ארכיון תגית: במה חדשה

חזה עוף בפיתה

"חזה עוף בפיתה", נשמעה ההזמנה.  נלחצתי.  התחלתי לרוץ מצד לצד.  שמעתי את הטבח מקלל ואומר לאדון שהזמין שיקח בערך חצי שעה להכין, כי צריך לתפוס את העוף המקפץ.  אז האיש ויתר ולקח שווארמה.  הפרה הייתה כבר מתה, פשוט תלויה ומתבשלת, אז זה לא לקח הרבה זמן.  הצטנפתי לי בפינה, בודד – אחרון מכל חברי שהגיעו איתי. עד ששוב הגיעה ההזמנה הארורה "חזה עוף בפיתה". שוב התחלתי לרוץ ולקפץ, קצת זקן מדי למשחקים האלה, ושוב שמעתי כמו מתוך חלום את הטבח מתנצל, כי העוף השתגע ושוב החליטו לקנות שווארמה.  כך עבר יום ועוד יום, הגיעו כמה חבר'ה חדשים להיות איתי וכולם די נעלמו כבר מהנוף.  שוב נשארתי לבדי.  השאלה המקוללת נשאלה שוב "יש חזה עוף בפיתה?" קמתי.  התחלתי לרוץ. הבעיה היחידה היא שכבר הרבה זמן לא התעמלתי, אני לא כ"כ בכושר. הלב כואב, מתכווץ…ומפסיק לפעום. "חזה עוף בפיתה? – העוף חטף התקף לב, יקח זמן עד למשלוח הבא. רוצה אולי שווארמה?"

29 לדצמבר 2001

מכה – עבודה בהמשכים

1.

טסתי לאמריקה לעשות את המכה. כן, אני יודע.  כולם מכירים את הסיפור על אסף שקרע את התחת בעבודה בתחנת דלק משך שנה אחרי השחרור עד שנשבר לו והוא קנה כרטיס טיסה לאמריקה.  אסף הגיע לקניון והתחיל למכור את מוצרי ים המלח לכל מיני נשים. הוא לא הפלה בגלל גיל, או מוצא, למרות שלא חיבב במיוחד את הטנישות.  היה קשה לגרום להן לקנות.  כל המליסות, ברברות וההת'ריות היו קלות יותר לשכנוע.

אז אסף בילה את עונת הקריסמס בקניון בטקסס, עשה מכה מטורפת של עשרים אלף דולר וחתך לדרום אמריקה לטיול של שנה-שנתיים, עם ים כוסיות, אחלה שיזוף, מסיבות וסמים.  בלי מחלות, גניבות, שודים או אף מאורע שידפוק את הסיפור. זה הסיפור של אסף.  לי קוראים עודד והסיפור שלי הוא קצת שונה.

הגעתי ללוס אנג'לס בקיץ 2007. היה חמים, נעים, ולא היתה לי דירה. זאת אומרת, היתה לי דירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו למכור, אבל בילינו את רוב הזמן בקניונים כך שאני בקושי זוכר איך הדירה נראתה, מי היו השותפים או אם היה אוכל, או שחיינו בעיקר על סמים.  חיינו בעיקר על סמים.  אני נשארתי בגראס, אבל יחזקאל ויובל החליטו שקריסטל מת' זה הסם של המאה ה21. יחזקאל במאה שערים עכשיו, ויובל בכפר גמילה, אבל עדיין לא הגענו, ואולי בכלל נוותר, על תולדותיהם ואחריתם של הבחורים.

יום שלישי היה השבת שלי. יום המנוחה. תוך כדי צעידה נמרצת לכיוון כלשהו הרחק מהדירה נתקלתי בסניף סטארבקס.  די קל להתקל בסניף שכזה, אבל הקרירות הנעימה מבית הקפה רמזה לי שישתלם לי להכנס ולנוח שם לרגע.  כמה שהקרירות הזו צדקה.

