12 באפריל, 2007 בשעה 23:45 · שייך לקטגוריית כללי
היה יומולדת, גני יהושע, שישי בצהריים לפני שבועיים (בערך).
הגיעו אנשים כלבבי (איתי, בועז, אפי, סבא, אריק, איילי, אייל, דנה, חדוה, הינשוף, דניבוי, שי, שלומי, לואיס… וישמצב ששכחתי עוד מישהו, אבל עבר הרבה זמן מאז).
שתינו בירות, וודקה אתרוגים, אריק חיסל פלאסק של the balvenie (או איך שלא מאייתים את זה), אכלנו עוגת שוקולד בצורת גיטרה שאמא של איתי הכינה (יאאאאאאאאמי!) ושיחקנו קלפים. דוראק, נו שיט, טוטם.
היה טוב. נשרפתי טוב.
חזרנו בשעות הצהריים המאוחרות לבית של איתי, עם אייל קטן באמתחתנו. תוך כדי שיחה עלה הרעיון לעלות צפונה, לכנרת. ארקדי נשמע נלהב, אנחנו ארזנו, עצרנו אצל אייל בשביל שיכין גם הוא תיק תיקון, והלאה. ארקדי בינתיים הוריד התלהבות והודיע על ביטול, הזעקנו מיידית את אייל הגדול.
הנסיעה צפונה כוללת עצירה באלונים. יש שם מקדונלדס ואנחנו ממש ממש רעבים.
קבוצה של ערסים קטנים בני 12 עושה טרור במקום.
הם רצו במקדונלדס, זרקו אחד על השני המבורגרים וצעקו.
אף אחד לא הגיב.
באיזה שלב, כשהם יצאו החוצה ועשו תנועות מגונות לקהל בתוך המקום, אייל ביקש רשות.
הוא קיבל אותה.
אייל יצא לרכב, הוציא את האלה שלו וצעד אחריהם בפוזה מאיימת במיוחד. הדבר היחידי שהוא אמר להם היה – ”תרגעו!“. לא הרביץ, לא צעק, רק אמר – ”תרגעו!“.
בשלב הזה החלטנו לקפל את הבאסטה ולהמשיך בנסיעה, תוך כדי יציאה מהמתחם, קלטנו רכב סיור של מג“ב עוצר ליד הילדים. אייל צחקק, ואנחנו דמיינו את הילדים מספרים להם ש8 ערסים כבדים הרביצו להם עם אלה, אבל שהם קרעו אותם בשתי אצבעות, או כל הגזמה אחרת כשערסים קטנים נהנים להמציא בשביל להרגיש טוב עם עצמם.
המשכנו לכנרת. מדורונת, נשנושים, קצת אלכוהול – ולישון.
למחרת, עקב רוחות עזות וחרא תחזית מזג אוויר נסענו לכיוון קיבוץ יפעת, לפגוש את שחר, מג‘די ומשה. על האש נחמד שהסתיים בגשם סוער, האיילים תיקנו לשחר את הטלויזיה – וחזרנו למרכז.
שבוע אחרי (אחרי ליל הסדר טוב במיוחד ועוד כמה שטויות) – כנרת.
7 אנשים, 2 רכבים ואופנוע, 2 אוהלים, 3 מזרונים, 2 שקי שינה וכמות נדיבה של יין - עונת הכנרת 2007 מתחילה מבחינתי רשמית.
14 במאי, 2006 בשעה 7:35 · שייך לקטגוריית כללי
אבא כועס עלי. בצדק.
לאייל היה יום הולדת ביום רביעי. ביום חמישי הוא קפץ ומרוב מותשות (שמה זין על זה שלא קיימת מילה כזו) ביקשתי ממנו ללכת ונרדמתי. בשישי בלילה דיברנו ויצא שהחלטנו לנסוע לכנרת יחד בבוקר.
מסתבר שאייל לא באמת האמין לי, כי גם כשהוא בא לאסוף אותי – הוא שאל לאן נוסעים.
הודעתי בשמונה וחצי בבוקר לאמא שאני זזה ואחזור במוצ“ש. (כאן המקום להזכיר למי שאולי לא קלט את זה עד היום שאמא ואבא דתיים?) נסענו צפונה.
נסענו לחוף דקל. דרך כרמיאל. דרך כמה אופנוענים שווים שגרמו לאייל ולי לדפיקות לב מואצות מרוב התרגשות (ולעוד כמה תופעות לוואי שלא כאן המקום לפרט :לול:). חיפשנו את מג‘די כמעט חצי שעה עד שזיהינו את המרצדס החבוטה שלו בחוף. מרצדס מיי אס, פג‘ו שבורה.
