4 באוקטובר, 2008 בשעה 22:46 · שייך לקטגוריית כללי
שבת בבוקר, יום יפה. אחרי מסיבת יום ההולדת של מאדי וארז, בtree house המצוי בשכונת ווסטווד, באותה הדירה בה גרה, לפי האגדה האורבנית האחרונה ששמעתי אתמול, ז'אז'א גאבור.
הרבה היפים היו שם אתמול. בחורים ובחורות, נגנים ונגנות, ומאדי, יפהפיה בשיער קצר, וארז, בג'ו-פרו מטורף… ונחמד. מכיוון שזו היתה יומולדת שיתופית – התרומה שלי לאירוע כללה הצטיידות בנרגילה, טבק בטעם תפוח, גחלים, מלקחיים, נייר כסף ומצית. הכנה, תפעול ועישון פעיל של הנרגילה. בחיי שהתגעגעתי 
ובכן, בשבת בבוקר, טפטוף מעצבן מעיר אותי, בעיניים עצומות אני מריצה סריקה מהירה בבית, לגלות שאף ברז לא דולף. מנסה לחזור לישון כשלואיס מתקשר להזכיר לי שהוא התנדב להצטרף אלי לקנות את מדי המתנדב שלי לתחנת המשטרה הקרובה לאזור מגורי. תוך כדי השיחה אני קולטת שהטפטוף המעיק הוא קול של גשם. קול נדיר בקליפורניה השמשית.
בהתארגנות מהירה ועיניים נפוחות מחוסר שינה – יצאתי מצויידת בתעודת מתנדב ופאצ'ים של מתנדבים, עם הוראות הגעה ויצאנו לדרך, לחנות המדים הקרובה לאזור מגורי. משהו כמו 10 קילומטר, אי שם ליד LAX, סוג של פיזדלוך. בדרך עצרנו לבוריטו גרוע (יבש, חסר מעוף, יצירתיות או שמנת, קיבינימט) – והכל, רק בשביל לגלות שהחנות סגורה לרגל ספירת מלאי. מכיוון שהלכו התוכניות קיבינימט – הסתובבנו חזרה לכיוון ווסט הוליווד. השעה היתה כמעט 12, וללואיס היו 3 שעות לשרוף עד תחילת המשמרת.
סרט. סרט הוא רעיון הגיוני. Nick and Norah's Infinite Playlist היה הסרט הנבחר. בקולנוע הידוע שבגרוב. מכיוון שנשארה לנו חצי שעה לשרוף עד תחילת הסרט – קפצנו לפאב הקטן שבמרכז הfarmers market, לבירה של סופ"ש. הסרט היה חמוד לאללה. לא סרט איכות, אבל עם רגע או שניים של תובנות די מעניינות. משהו שהייתי לוקחת דרך נטפליקס, לא בהכרח קולנוע.
אחרי הסרט הזלתי קצת ריר על מקים שונים ומשונים בapple store שבגרוב, והיידה – הביתה.
השעה שלוש וכולי שמחה וששון שסופסוף אוכל להמרח במיטה עד סוף השבוע.
טעיתי.
בשלוש וחצי נזכרתי שקבעתי קפה ושש בש עם הנרי (איש חביב מסטרבקס, שחקן בהתהוות, רגע אחרי משבר אמצע חיים מוכחש, אבל עדיין – הוא עושה מבטא ניו יורקי נהדר ומתקן את האנגלית שלי בנחמדות. עד כמה שהרצת דחקות על חשבון אוצר המילים הקטנטן שלי יכולה להחשב נחמדות 
)
לואיס אומר שלום יפה, רגע אחרי שהומלס עצבני מנסה לזרוק עליו קרטונים ריקים, ואני מצטיידת בקפה לאטה עם תוספת דלעת ותבלינים – ציוד הכרחי למרתון שש בש, במציאות קודרת, ביום ללא שמש, בלי ים ובלי בקבוק ערק. אחרי רצף הפסדים כואב, בסט עד שאחד הצדדים יגיע לחמישה נצחונות – הנרי מוביל עלי 4-2. (up by two, כמו שלמדתי היום. ככה אומרים את זה בקיצר, במקום להגיד – וול, הנרי מוביל על 2 הנצחונות שלי ב4 משל עצמו) אלת השש בש מאירה לי פנים ובחיוך עייף מגיע לו מרס ראשון. תיקו ארבע (four up).