יש תורה שלמה להזמנת קפה בסניף סטארבקס, ואני כהרגלי אבוד. הפתרון במקרה כזה פשוט.  על האבוד להעלות על פניו את החיוך המקסים ביותר שיכול, ובאנגלית פשוטה לבקש Surprise me בגודל בינוני. זה עובד בכל פעם מחדש, ומוודא שהבריסטה בבית הקפה הקרוב לאיזור מגוריך יזכור מי אתה וינהל איתך סמול טוק בפעם הבאה שתכנס. מיני בית רחוק מהבית.

נראה לי ששתיתי לאטה דלעת, משקה סתווי עם טעם לוואי של קינמון, עושה תחושות של סרטים קלאסיים במוצ"ש בערוץ 1, ישיבה על הספה עם כל המשפחה וחורף.

התיישבתי ליד שולחן בחוץ, בשביל הסיגריה של הקפה, שלא ירגיש בודד, והרהרתי על קיץ, סתיו, חגים ומשפחה. אישה בשולחן לידי ביקשה אש, אז הגשתי לה מצית.  היא שאלה מאיפה אני, כי המבטא הזר קצת בולט ועניתי לה בגאווה כבושה – "יזרעאל". "וואלה? גם אני" ענתה בעברית. חייכתי.

איילה רזה מאוד.  יש לה שיער שחורדיני וגוף שזוף מאוד של אישה בת 40 שראתה דבר או שניים בחיים שלה.  ג'ינס צמודים, גופיה שחורה, ופרצוף לא רע בכלל, רק שיניים שראו ימים טובים יותר. איילה סיפרה לי שהיא הגיעה גם רק לשנה או שנתיים ללוס אנג'לס, ללמוד בפירס קולג' שבוואלי.  היו לה ציונים טובים, ובחור נחמד רצה להתחתן איתה, אבל אז הוא היה צריך לעבור לטקסס והיא החליטה שלא להפסיק עם הלימודים, כי לימודים זה חשוב, ואם מפסיקים קשה מאוד להתחיל שוב. היא צודקת, בטח שצודקת.

"אז מאיפה את בארץ?" בת ים. אבל גדלה בעיקר ברמת אביב. לא שאני מכיר את ההבדל יותר מדי, כולי ילד טבע מקיבוץ קטן בצפון. המרכז מרגיש לי גוף אחד זר ומלא פיח. חייכתי שוב במבוכה. לא ידעתי מה עוד לומר, לשאול או לשתף, אבל אז איילה לקחה את מושכות השיחה לידיה והתחילה לספר לי את סיפור חיה.

היא נולדה בבת ים, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. אמא מורה ואבא לא ברור מה. הילדות המוקדמת שלה לא זכורה לה ממש, אבל בסוף בית ספר יסודי הם עברו לרמת אביב והיא למדה בגימנסיה הרצליה, אבל תמיד הרגישה שם סוג ב', כי היא בת ימית במקור. גם עם ההורים לא הסתדרה ואחרי צבא החליטה לארוז את הפקלאות ולחתוך ללוס אנג'לס. כשהגיעה לכאן התחילה לחקור וגילתה שהיא נולדה למליארדר מקומי, משוגע לנושא המשיח והגאולה, שהחליט שהוא צריך צאצא שימשיך את דרכו.  איילה נולדה דרך הפרייה מלאכותית ובילתה עם אביה המליארדר את שנותיה הראשונות עד שהחליט לשלוח אותה לגדול בארץ ישראל, כי "מציון תצא תורה" וממנה יגיע המשיח. המליארדר, בעל קרקעות בכל רחבי לוס אנג'לס, תכנן להכניס את איילה לעסקים, אבל נפל קורבן להתנקשות בזמן שאיילה היתה בצבא.  היא גילתה על קיומו רק כשהגיעה ללוס אנג'לס ומאז היא מנסה למצוא את ההוכחה לקשר שביניהם ולכך שהיא היורשת היחידית לכל רכושו עלי אדמות.  יש לה עורך דין נצלן, בעלת בית שסילקה אותה מהקרקע והFBI מנסה לחסל אותה.  מה שהבולשת הפדרלית לא יודעת הוא שלאיילה יש כשרון מיוחד שירשה מאביה.  היכולת לשכפל את עצמה וליצור כפילים ברגע, כאלו שהבולשת מצליחה לחסל, בלי לדעת שאיילה האמיתית עדיין מסתובבת בינינו.  יום יבוא, כשהיא תמצא את ההוכחה הראויה, וכל בעלי העסקים, הבתים ומשרדי הממשלה שעל שדרות סנטה מוניקה ורחוב ווילשר יפונו ברגע. כבר כיום היא מתקשרת אל כל העסקים לפחות פעם בחודש לתת להם התראה של 30 יום, כדי שבבוא היום היא לא תצטרך לבזבז זמן יקר.

