זה קטע מוזר כזה

לכתוב משהו אישי במדיה כל כך ציבורית, אבל אני מתנחמת בעובדה שאולי שלושה אנשים קוראים את הבלוג הזה, אז זה קצת כמו לכתוב לעצמי.

במוצ"ש שאחרי ראש השנה סבתא שלי נפטרה.

בשנים האחרונות, מאז שעברתי יבשת, התנתקתי מכולם. סבתא שעד אז דיברתי איתה פעם ביומיים לפחות – חלתה והפכה צלולה פחות. אם לא דיברתי איתה שבועיים, היא סיפרה להורים שהתקשרתי בדיוק אתמול. ואז עשיתי מה שאני עושה תמיד כשקשה – נעלמתי. תירצתי לעצמי שהיא גם ככה לא זוכרת מתי התקשרתי ועל מה דיברנו – אז לא צריך להתאמץ.

בביקור לפני האחרון שלי בארץ ביקרתי את סבתא בבית אבות סיעודי. היא לא פתחה את העיניים אפילו פעם אחת. אחרי זה הפסקתי לשאול את אמא איך סבתא מרגישה. נעלמתי.

לפני הביקור האחרון סבתא עברה לבית אבות קטן ואישי. אמא אמרה שטיפלו בה שם טוב יותר, שהיא נראתה יותר טוב. דאגו לה כמו שצריך. ואז בביקור האחרון לא ראיתי אותה. לא הסתדר מבחינת זמנים, וכל כך פחדתי לראות אותה, צל של האישה החזקה שהכרתי – שאמרתי לעצמי שנראה אותה בפעם הבא.

ואז עבר ראש השנה, ובשבת בצהריים אחותי הגדולה התקשרה. תמיד דמיינתי שיחה מאמא, אבל זו היתה אחותי. לא היו לה יותר מדי פרטים, חוץ מזה שההורים ואחי היו שם איתה. ואז היא תפסה את אחי שגר לידי בטלפון, והוא התקשר והזמין אותי לבוא אליו.

אכלנו. זה מה שעושים כשעצוב. ודיברנו עם אמא, ואז שתינו קצת סקוטש, לזכר סבתא. ואז זה התחיל לחלחל. שסבתא נפטרה.היא נעלמה לי לפני שנים, בעיקר כי לא ידעתי להתמודד. אבל עכשיו מאוחר מדי לתקן. לראות אותה, לתת לה חיבוק. והיא כל כך חסרה לי. שתגיד לי לשים סוודר כשאני יוצאת, למרות ש30 מעלות בחוץ. שתתווכח איתי על פוליטיקה, תיתן לי עצה, תגיד לי מה אני עושה לא נכון ותגיד לי מה לעשות עם עצמי, because she knows best. יודעים מה? she did.

תגובה אחת “זה קטע מוזר כזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>