ארכיון הקטגוריה: כללי

Once upon a time there was a boy who flew

משגע אותי כשאנשים משתמשים במילה "ממקום". זה בא בעיקר בראיונות עם עוד איזה d-list celebrity שמצא לו כמה דקות של תהילה באיזה ריאליטי מטופש. הוא יספר שזה בכלל לא הפרסום, שהרצון שלו להיות באור הזרקורים בא ממקום לגמרי לא אנוכי, ממקום של נתינה, וכל מה שאני רוצה זה להוריד עליו כפכף, ממקום של עצבים. גם מילים כמו "להכיל" מביאות לי את הסעיף. כל כך הרגשה של פסטי-שאנטי, וכל מי שמדבר כמו פלצן הוא בעצם נורא ניו אייג'י ומתקדם. yeah, right.

זה קצת כמו בgrandma's boy, כשמיסטר צ'יזל בא ביציאה ניו אייג'ית סטייל
"I had a dream last night. I was a snake slithering through the grass, until I came upon a dead elk, and I climbed into his soul, and its there I stayed until morning, which meant I will underestimate someone very close to me."
דאנטה, שמוכר גראס לכל השכונה מסתכל עליו ושואל – "where do you get your weed?!"
צ'יזל בתגובה – "from you, Danta".

קיץ מגיע, יש ריח של קיץ באוויר, האוויר חמים ונעים. נעים ללכת ברחוב עם חולצה קצרה וסנדליים.

טיולים מגיעים והרבה. לרגל המאורע נעליים חדשות:
נעליים

ככה אני נראית בטיול (כששמים לי מצלמה מול הפרצוף)
Big Fork 2013

וזה מה שרואים כשהולכים על מסלול לסוסים:
באטרפליי

וקיץ עכשיו, כבר אמרתי? אוטוטו פסטיבל Bonnaroo. בן דודי הצעיר ואנוכי הולכים לבלות 4 ימים במנצ'סטר טנסי, עם מוזיקה טובה, קמפינג עם המוני זרים וים היפים מסתובבים. יהיה קטעים פה וואו וואו

countdown

מה יהיה אמריקה?

אז אני בתפר הזה בין יום הזכרון ליום העצמאות, וג׳ף שיושב לידי בעבודה אומר ״פיצוץ בבוסטון״, רק שהוא אומר את זה באנגלית. וזה שלוש בצהריים. ג׳ף מבוסטון וחבר שלו מסמס לו מהמרתון, ורגע אחר כך שהיו שני פיצוצים. ומתחילה התחושה הזו של הפאניקה, כשאתה מחפש באינטרנט מידע, והוא עדיין לא שם. אז התקווה שזו תאונה ולא מעשה טרור מתחילה להתפוגג ואני תוהה לעצמי – למה לעזאזל עברתי לכאן? פעם לפחות חשבתי שהפיגועים מאחורי, עכשיו זה לא מרגיש ככה. וההזעה מתחילה, והעיסוק האובססיבי בחדשות ושלושה אנשים בינתיים מתים, אומרים שאפילו ילד בין ההרוגים. והם לא רגילים לזה פה. שוק טוטאלי כזה, הם לא יודעים מה לעשות, ממה להמנע. ואז אני חושבת לי, איזה דפוק זה שבתור ישראלית אני יודעת שצריך לחכות, לוודא שאין מטען משני, ולא לרוץ בפאניקה, למי להתקשר, מה לעשות. הפורום הישראלי באמריקה כבר התפקד וכולם שם בסדר, אבל זה כזה קקה! מיום זכרון לכמעט בלי ספק פיגוע, ללימודים ויום העצמאות שוב פעם מרחוק, בלי שירה בציבור. וכל כך קקה להיות כל כך רחוקה, ועדיין… לא מסוגלת לחזור. כוס אמא של הדיכאון הזה. וההפרעות קשב (סנאי), איפה הגראס איפה?

Life of Pi

את הספר קראתי לפני הרבה שנים, הרבה לילות בלי שינה והרבה שינויים שהשכיחו ממני המון ספרים. ראיתי הערב את הספר.

Don't let the truth get in the way of a good story

YouTube Preview Image

 

28

ו' ניסן היום. היום לפני 28 שנים, ב7:20 לפנות בוקר יצאתי לאוויר העולם.

ומאז ועד היום, בכל ו' ניסן אני חוגגת לי יום הולדת. כזו בלי עוגה תוצרת בית כי שבוע הבא פסח, המטבח כבר כשר ואי אפשר עם הפירורים האלה!

Bodies in Motion, with Gilad!

שכיבות שמיכה (חצי) – 2 סטים של 10, פעמיים ביום משך שבועיים

שכיבות שמיכה (מלא) – סט של 5-7, פעמיים ביום משך 4 ימים (and counting)

Kettlebell – 10 lbs, הגיע היום בדואר.

workout ראשון:

YouTube Preview Image

מצב צבירה נוכחי – ג'לי.

רגע של עברית

במן השתפכות הנפש שכזו, שמגיעה כשהעברית כבר כמעט נעלמת, ורק עברית של פעם, של שנות החמישים, מתגבשת לה במוח.

עברית של פעם היא שפה נהדרת. לכל מילה יש משמעות, עומק, והיא עושה צביטה בלב. הנה, צביטה בלב, איזה יופי של מילים, אני מרגישה את הלב ואיזה לחץ מוזר ורגעי עליו לרגע.

עצב חשוף, עצב הוא nerve אבל גם sorrow, חSוף מעביר בי צמרמורת, אי נוחות כזו שכל פיפס קטן מעצים אותה.

כשאתה מאושר באמת, ברגע ההוא לפני שזה נעלם, כאילו פיענחת את הצופן ההוא של כל הרגשות שבעולם. הנפילה אח"כ מציגה בפניך בלי להתבייש את הצד המחורבן שבעניין. בהפוך על הפוך על דברי רבי נחמן, שהרי אתה מגיע למקום ההוא שחרא לך בפעם הראשונה, ואומר לעצמך "חרא לי", אומר לעצמו ריבונו של עולם – "הוא חושב שזה רע? קודם כל אביא אותו לשמחה גדולה, שיראה מה זה אושר אמיתי, ו-א-ז-! אפיל עליו כמה מכות ברצף שאחריהן הוא לא יוכל לקום בבוקר".

"עלק אומר לעצמו 'חרא לי'", מהמהם לו האלוה תחת שפמו.

זה יהיה כל כך נחמד

יום אחד אולי אפרוש כנפיים, ואעוף גבוה גבוה לשמיים, אראה את כולם עומדים קטנים קטנים והתמונה המלאה תתברר. והדמעות האלה שזולגות בלי התרעה מוקדמת ובלי יכולת להפסיק אותן יעלמו סופסוף. הניתוק בין הראש לשפה יעלם ואצליח לזכור מה אמרו לי לפני שעה.
יום אחד אולי אהיה מאושרת, ואדע מה זה אומר להיות מאושרת. כי חוויות חדשות הן רק הסחות דעת נהדרות. מסיחות את הדעת מההליכה הלא מודעת למה שרק מגיע, כי זה בזרימה.
יום אחד אפילו אבכה על מערכת יחסים שנגמרה, כי היא תכה בלב, ולא רק באגו. יום אחד אקום בבוקר וארצה לצאת מהמיטה. יום אחד אנהג ולא אדמיין איך תראה ההלוויה.