15 בנובמבר, 2007 בשעה 10:22 · שייך לקטגוריית כללי
מעשה בעזרא סימן טוב. איש תם. פשוט. מותיקי ירושלים. ירושלים של בוסתן ספרדי.
עזרא סימן טוב קם בבוקר, הולך לבית הכנסת, מתפלל בניחותא, חוזר לביתו לפת שחרית והולך לעבוד במכבסה.
בשבתות, עזרא סימן טוב אוהב לשמוע את חכם פינטו דורש. גם את חכם כהנוף הוא שומע, בדרשה היומית שבין מנחה לערבית.
את פלפולי התורה הוא לא מבין, אבל הלב הטוב שלו והאמונה השלמה באלוהים מוליכים אותו בדרך ישרה.
הכתיבה של הרב סבתו מחזירה אותי לימי האולפנא העליזים, אלו טרום אלקנה, בכפר פינס.
זו כתיבה של פעם. לא זו המודרנית, הרזה. כזו שמציירת עולם שהיה ועוד אפשר למצוא בפינות שונות בירושלים. במילים פשוטות, שמתחברות ישר לנפש.
כתיבה שמעלה תחושות של קבלת שבת ושירי סעודה שלישית. בלי מחיאות כפיים, קצב או הומור. זמירות, פיוטים וניגונים של סליחות.
געגוע לעולם שהיה וכבר איננו.
לשעה וחצי עלו בי תחושות ששכחתי שאפשר להרגיש.
הלוואי והייתי יכולה להעביר את העוצמה בכתב. המילים זורמות לי בעצמות, ממלאות את החדר, אבל לא מצליחות לצאת.
3 ביולי, 2007 בשעה 9:26 · שייך לקטגוריית כללי
יום ראשון היה לפני יומיים. עבדתי ביום ראשון. שש שעות בסה“כ. הגעתי עם אלי (רכבו האהוב של איתי), כך שכשיצאתי קפצתי לבקר את ויקה בלאט וגררתי אותה לת“א.
יצאנו, אכלנו, קיללנו, עישנו, שתינו.. כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים.
קרוב, אבל לא… קפצנו לאכול, לשתות, התעפצתי, חזרנו לבית של איתי ונרדמתי.
בבוקר תכננו להשכים ולעלות שוב ירושלימה. התכנון השתנה כשהחלטנו ללכת לאכול. אכלנו, הסתובבנו בסנטר, הסתובבנו עוד בסנטר. בסביבות 12 החלטנו להתגלגל ירושלימה. הגענו ליציאת השלום שבאיילון במטרה לתפוס טרמפ ולחסוך קצת מזומנים.
תוך כדי התייבשות (גותית ובחורה גבוהה לא גורמות לנהגים רצון עז לעצור להן טרמפ) נזכרה ויקה בלאט שנבלה (מכר חביב של העלמה) גר בת“א ואמור לעלות לירושלים, ושבטח פספסנו אותו, אבל…
אבל טוב, נבלה אסף אותנו ועלינו לירושלים.
ויקה למדה (או לפחות היתה אמורה), הכנתי אוכל, ישבנו, קשקשנו, ראינו taxi, קבענו עם חדווה ויצאנו, כשאני כבר מותשת מהחום.
בירה בסירא, פאב ברחוב בן סירא, איפה שהיה פעם הדיוואן (או D-one או מה שלא יהיה, מימי לא הייתי שם). פאב עמוס גם באמצע השבוע, טווח הגילאים נע בין 18 ל60, מחירי הגולדסטאר סבירים (18 לחצי ליטר) והמרפי‘ז בסטנדרטים של ת“א (24 לחצי ליטר). ישבנו שם ויקה, צ‘ד, נבלה, הנקבה של נבלה ויעל.
משם חתכתי לבית של ניסים, לראות את X-men 3, לבכות על זה שכולם רעים, מגנטו בן של עז ושיו ג‘קמן (וולברין) שווה ברמות היסטריות. גם הרבה אלכוהול, מהפלאסק הנחמד שלי.