במשחק שיחתום את גורלו של המפסיד (ובעצם, משחק שיחתום רצף, בלי משמעות מיוחדת, מכיוון שבאופן מפתיע למדי לא קבענו התערבות) – המתח עלה, הקפה נגמר ובהחלטה גורלית החלטתי להצטייד בתה פסיפלורה קר, עם שני שוטים של ממתיק מלאכותי. במשחק שקול למדי ניצחתי. מרס שני ואחרון להיום – ואני אלוהים. של השש בש. או מינימום מנצחת.
אחרי נשנוש ערב זריז, הגיע הזמן לגלידה. הנרי ואני משימים צעדינו לכיוון הפינקברי הקרוב ביותר, מרחק קילומטר וחצי או שניים. הצעדה הזו כואבת. הרגליים לא רגילות לפעול, והגוף שלי כמעט ושכח מהי פעילות גופנית או הזעה – אבל הגביע הקדוש שבסוף המסע מדרבן אותי להמשיך.
הרקע השונה (הנרי הוא נוצרי אדוק, אוונגליסט כמדומני, לא שאני מבדילה בין הזרמים השונים. ואני, ובכן, אני היא אני) הוא טריגר לשיחה ארוכה על דת, אלוהים, וחשיבות מצוות שבין אדם לחברו, בין אם החשיבות מוגדרת בברית החדשה או בתנ"ך. הרעיון הוא אותו רעיון, הביצוע גם הוא זהה, השוני היחידי היה השם שבו קוראים לאלוהים. אללה, ג'ה, god, דאו – you name it.
היתה שיחה ארוכה ארוכה. ארוכה-ארוכה-ארוכה. כבר הזכרתי שהיתה שיחה ארוכה? אבל היה מעניין, ונחמד. עם כל האהבה שלי ללוס אנג'לס ולאנשים הטובים שהכרתי כאן – חלק גדול מהאוכלוסיה במטרופוליטן הלז היא ריקנית, חסרת מעוף ומתבססת על קשרים נכונים, בגדים נכונים, מוזיקה נכונה וים של פוזה. לא שאנשים עם פוזה הם רעים במיוחד. כמה מחברי הטובים הם ערסים נמנעים מקריאה, תרבות, חשיבה והופכים את הדברים הקטנים בחיים (לבוש, עשיית רושם על "האנשים הנכונים") לעיקר. דבר קצת מובן כשלוקחים בחשבון את העובדה שהעיר הזו היא מרכז תעשיית הסרטים, ושחלק גדול מאלו שעברו אליה עשו את זה במטרה להצליח בגדול.
בקיצור, מכיוון ששוב קצת גלשתי (ובחיי שאני משתפכת כאן לאחרונה), לעיקרו של עניין – לואיס, הנרי, עמנואל (שלא ראיתי ים זמן) – הם חידוש מרענן בנוף. תמיד לומדים, מתעניינים, קוראים וחושבים. בלי פוזות, לבוש נכון או התנהגות "ראויה". הקו המקשר ביניהם הוא העובדה שאין בולשיט. לא מבלשטים לעצמם או לאחרים. המציאות היא מה שקיים מולם (מול כולנו, משערת) – ולא עולם אידיאלי שקיים רק בחלומות. ההתנהלות שלהם היא מציאותית גם כן.
מרגיש לי קצת מצחיק "לנתח" את החברים שלי פה, בטח גם פלצני, אבל בשבוע האחרון נכנסתי בשיא הכח, שוב, לספר שדניבוי הביא לי לפני הטיסה. "טיפוסים" של תיאופראסטוס (יווני, כמובן. זה התירוץ היחידי לשימוש בשם אחד, שם בומבסטי, אותו העקרון של מדונה, נו…). ניתוח של סוגי אנשים שאנחנו פוגשים בחיים, עם פעולות/הצהרות שמאפיינות את אותם סוגי האנשים. בלוס אנג'לס, בדרך כלל, קצת פשוט יותר. 90% ויותר מהבחורות לא מצדיקות שיחה עניינות ו80% מהבחורים באותו המצב בדיוק. הכמות הקטנה שעושה את היאוש הרבה יותר נוח היא נדירה, אבל מוערכת. matter of quality vs. quantity, אני משערת, והאיכות לוקחת בגדול.