טבילה קלה, נסיון להטביע את עמיה, בירה, השתרעות על האבנים – ונוסעים לעשות מנגל. עצירה בכפר קנא להצטיידות ומגיעים לקיבוץ.
מנגל, עניינים, טעים, יין, וויסקי.
שמונה וחצי בערב מתחילים להתגלגל למרכז.
אחרי עצירות ושאר ירקות הגעתי הביתה.
עוצרת בחדר, מנתקת את המחשב מהחשמל ומתקדמת לכיוון חדר הטלויזיה שם אמאבא יושבים, בתקווה לזמן איכות.
אבא חוסם אותי, ואני שואל אם אכפת לו לפנות לי מקום.
אבא נועץ בי מבט זועם ואומר – i mind.
מבינה את הכעס. יש חוקים בבית. אני לא אמורה להתעלם מהם. ומצד שני – אייל הוא מעבר לחוקים. לא נתתי לו את כל היחס שמגיע לו לאחרונה והוא אחד האנשים היקרים לי. תמיד שם בשבילי, תמיד עם הציניות הזו. אז לוותר על אפשרות להעלות לו חיוך על הפנים בשביל משהו כמו שלום בית? מיותר, לא?
עד מתי בית של אמא ואבא?
29 באפריל, 2006 בשעה 7:32 · שייך לקטגוריית כללי
עבר הרבה זמן מאז שכתבתי כאן, וכל כך הרבה קרה. הפוסט הזה יצא קצת ארוך (מצטערת מראש), אלא אם כן ההודעות מדניבוי הידיד יסיחו את דעתי.
פסח. פסח התחיל ממש נחמד. הגעתי לכנרת ערב חג, עם ידיד, שוקולדים ובקבוק יין. יין זה כל מה שצריך בשביל להסתדר על 3 ארוחות ביום בחוף הים.
הולכים עם בקבוק שלוף לקבוצה של חבר‘ה צעירים שמתחילה להכין מנגל, מחייכים, מניפים את הבקבוק ושואלים בנימוס – ”סליחה, יש לכם אולי פותחן?“
ב9 מתוך 10 מקרים מוזמנים לארוחה ולאלו שאחריה.
פרט חשוב שמומלץ לשמור עליו – לא להתחיל עם אף אחד מהנוכחים, זה יכול לפגוע בהרמוניה עם האנשים שהגעת איתם לחוף. לצערי הזנחתי פרט חשוב זה. כמה אנשים כועסים עלי, אבל היתה לי חופשה מטורפת בצפון 
אז מתוך שבוע וחצי בצפון ביליתי כ5 ימים בכנרת, כמה לילות בקיבוץ לא רחוק, סופ“ש אצל האחות בכרמיאל, יום אצל חברה ושלוש-ארבע שעות אצל אחי בטבריה.
השיזוף נאה, צריכת האלכוהול והסיגריות גם היא.
מיד כשחזרתי למרכז קיבלתי טלפון מאחת ספקיות האינטרנט בשוק. קורות חיים שלי נשלחו אליהם מידיד שעובד שם והתגלגלו במקום הרבה זמן בגלל שאני גרה מחוץ לגבולות הגיוס. למחרת, כשכולי עדיין עייפה ולא מפוקסת הגעתי למרכז הדרכה.
יום שלם של שאלונים מטרידים ודינמיקה קבוצתית. בסוף היום, לפנות ערב, הודיעו לי שהתקבלתי. יש שם אנשים סבבה לחלוטין, יהיה טוב. אה – זה גם אומר שאני עוברת למרכז
למחרת קיבלתי טלפון ממישהי שאני מכירה מגיל 5, ביקשה שאעזור לה לתרגם מושגים מאנגלית לעברית בשביל אתר אינטרנט. לקח חצי שעה. עשיתי את זה בכיף.
יצאה לי מזה עבודה נוספת.
גבירותי ורבותי (ליתר דיוק – 3 האנשים שקוראים את הבלוג) – שימו לב לשינוי מטריד. מיצור בטלן הפכתי לאדם בעל 3 עבודות.
מאז גם הספקתי לקבל רשיון (עברתי טסט שני, תודה), לישון קצת ולראות את מכבי מנצחת בחצי הגמר. הספק נאה, לא?
1 באפריל, 2006 בשעה 7:28 · שייך לקטגוריית כללי
סופ“ש בכינרת, עם הג‘ינג‘י בעיקר.