ברגע זה בדיוק נאלצתי להתנצל ולהגיד לאיילה שלגמרי שכחתי אבל קבעתי עם חברים לארוחת ערב לפני רבע שעה ואני חייב לרוץ. היא נעצה בי מבט חודר ואמרה שיש לי מבט אשם. אמרתי בתמימות שמן הסתם עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות, זה בטבע שלי. היא המשיכה ואמרה שנראה לה שעשיתי לה משהו רע.  "אני? איילה, רק לפני שעה וחצי הכרנו". בלי להוריד ממני מבט איילה שחררה אותי לדרכי, עם ההבטחה המרומזת שאם היא תגלה שאכן עשיתי לה משהו רע – הCIA יראה לי מה זה. מסתבר שהם לצידה.

נראה לי שאתחיל להסתכל מי הולך מאחורי בלילות, כי אני די בטוח שהבטחתי לה שלעולם לא אספר לאף נפש חיה על האב המליארדר ועל היכולות שלה.

נו שויין, לפחות חזרתי עם חוויה מהשבת שלי. משהו שיתן לי את הכח להחזיק עוד שבוע של מכירות.

2.

שמש בבוקר יום ראשון בלוס אנג'לס היא אחד המראות היפים ביותר שיש. העיר שקטה בשמונה בבוקר, כולם ישנים אחרי לילה של מסיבות ושתיה, מי בביתו ומי במקום זר, עדיין רגוע לפני חמרמורת של בוקר ונסיון נואש לגלות מה היתה השתלשלות האירועים שהובילה להשכמה במיטה זה. התעוררתי לי ביום ראשון שכזה בשמונה. חודש אוגוסט, חמים ונעים, ואני ישוב, קשוב, במרפסת על כוס קפה וסיגריה של בוקר. שומע ציפורים מצייצות, אוטובוס שעוצר בתחנה בפינת הרחוב, בחור ובחורה בשנות העשרים המאוחרות במכנס קצר וסווטשירט רצים יחד ועוברים מתחת למרפסת.

חושב.

חושב על חדווה שהשארתי אחרי בארץ, באמצע לימודים לתואר, מבטיח שעוד חודשיים שלושה אחזור ונמשיך מאותו המקום. את חדווה הכרתי בשנה א' בעברית, כשרונית, יפהפיה, בטוחה בעצמה. הכרנו בלילה ירושלמי קריר למדי, ביום הולדת של השותף שלי, במסיבת סטודנטים בדירה באחת הסמטאות במרכז העיר. שיחקנו ארץ עיר משך שעתיים וחצי. הפסדתי בכל סיבוב אבל זה לא הפריע לי בכלל. תחרותי ככל שאהיה, באותו הרגע ידעתי שאיתה אי אפשר לנצח. רק להנות מכל רגע משותף. אז נישקתי אותה, והיא נישקה אותי חזרה.

שנה ושמונה חודשים עברו מאז, חדווה עדיין לומדת, אני פרשתי מזמן. מחפש את הדרך שלי בעולם הזה, אני אומר לעצמי, אבל בעצם בורח מהתמודדות. עד לקצה השני של העולם ברחתי, מבטיח לה שאחזור ויודע שרימיתי אותה כמו שרימיתי את עצמי. לא אחזור, וגם אם אגיע שוב לארץ, אהיה עודד אחר, שונה בתכלית מעודד שהיא כל כך אהבה.