ובכל מקרה, לענייננו -
זה קצת עדכון, טיפ-טיפה מחשבה, אבל יום בחיים. יום נהדר. למרות הפאשלה עם המדים, והעובדה שביליתי 90 אחוז מהיום מחוץ לבית, בצעדות, קפה או שחנ"שים אל תוך הערב – זה היה יום טוב. אנשים זהב יש כאן, אם רק מצליחים לחפור אותם מהררי הפרינססות והפרינססים שנמשכים ללוס אנג'לס כמו זבובים לציפור מתה
16 באפריל, 2008 בשעה 13:08 · שייך לקטגוריית כללי
את דניבוי כבר חודשים שלא מצליחה להבין, עם ויקה, צ'ד ושוף כבר בקושי מדברים, ממציאות מלאה פעלתנות ועשרות חברים נשארנו רק אני, מייק, ועוד כמות כזו זעומה של חברים, שאפשר לספור על יד אחת ועדיין יהיה עודף.
הרבה השתנה בחודשים האחרונים. המון.
ההסתכלות על דברים, הדחף לקום ולעשות משהו טיפשי שנעלם והשאיר אחריו עצלות רגועה שכזו. יכולת ההתבטאות הלוקה בחסר בעברית, לקתה עוד יותר ופנתה את מקומה לאנגלית (שגם בה, אגב, המצב לא מדהים).
יש לי בלוג אנגלית חדש, ופרוייקט כתיבה תקוע, עבודה להגיש בשבת, עבודה שוטפת שנתקעת ומגמגמת לי כבר שבועיים. אחייניות שהתחילו פתאום לדבר ולא שותקות לרגע, ואת כל זה פספסתי.
לא, זה לא פוסט דכאוני, זה סתם פוסט הרהורים. ואולי געגועים. געגוע לכנרת. לשקט, לשלווה. ואולי לאיתי שרחוק כל כך, נותן לראש שלי לרוץ לכל הכיוונים.
יצאתי מדעתי. אולי אשוב.
26 בפברואר, 2008 בשעה 11:02 · שייך לקטגוריית כללי
בלוג דיונים בין mr majar ושלומפער.
כל אחד בנפרד אני קוראת כבר שנים, סופסוף הם החליטו לעשות משהו עם מערכת היחסים שביניהם – והתוצאה:
רצף מכתבים מאחד לשני.
הפוסט העדכני ביותר, שכתב שלומפ, מביא אותה בתובנה מעניינת בסיום.
זאת ועוד – כאן. (כן, צריך ללחוץ על המילה כאן)
ואם כבר בכתיבה עסקינן, לא עשיתי מספיק יחסי ציבור לאתר הפרוייקט המהולל – Write22.
הקונספט פשוט. המטרה היא לאסוף 22 אנשים שונים, שיכתבו 22 סיפורים שונים, שהדבר המקשר ביניהם הוא שכל סיפור הוא עכשווי. לא, הכוונה היא לא שהסיפור חייב להיות קשור למה שקורה סביבנו לעולם, אלא לחוויות שכל כותב חווה בתקופה הזו ובשלב הזה של החיים.
למה 22? כי כשהרעיון עלה לי לראש הייתי בת 22, והתכנון הוא לסנן ולאסוף את הסיפורים עוד לפני יומולדת 23 (לא נראה אפשרי כרגע, אבל לא נורא, מוכנה לדחות את תהליך ההוצאה).
מהתוצר הסופי יודפסו 100 עותקים. כל אדם שהשתתף בפרוייקט יקבל ארבעה עותקים והשאר ישאר אצלי (למה? ככה!)
אתר הפרוייקט הוא ארגז חול. כל מי שמעוניין להצטרף מוזמן להגיב ו/או לשלוח לי אימייל ואפתח לו יוזר באתר, עם קווים מנחים לפרסום.
אין הגבלה למספר הקטעים שאפשר להעלות, אבל בסופו של דבר רק אחד יבחר.
כל העולם ואשתו (חוץ מבוטים) מוזמן להגיב, והכותבים מוזמנים להתייחס לתגובות ולהחליט אם הם רוצים לעבוד קצת על התוצרים שלהם.
Write22
19 בפברואר, 2008 בשעה 11:45 · שייך לקטגוריית כללי
מייק חטף מכות. טוב נו, מכה. שפשוף. וכל הצד הקדמי ליד הנהג פצוע וכואב.