הגענו בשישי אחה“צ, לקראת כניסת שבת.
התמקמנו, נשנשנו, ופתאום כבר לילה.
שנת לילה עריבה (פלוס מינוס. החולירע תפס את החצי הטוב של האוהל, אני ישנתי על שורש). ובוקר.
בבוקר הגיעה שאר הכנופיה ונסענו לאחוזת שולמית בראש פינה לטרוף. היה טעים, מעולה ואנשים סבבה.
הסופ“ש הגיע בזמן ממש טוב. בדיוק אחרי הופעה של הדרה שהייתי בה ביום חמישי.
זה היה במועדון המיילסטון במבצר שוני שבבנימינה.
בן דודי האהוב ואנוכי נסענו לנו מכיוון ירושלים לבנימינה. חמש דקות מבנימינה נזכרתי בעוד בני דודים חביבים שגרים שם ושאהנה לגרור איתנו. למרות 5 דקות ההתראה הם באו בקלות מפתיעה.
הופעה בתזונה! או שזה היה בגלל שישבתי שם עם בן דודי האהוב שהיה חסר לי בהופעות שלה.
היה ביתי כזה, ונעימי. מאוד נעימי.
הבית מתחיל לקבל צורה של פסח. אפילו החדר שלי כשר. (אחרי יומיים של עבודה ושקית זבל כתומה שיצאה ממנו). נקיונות מביאים גל של נוסטלגיה. מצאתי מכתב שהשאיר לי אחד המאבטחים מתקופת השירות הלאומי בבוטקה בכניסה, עם פראפראזה מעניינת על דברי זלדה – ”רע לי, מתי תמותי?“ ושאר מילים יפות בסגנון.
הסופ“ש הזה עשה רק טוב. פעם הבאה שיהיה שמש והכל יהיה מושלם
15 ביוני, 2005 בשעה 3:54 · שייך לקטגוריית כללי
שבת בצהריים, ויקהבלאט ואנוכי מתעוררות, מתארגנות ויוצאות מהמעונות צפונה.
אחרי המתנה של דקה וחצי בטרמפיאדה (אני בישיבה וויקי עובדת קשה לתפוס טרמפ) עצר רכב שהגיע עד לצמח. טרמפ איכות אנשים יבשים…
מצמח עצר לנו אדם חביב עד לטבריה, חשבנו לקפוץ לאחי הביתה בהפתעה ולהצטייד במזון, שהזנחנו לחלוטין. הטרמפ היה איכותי, הביא אותנו עד לבית של אחי.
עלינו במעלית, דפקנו בדלת – וכלום!
אחי לא נמצא.
שבת. אח דתי. אין למי להתקשר.
התחלנו לחלץ את עצמנו לכיוון הכנרת. כעבור שעתיים נחתנו סופסוף בחוף דוגית.
בעזרת חבורת כיכריסטים הקמנו לנו אוהל לתפארת, פרסנו שק"ש, ויצאנו למקום של נפתלי, שהוא סוג של כיכר העיר בחוף.
התיישבנו עם שלושה ספק גאים ספק שלישיית מה קשור, עד שהם קמו לפזז, והמשכנו לראות את שר הטבעות שהוקרן.
ואז הגיעו הערסים.
מכירים את הערסים המזדקנים? בשנות העשרים המאוחרות שלהם? לחוצים לאללה למצוא זיון ומוכנים להשתרע בחוף הים בחום אימים רק בשביל הסיכוי הקלוש שימצאו אחד?
הם התחילו גרוע. שאלו אם אני בריטית.
לא מבלבלים בין אמריקאים לבריטים, זו טעות של בית כלא.
אח"כ חשבו שויקי אמריקאית. טעות יותר גדולה, היא רוסיה.
רוסים שונאים אמריקאים. השוואה ביניהם היא טעות.
אחרי שהבהרנו את הטעות, הערס אמר שהוא לומד מאיתנו כל כך הרבה, שהוא חייב להשאר בסביבה כדי להחכים עוד, ושאין לנו מה לדאוג, כמובן, כי הוא ישמור עלינו בלילה באוהל.
כל כך מתחשב מצידו.
אמרתי לו שאנחנו רק הולכות לעשות סיבוב, ושבקרוב נחזור, אולי. ותודה על ההצעה שלו, בינתיים דוחות אותה, אבל אם הוא יהיה באזור מאוחר יותר, אולי נשנה את ההחלטה. אבל שלא יסמוך עלינו ויחפש משהו אחר…
איכסה!