"אחי, עוד חצי שעה יוצאים לקניון", אני שומע את יובל אומר ולא מבין איך איבדתי שעתיים בהרהורים.

3.
בשבת הבאה דיברתי עם אמא, היא מתגעגעת. גם אני מתגעגע. לשמחה הכנה בעיניים שלה כשאני קופץ לבקר בימי שישי, ההתעניינות בשלומי, המילה הטובה ואפילו להצקות הבלתי פוסקות לגבי העתיד שלי, לימודים, עבודה, חברה ומגורים. לעוגת שמרים הטרייה שאמא אופה בכל יום שישי, והריח שלה ממלא את הבניין כולו, מרגע שנכנסים ללובי הכניסה.

אמא סיפרה לי שסבתא לא מרגישה משהו בימים טרופים אלה. היא שוכחת לפעמים איפה היא נמצאת, או מי האנשים שסביבה, וברגעים אחרים חדה כתער, עם אותן הדעות הנחרצות על כל אספקט במדינה, מחשבונות החשמל והמים ועד למינויו של שמעון פרס לנשיא. סבתא שהכריחה אותי לאכול דגים, חצילים וכל דבר אחר שהודעתי לה בנחרצות שאני שונא. אין שונא באוכל, סבתא אומרת. אוכלים הכל. וגומרים הכל מהצלחת. למה? כי יש ילדים רעבים בסודן, או סין, או אפילו ברחוב ליד. יש לך אוכל – אז תאכל.

בדקות הראשונות שיחה עם אמא היא תענוג שממלא לי את הלב באושר כזה לא צפוי, עדכונים על המשפחה, העבודה, האחיינים והאחייניות. ואז אמא שואלת, תמיד, "ומתי אתה חוזר הביתה?". לך תסביר לאמא שבארץ חנוק לך, שאתה לא יכול להסתובב בלי לראות איזה מישהי או מישהו שלמדת איתם, היית איתם בצבא, מישהו שמכיר אותך מאז שהיית פוץ קטן, ומאז לא מפסיק להזכיר לך רגעים שאתה רוצה לשכוח. לדבר איתך על הצבא, ועל המפקד. וכל אותו הזמן אתה נזכר בעודד, לא אתה, עודד השני, שחטף כדור בתחת בג'נין ולמרות שהוא כבר החלים, הוא עדיין קופץ בכל פעם שמישהו טורק דלת, או תופס את העכוז בלי לחשוב. לך לא קרה כלום, גם לא ראית שום קרב, אבל עודד שלך השתנה, וכלום לא יכול לשנות אותו חזרה.

לך תסביר לאמא שנמאס לך לשמוע שנאה טהורה, עד כמה שצירוף המילים הזה דפוק ולא מתאים, שנאה טהורה לכל מוחמד או איברהים, שלא אשמתם שנולדו לפטימה ומסעוד, אבל לחבר'ה שגדלת איתם יש איזה עניין לא פתור איתם, ושנשבר לך לכעוס ולשנוא לפעמים את מי שאתה כל כך אוהב כי הדעות שלו גזעניות, והוא אפילו לא מבין מה רע בזה. אמא לא תמימה, אבל אמא לא ממש מבינה כמה קשה להיות שמלאני יפה נפש במדינה שלנו. כי שמאל תמיד נשמע פלצני, אוהב ערבים ומעודד פיגועים.

השיחה עם אמא נגמרת ב – "עוד מעט, אמא, עוד מעט אני חוזר. מה להביא לך ולילדים?"

4.

עונת מכירות עוברת מהר, בורחת מהידיים, ופתאום סיימת, עם 7 אלף דולר בחשבון בנק שפתחת בבנק אוף אמריקה, כי אתה מוכר סבבה, אבל לא טוב כמו אביגיל הבלונדינית מרמת השרון שמדברת עם מבטא ועושה עיניים לבחורים. ואחרי העונה מגיעה שאלת השאלות – מכאן לאן?