איתי כבר כתב על זה. אפילו העלה תמונה.
איזו טנישה ניסתה לקחת פניה ימינה מהנתיב השמאלי (!), לתוך חניה של תחנת כיבוי אש (!! – לא חוקי במדינת קליפורניה), בלי לאותת (!!!) ובלי להסתכל מעבר לכתף, לוודא שאין אף הונדה פיט דנדשה שתאבד את הברק בגללה.
הביטוח לא עונה לטלפון – "תקלה טכנית בקווים".
אבל אתמול איתי חגג יומולדת. וזה בעצם מה שמעניין אותנו כאן.
מכיוון שמייק היה קצת מושבת – התחלנו את הבוקר באוכל. כי זה חשוב. אחר כך הגיעה הטלויזיה החדשה שלנו. בדיוק בזמן בשביל לגלות שהPS2 שאחי שלח לי לא מתפקד משהו.
לקראת 11 צעדנו רגלית למקום הכי מגניב בעיר – The Grove
בגרוב קנינו קצת בגדים, קצת שטויות ואיזה iphone שאחי היקר ביקש.
מכיוון שיש שם קולנוע – החלטנו גם לראות סרט. Jumper. סרט חמוד, לא מלהיב במיוחד (עם שחקן הורס לאללה, אבל זה לא העיקר).
צהריים, בית, רוגע, SMS מארז, חבר של מאדי, שתוהה לגבי התוכניות שלנו להמשך הערב. דיברנו על סרט.
מפה לשם – הבחור מגיע בתחבורה ציבורית, צועדים לCheesecake Factory שבגרוב ומשם לסרט – There Will Be Blood.
ארז ואיתי לא אהבו את הסרט במיוחד, אני די נהניתי.
כן, זה היה נוראאאאא ארוך (שעתיים וארבעים), כן, הפסקול היה מטריד (מוזיקה מפחידה לאורך כל הסרט, כשבקושי משובצים שם קטעים אלימים/מפחידים/מצדיקים את הדירוג R שהסרט קיבל), העלילה די איטית, הסרט רגוע. אבל היה מעניין. הדמות קצת השתנתה, המשחק היה נהדר, ובאיזה שלב, אחרי שעתיים בערך, כשהישבן קצת התחיל להתאבן – אפילו נקרעתי מצחוק למשך שתי דקות, באיזו סצנה הזויה ומשעשעת, שרק לדמיין את חווית הצילום שלה הגבירה את הצחוק. (לא רוצה להוסיף ספויילר, תראו תבינו)
הסרט נגמר ב1:25 לפנות בוקר, הביתה הגענו קצת לפני 2. ארז הגיע לבית שלו רק בסביבות שלוש וחצי.
בוקר, ביטוח, קווים לא עובדים. מארה עליהם ולוואי ויזכרו לדראון עולם.
5 בפברואר, 2008 בשעה 22:07 · שייך לקטגוריית כללי
יום של עבודה, אחרי לילה עם קצת שינה, הצבעה בבחירות המוקדמות (על חוקים של מדינת קליפורניה, קטונתי מלדעת במי לבחור כמועמד המפלגה הדמוקרטית) וחלק ג' ואחרון של בדיקת בלוטת התריס הרדיואקטיבי שעברתי.
לסיכומו של יום, שהיה בסימן "עמיה קיבלה את השעון המעורר החדש שלה, אינשאללה שלא תשבור גם אותו" –
יצאתי מהמשרד לכיוון המשרד של עמנואל, שהזמין אותי לראות את המקום שבו הוא עובד.
המשרד שלו ממוקם במתחם המעוצב של Schtung music שבסנטה מוניקה.
חלום חיי לעבוד במשרד כמו שלו. נראה יותר כמו איזה לוקיישן מסדרה בריטית מאשר משרד של מתכנתים.
משם לארוחת ערב מוקדמת בQuizzno's, והלאה, לאיזה ארט שואו שג'ון (חבר של עמנואל ובחור חביב בפני עצמו) המליץ עליה.
הגיעונו לארט שואו. אמנות נחמדת בGallery 1988, שם נתקלנו בדניס, עובדת בMOCA
במוקה יש תערוכה של מורקאמי, שהלכתי אליה עם עמנואל וג'ון לפני שבועיים, ודניס סיפרה שברגע האחרון הם הצליחו לשכנע אותו להעביר הרצאה במוזיאון, אז יש מצב שגם לשם אגיע ביום ראשון.
