ושואלת אותה משהו ברוסית. הגותית המשועשעת עונה לה, והאמא מסתכלת עלי וצוחקת.
נבוכה קלות, אני שואלת אותה מה הלך שם.
והתגובה:
"אמא שלי שאלה איפה החברה שהבאתי הביתה לשבת, עניתי לה שזו את…"
לעזאזל עם הקצוץ הזה, שוב חשבו שאני גבר…