בשתיים הלכתי לישון, בשבע וקצת התעוררתי, מאז אני בעבודה. מסתבר שהמועסקת החדשה של הבוס הישן לא מתעסקת באחד מהפרוייקטים שעשיתי, כך שאני תקועה איתו. אממה – אין לי מחשב. אין לי את התוכנות שאני נעזרת בהן, אין לי שפיות.
אבדה, הלכה לאיבוד, פיניטו. רעבה. התקשרתי לבנק להוציא בנקט כדי שלא אתקע שוב (כמו היום) בלי מזומנים.
עוד עבודה, כי הבוס לשעבר מציק בנושא, לא אספיק לישון הלילה.
הלילה, מחר ומחרתיים עובדת בנקניקיות. כל הבקרים של הימים האלו – עובדת בירושלים.
שיגמר כבר השבוע, קיבינימט!
3 ביוני, 2007 בשעה 8:50 · שייך לקטגוריית כללי
טלנובלה חדשה בערוץ סעמק, הערוץ שבו עמיה חיה.
קמתי היום בשבע וחצי, שזה שעה אחרי שתכננתי לקום, עם הבנה ברורה וכואבת – שאין לי מזומנים.
נכנסתי לאתר של חשבון הבנק שלי, בדקתי. וגם שם לא היו לי מזומנים.
ביקשתי מאיתי את הרכב ועליתי ירושליימה.
עבודה, ישיבות צוות מיותרות, שמחה וששון מחוסר נוכחותו של הבוס הציוני שהלך להרביץ ציונות בגולה הדוויה, ותוך כדי כך גם לנשום קצת אוויר ניו יורק צלול כיין.
הסתיימה העבודה, בדרך לאוטו – ומייקי צץ ממול. לא בדיוק צץ – הוא גר ממש ליד הרבותא, והיה בדרך לרבותאתו. נכנס לאוטו והתחלנו לנסוע.
למרכז העיר. שם השעון שלי בילה את לילותיו האחרונים, מאז שנשכח אחר כבוד על המדף במקלחת של צ‘ד – חברה טובה ואמא לעת מצוא.
השעון לא אצל צ‘ד, הוא אצל הינשוף שגר צמוד אליה ונמצא בשעות מוקדמות אלו של היממה (שש וחצי בערב) בבית.
סיבוב ממגרש הרוסים דרך קרן היסוד, חזרה לקינג ג‘ורג‘ ולפקק הקבוע ברחוב הלל ובינתיים טלפון לינשוף, שעקב חוסר המזומנים שהוזכר לעיר וכן מצוקת החניה בירושלים הקדושה – אין מצב שאוכל לעלות מעלה מעלה מעלה לדירתו.
כאן המקום, אני משערת, לציין כי הינשוף מדדה על קביים בימים אלו עקב תאונת אופנוע שכללה כביש, אופנוע, ינשוף ומונית. הינשוף גם גר בקומה השניה. בלי מעלית.
הינשוף דידה על קבו מטה מטה מטה עם שעוני היקר ועם פיתות וחומוס (אתה האהוב עלי מבין כולם) ואחרי כמה דקות שיחה דידה בחזרה.
בינתיים, בת השירות שאיתי ברכב בכל אותו זמן ואני מתגלגלות לכיוון דירת השירות שלה, שבדרך. שעה של נסיעה ברחובות ירושלים מהרגע שיצאתי מהמשרד ועד הרגע שהתחלתי סופסוף לצאת מהעיר.
לת“א הגעתי ב20:17. 11 וחצי שעות אחרי שיצאתי ממנה.
עבדתי, עכשיו אני רצוצה.
—
גונן כתב,
4 ביוני, 2007 @ 11:17
תגידי תודה, לפחות יש לך עבודה.
וחשבתי שאני האהוב עלייך מכולם, אני מבין שאת אוהבת את כולנו ואומרת שאוהבת אותנו הכי הרבה רק כדי שנרגיש מגניבים.
לא עוד!!
לא נכנע יותר להתחנחנויות שלך.