בכל מקרה, את ג'ון פספסנו (הוא היה והלך עוד לפני שהגענו לסביבה), אז הקפצתי את עמנואל הביתה.
איך שאני באה לפנות שמאלה ולעצור לו, מגיע מימיני רכב. בחורצ'יק על אופניים ככל הנראה עצבן אותו, כי הנהג עצר, פתח את הרכב, זרק כוס עם שתיה על הבחורצ'יק והאופניים, יצא מהרכב והתחיל להרביץ לבחור על האופניים. בלי לחשוב פעמיים הרבצתי קצת גז ועשיתי סיבוב קטן לפני שחזרתי למקום. פאקינג נאסטי ביטינג זה לא בשבילי.
5 בפברואר, 2008 בשעה 0:51 · שייך לקטגוריית כללי
עד שסיימתי עם היום שלי, ככה חשבתי, בחמש בערב — טלפון.
לא סתם טלפון, טלפון מג'ף, הבחורצ'יק שמכר לי את האוטו אתמול.
"יש מצב שאת ליד האוטו?"
במקרה חניתי קרוב, אז אמרתי שכן.
"יכול להיות שעשינו איזו שגיאה במסמכים של הרכב, את יכולה לבדוק משהו בנוגע למספר הסידורי של הרכב? נראה שכתבנו את המספר של הרכב הלא נכון, מה שאומר שמבחינת המשטרה/הביטוח ומשרד הרישוי – את נוהגת על רכב בלי ביטוח, בעלות או זכות חוקית כלשהי"
בדקנו, מסתבר שהם חרבנו הכל.
"מה הסיכוי שתגיעי אלינו היום, פתוחים עד 10…"
טוב נו.
טלפון זריז לעמנואל, ידיד שלי שבדיוק מסיים לעבוד בסביבות חמש וחצי, שהסכים להצטרף.
הגעתי אליו בסביבות שש ורבע, ויצאנו לכיוון.
חרא של תנועה, פקקים היסטריים. טלפון בדרך מג'ף שתוהה איפה אני ומקבל את התשובה הזועמת – "פקקים!"
ג'ף אומר שאני יכולה לתת לו אגרוף כשאני מגיעה, על הטרטור, אני מציינת שחשבתי דווקא לתלות אותו מעץ גבוה, חמישים אמה, ברוח חג פורים הממשמש ובא.
ג'ף חושב שאני צוחקת, עמנואל נקרע מצחוק, ובשעה שמונה ורבע אנחנו סופסוף מגיעים. אחרי 3 שעות שלי בכביש (נסיעה של 40 קילומטר, בקושי…)
ג'ימי, הבחורצ'יק שמטפל במסמכים עסוק בעשרים וחמש דקות הקרובות.
ג'ף בינתיים אומר שהוא ממלא לי מיכל דלק על חשבונם, כפיצוי פעוט על הטרחה והבלבול. לא משתלם יותר מדי, הפסדתי 3 שעות (לכיוון אחד, ו4 שעות בסה"כ) שהיו מרוויחים לי הרבה יותר מ15 דולר שעלה חצי מיכל, במידה והייתי מנצלת את הזמן לעבוד, כמו שהייתי אמורה לעשות…
בדרך החוצה ג'ף אומר שהוא ישמח לנסות לפצות אותי על הכל, אני מציינת שדי מתחשק לי על שטיחים לאוטו, הוא מחייך ואומר שהכי טוב שהוא יכול לעשות זה להשיג אותם במחיר עלות (עדיין מוגזם, בערך 100 דולר לשטיחים קדמיים)
אמרתי לג'ף שלא יקח את זה אישית, אבל אני נורא מקווה שלא יצא לי לראות אותו בזמן הקרוב.
(אה כן, התחדשתי באוטו. קוראים לו מייק, והוא שקסי ברמות)
16 באוקטובר, 2007 בשעה 10:16 · שייך לקטגוריית כללי
ולימדתי את פרנק לשאול: ”איך קוראים לך?“ בעברית.
לא ממש יוצא לו טוב, כל ”ך“ נשמעת כאילו הוא מקיא.