יחזקאל ויובל בדרך לדרום אמריקה, לטיול שהם תכננו כל החיים. יש שם גראס בזול ואפשר להשיג גם קוק אם ממש רוצים. אביגיל נוסעת לדודים שלה בניו יורק, לא לפני שבוע מטורף בלאס וגאס עם עוד כמה חבר'ה מהדירה. ורק אני אאוטסיידר, לא רוצה לחגוג ולא רוצה סמים. רוצה קצת שקט. שקט אמרתי? דממה.

אז קנטאקי עולה לראש, אין שם כלום חוץ מסוסים ובורבון, שזה כמו וויסקי, רק של דרומיים. אורז את עצמי ונוסע. למה? כמה? איך?  מעלש, נסתדר. אני לא סיימתי עם ההפוגה מהרעש של הארץ, צריך קצת טבע.

ומגיע ללקסינגטון שבקנטאקי. רק שעה נהיגה מאוהיו, לא שיש שם משהו. אבל מגיע, ומוצא לי דירה. יש 8 שכנים בבניין, לכולם שמות אמריקאיים, אין ילדים, בחורצ'יק הומו בדירה ממול, זוג רדנקס בדירה למטה ואיזה מקסיקני או שניים בדירה שמעל. רבים או משתגלים כל ערב, לפעמים גם וגם. איש שגר בקומה למטה מוכר גראס יחסית בזול. מכונת כביסה ומייבש בחדרון בסוף המסדרון.

יומיים ראשונים אני יושב בדירה. זו דירת חדר אמריקאית טיפוסית. סלון, מטבחון, חדר שינה ושירוקלחת. יש לי כוננית ספרים ומזרן מתנפח. חסרה לי הדלת שמפרידה בין חדר השינה לשירותים. המנג'ר אמר שאוטוטו יסדרו, אבל משהו אומר לי שזה לא יקרה בקרוב.

אז יוצאים. מה כבר אפשר לעשות בעיר זרה? אוטובוס לדאונטאון, דולר בדיוק, ואנדלה – זזים.

יורד בתחנה המרכזית, מתחיל לשוטט. ממולי מגרש ריק, שלט מתפורר אומר שעד 2010, יבנה שם מלון פאר. אנחנו ביולי של 2009. משהו אומר לי שזה כבר לא יקרה. כיכר המדינה זה כאן.

ומעבר למגרש, המוקף בגדר סוסים סטנדרטית, ארבעה לוחות מאוזנים, שלט של בר אירי. געגועי למולי מאלונ'ס. לטמפל בר, להרגשה של בית בבלו הול שבירושלים. אז קופץ לי פנימה, לאיזה פיינט חביב, מתפלל למרפ'יז מהחבית. בקבוקים בקבוקים סדורים בשורות בלי שום הגיון, וודקה בטעמים שונים ומשונים, סמבוקה, בורבון או שבע, וויסקי וסקוטש תלויים בכל פינה. מקארת'יז בר, נפתח במרץ 1994, קצת לפני שהגעתי לגיל תשע.

המקום ריק יחסית. ברמן מאפיר מדבר עם שני קשישים שיושבים על קנקן של מילר לייט. בחורה מבקשת מהברמן משהו שנשמע כמו בללייקה, והוא מגיש לה באד לייט בבקבוק. סעמק, עוד מבטא חדש ללמוד. אני תופס פינה שקטה על הבר, סוקר את הברזים של הבירה, באד לייט, מילר לייט, הארפ, גינס, סמית'יקס. למה אין מרפ'יז בבר המזורגג הזה? ןבוהה במשחק בייסבול של הדודג'רס והינקיס על המסך. חודשים שאני כאן ועדיין לא הצלחתי לקלוט את המשחק. עדיין מנסה. הברמן מחכה כמה דקות ושואל אותי משהו במבטא אירי כבד. סמית'יקס פליז, האו מאצ'?