פרנק גם פינק לי את המחשב בכרטיס firewire, שדרג לי את הזכרון ל3 גיגה ותיקן לי את הwireless בלפטופ האישי.
כריס הוא סוג של אל. בכל פעם שיש לי בעיה במחשב שנמשכת יומיים – אני צריכה רק להגיד לו שיש תקלה, וברגע שהוא מסתכל על המחשב – זה נפתר.
סוזן נחמדת, הודות לה יצאתי להפסקת צהריים של שעתיים, כי מי יכול להגיד לCIO של החברה בקמפוס לא?
וקניתי כרטיס טיסה לארץ, נוחתת ב19 לדצמבר.
26 באוגוסט, 2007 בשעה 9:55 · שייך לקטגוריית כללי
הודות לאחי המדהים מצאתי סופסוף דירה.
אחלה דירת סטודיו, חדר גדול, מטבח עם מקום לשולחן וכסאות, שירותים-אמבטיה.
רצפת עץ, לינוליאום ובלטות (בחדרים שונים)
נחמד נחמד…
אז אלף תודות ליצחק אחי האהוב שעזר לי להתחיל.
לבטסי (חברה של דודה ג‘ואן) על הבית החם והאוהב ביום חמישי ולבת שלה – מאדי, על הטרמפ חזרה לעיר בשישי בבוקר.
לסטפני על העבודה, העזרה, התמיכה והמקום להניח את הראש בשישי ושבת בלילה.
ולאילן, בעל הבית, על המקום לגור
יאללה, לנקות, לשטוף, ולעבור.
מחר מתחילה עבודה
20 במרץ, 2007 בשעה 23:28 · שייך לקטגוריית כללי
אזהרה – פוסט ארוך, חלקים ארוכים משעממים, אבל תשארו, יש בסוף קוסם.
פילדלפיה היתה מדהימה. בבלוג של איתי יש איזה פוסט או שניים על המקום.
ראינו איפה הקימו את המדינה. לא שלנו. של האלה. את פעמון החירות שקצת מעליב את השם הגדול שיצא לו. חתיכת פח לא גדולה במיוחד.
הלכנו ברחוב של האנשים המגניבים (south street), אכלנו במקום או שניים כשרים, ישנו אצל אלישבע (ישתבח שמה!) ובכלל – אחלה סיפתח לטיול-אמריקה.
ומפילדלפיה לוושינגטון. 4 שעות נסיעה (ועל זה כבר היה פוסט נפרד), מלון נחמד, המון המון שלג. איתי אוהב שלג. גם המעיל שלי, מסתבר.
ובפילדלפיה צעדנו הרבה, לair and space museum של הסמית‘סוניאן, עליו קיבלנו המון המלצות. משעמם תחת. אין דרך יפה להגיד את זה. פשוט משעמם.
אח‘שלי הצטרף עם חבר לסופ“ש שלנו בוושינגטון. איתי ואני יצאנו איתם לשתות, לאכול. לא ברור לי למה, אבל תמיד מוזר לי לצאת לשתות עם אחי הגדול. אפילו לו זה כבר עבר, אבל לי? קשה קשה.
בערב יצאנו למסעדה מרוקאית. הקוסקוס היה מזוייף. לא כזה שסבתא מכינה (לא סבתא שלי. סבתא, באופן כללי). כמה דקות לתוך הארוחה מגיעה רקדנית בטן. אנחנו מחייכים ורוצים להתעלם. אחי מסביר לי שהיא לא רוקדת שם בשביל הכיף, אלא בשביל הטיפים (ומצביע על השטרות שהיו תקועים לה על פיסת הבד באזור המותניים). התעלמתי. הוא ניסה לדחוף לי כסף ליד (שאדחוף לה ל… בד. ינשוף, יא סוטה!). בסוף אחי יצא גיבור ונתן לה טיפ, מה שהניב, לצערי, עוד כמה נענועי אגן באזור השולחן שלנו.
ומשם יצאנו בשבת בבוקר לכיוון לקסינגטון. שמונה וחצי שעות נסיעה לפי אלירם, הGPS החדש של איתי. דרך וירג‘ינה, מרילנד, ווסט וירג‘יניה (איפה שאין קליטה לטלפונים וכל הערים נראות כמו בסיסים של הקו קלקס קלאן) וקנטקי, יייייייייייייייייייייהההההההההההההאאא!.
הרבה סוסים בקנטאקי. ושולחן הוקי אוויר אצל אחי
גם וויסקי. אם אפשר באמת לקרוא לבורבון וויסקי. יש גם מזקקות. הרבה. אחת הידועות (והיחידה שאני הכרתי את התוצרים שלה) יושבת בלורנסבורג. מאז סיום תקופת היובש, ואפילו עוד לפני, מייצרים שם wild turkey. יש להם סיור נחמד מאוד, מבטא דרומי לכולם, וזוקק ראשי (master distiller) שחתם לאיתי על הבקבוק שהוא קנה. אני קניתי גופיה.
ובערב יצאנו לשתות, לסיור פאבים. חמש ketel one עם קרנברי והחדר הסתובב.
ומשם, יום או יומיים אח“כ, לכיוון ג‘ורג‘טאון, ה-סיור של ארה“ב, מפעל הדגל של טויוטה בארה“ב. משקפי מגן, אזניות עם ווליום ואלפי team members שעושים את אותה הפעולה, תוך 55 שניות כמה מאות פעמים ביום, במשמרות של 8 ו9 שעות. כסף טוב, אבל אחרי יומיים הייתי יוצאת משם כמו צ‘רלי צ‘פלין בזמנים מודרניים.
וערב, ארוחת ערב עם פול וקוני (זוג חברים של אחי) במסעדה פלצנית בלקסינגטון. איתי ופול נקלעו לויכוח של מי יותר גדול. הiPod.
הויכוח הסתיים במונולוג הבא של פול:
My iPod kicked your iPod’s ASS!!
i have the master ipod.
in fact, my last name is Pod. Paul i Pod
מה אני אגיד לכם – boys and their toys…
ושוב נסיעה, והפעם לשיקאגו. נייפרוויל למען האמת, לבקר את ברברה, בדודה של אבא שגרה בעיירה דומה מאוד לסטארס הולו. overnight מהיר שם, תוך כדי שמזג האוויר שהספיק להשתנות שוב לרעה מקפיא לנו את החלונות. סיור מהיר בטרולי שמראה לנו את שיקאגו – ומתחילים במסע הארוך חזרה לניו יורק, איפה שבעוד יום וטיפהלה אנחנו צריכים להחזיר את האוטו. השני שלנו. את הראשון החלפנו בפילדלפיה, היה תקול.
עצירה overnight בריץ קרלטון, באדיבות אמא יקרה לי (מאוד, במיוחד עכשיו כשיצאתי יקרה לה מאוד…) ויאללה – ניו יורק.
נחתנו לנו בmilford hotel, לקראת חגיגות סנט פטריקס, החזרנו את האוטו והתחלנו לצעוד, לחפש פאב שבו נוכל לפגוש את כ-ו-ל-ם!
בתשע וחצי נפגשנו במלון, מייק הוביל והלכנו יחד לאיבוד בדרום העיר. איתי, אבי הג‘ינג‘י, מייק (הרופא לעתיד) ואנוכי. בסוף הגענו לפאב אירי צפוף, בו הברמנים עשויים להיות ייבוא ישיר מאירלנד, ובדיקות הID לא מתבצעות בקפדנות (או שבחורות נראות מממממממממש צעירות שם).
בסביבות 11 יצאתי לעשן, אייל ואיתמר בדיוק התקשרו שהם עומדים להכנס, אז חיכיתי עוד כמה שניות. הם נכנסים, הדלת פתוחה, ופתאום – פ‘ין.
הפעם הוא לא הבריז
שתינו עד סביבות 2. הקהל התפזר ונשארנו 4. איתי, אבי הג‘ינג‘י, פ‘ין ואנוכי. חזרנו למרכז העיר לנשנש משהו לקראת ארוחת בוקר.
למחרת יצאנו מהמלון, פ‘ין התנדב (טוב, נודב) להקפיץ אותנו לדודים של איתי בטינק, ניו ג‘רזי. נסענו אליו לאחסן את התיקים והלכנו יחד לאמפייר סטייט. איתי ופ‘ין התחרו מי יכול לצלם יותר תמונות ואני קפאתי מקור. בכלל זה היה מוטיב חוזר. לקפוא מקור. פיזדייץ! קר!
בת דודה של פ‘ין, אלה, הגיעה ברכבת ממרחק שלוש שעות נסיעה עם בעלה טים בשביל לפגוש את הבנדוד. ואותנו. מרוב עיכובים וצעידות התעכבנו בעיר 4-5 שעות יותר מהרצוי וכשהגענו סופסוף לטינק נתקלנו בפתק מהדודים שהם חיכו עד 7 ולא התקשרנו או באנו, אז הם נסעו לעיר ויחזרו ב10. השעה שמונה וחצי. אז נסענו לדודים שלי בfair lawn. הגענו לשם במזל (נהיגה מטורפת של נורבגי משוגע) ושתינו המון קפה. המון המון קפה. בן דוד שלי דיוויד ישב איתנו. הוא פשוט בחור טוב.
עכשיו אנחנו בטינק. אצל אריק וסוזי. אנשים טובים מאוד
היום נסענו באוטובוס למרכז מנהטן. הלכנו למדאם טוסו, בובות שעווה כל כך ריאליסטיות שזה מדהים. משם המשכנו לחנות ענקית של טויסאראס, איפה שגיליתי רשמית שאין לי מה לעשות עם פלייסטיישן 2 אמריקאי. למרות המחיר המעולה (120 דולר) – הוא לא יעבוד בארץ. משהו עם שיטות שידור. פאל או NTSC. אמריקאים זונות.
איתי מצא ים צעצועים.
בצהריים פגשנו את פ‘ין לארוחה בהארד רוק קפה, ומשם ברכבת לworld trade center. או לפחות למה שהיה פעם מגדלי התאומים. עכשיו יש שם חור גדול.
איתי ופ‘ין שוב התחילו בתחרות צילומים. הם גם נכנסו למרכז הנצחה של ההרוגים ב9/11. אני לא. לא טובה עם דברים עצובים.
משם חזרה לטינק ואז לארוחת ערב עם הדודים – ג‘ואן ודני.
עכשיו לילה. איתי ראה קצת תעלת בלאומליך ונעלם. יש ברקע מוזיקה קלאסית. ויואלדי, נראה לי. אשאל את אמא אם אצליח לזמזם את הצ‘לו הזה שוב.
תמונות עוד יגיעו. בקבוק סינגל מאלט שפ‘ין הבטיח לפני 4 שנים בערך כבר הגיע.
זהו. מחר נלך קצת באזורים המגניבים של מנהטן, ארוחת ערב עם המשפחה של איתי וביום רביעי בצהריים – טיסה לארץ.
חמישי בבוקר מגיעים. שישי בערב אני כנראה עובדת (אלא אם כן משה הצליח למצוא מלצרית כוסית, אם לא – יש מצב שאני בבועה) ושבת מנוחה.
אח“כ שבוע לחוץ בירושלים, כשבליבו יומולדת 22 לעמיה.
טלפונים, המבורגרים, הצעות לאירוח (ירושלמים… אהם אהם… אני אהיה כל השבוע בערך בירושלים) ואיחולים יתקבלו בברכה ב27 למרץ.
ים אהבה וגעגועים. אל תתקשרו. יקר לי.
עוד אשוב.
7 בינואר, 2007 בשעה 11:44 · שייך לקטגוריית כללי
זה היה יום כלשהו בשבוע שעבר.
אריק הגיע והמשחק התחיל:
איתי צבר רכוש, אריק סיים עיר והתחיל לבנות. בית, שניים, שלושה – ואף אחד לא נוחת, לא בא לבקר. אריק מתחיל בקמפיין שיווק:
אני נוחתת לבקר, איתי מגיב (לאריק – הבהרה. איתי לא מגיב לי. הוא מגיב לאריק.) בבגרות:
(“תמצוץ לי“ – למי שלא הבחין)
המשחק ממשיך, אני מתקפלת, מעבירה את הרכוש לאיתי וממשיכה לתעד. איתי ממשיך לא לנחות אצל אריק שמצידו בונה מלונות. איתי עדיין לא נוחת ואריק מתחיל לשחרר קיטור:
איך נגמר? יפה. אחרי 2 שוטים של וויסקי לכל אחד מהבחורים וטעימונת של ג‘יימסון של הנקבה (אנוכי).
(כן, עמיה בפרץ פוסטים. הLive Writer הזה עושה את כל עניין פרסום הפוסטים נוח יותר. הרבה יותר)
לפוסטים הבאים »