5 דולר. עדיין זול יותר מבארץ. במיוחד עכשיו, כשהדולר שווה לתחת.

אז מאיפה אתה? אני קולט שהברמן שואל, ועונה בחיוך – איז מיי אקסנט דאת אוביוס? ישראל.

או, ורי נייס.

אנד יו?

איירלנד.

נו שיט מאן!

אז מתחילים לקשקש. מה לעזאזל עושה אירי בלקסינגטון? בירת הסוסים, מסתבר. פעמיים בשנה יש כאן מירוצים, מכירות, רכיבות. הוא הגיע בשביל הסוסים והיה חסר לו פאב אירי כמו בבית, אז הוא החליט לפתוח אחד. בא לחפש אתונות ומצא מלוכה.

מה אני איבדתי כאן? מחפש את עצמי, אני אומר לו. לוקח הפוגה מהלחצים, החברים והמשפחה. אינשאללה ארשם כאן ללימודים ואסיים את התואר, בינתיים מחפש קצת עבודה, למלא את הזמן.

אול דה בסט מאן, הכלכלה זוועה, מקווה שתמצא משהו.

אז שותה לי עוד בירה או שש, שורף את הזמן. אנשים באים והולכים, יושבים בפאטיו שבחוץ לסיגריה ובירה. והקשישים שבקצה הבר עדיין יושבים. הם שותים ומדברים בינם לבין עצמם. משהו בתמונה הזו נראה כל כך רגוע.

ערב, בית, סקייפ עם אמא ולישון. יום ארוך לפני.

פקפקים

פק, פק, פק, פק, פפפפפקפקק. פקפקים זה כיף. פקפקים, למי שלא יודע הם האלה-ים* שעוטפים בהם דברים שבירים בזמן האריזה לפני שעוברים דירה. השם פקפקים הגיע בגלל הרעש הממכר שהם עושים, כשמפוצצים את בועות האוויר הקטנות. פק. פק. פק.
פק אחד בשביל המניאק שצחק עלי באינטרנט. פק אחר בשביל הבוס שעשה לי שטיפה היום בבוקר. כל פק מוציא עוד טיפה של גועל מהלב, מהראש, מהמחשבות. ואז נגמרים הפקפקים. או המחשבות.

השמועות טוענות שבימי הביניים הומצאו הפקפקים בזמן מצור על טירה באנגליה. הנפח שהיה שיכור, התגלגל בתוך בוץ שכלל כמה מרכיבים שנותרו סודיים כארבע מאות שנים. הבת שלו שעבדה כטבחית בטירה ניקתה אותו במטבח, מול האש ומהחום נוצרו הפקפקים הראשונים. השליט של הטירה היה כל כך נרגש מתחושת הפקפוק עד שהוא נכנע בתנאי שיניחו לו לפקפק לנצח. שעה לאחר מכן הוא חיסל את כל הפקפקים. אחרי יומיים הוא התאבד, מאחר ואיבד את ביתו, רכושו, אישתו וילדיו עקב הכניעה.

ארבע מאות שנים לאחר מכן הומצא הפלסטיק שהוביל לייצור המסיבי של הפקפק המודרני. היה זה קו פרשת המים של החיים כפי שהכירה אותם האנושות. החיים עד אותו רגע היו שלבים בדרך להשגת השלמות. משהומצאו הפקפקים – לא נותר לאן לטפס.

עם השנים השכילה האנושות להתמודד עם תחושת הריקנות על ידי הקטנת כמות הפקפקים המיוצרת. כיצד השניים קשורים? הגיוני מאוד. כמויות הפקפקים האדירות שיוצרו גרמו לאנשים לפקפק כל היום. הם פקפקו בנוגע לחיים, לאנושות, לנשים שנשאו, לילדים שנולדו, לעבודה, לפרנסה. כל הפקפוקים פגעו קשות בכלכלת העולם המערבי. הקטנת כמות הפקפקים הגבילה את מספר המפקפקים והכלכלה שבה והתייצבה.

בכל יום עומדים מאות אנשים בנקודות שונות בעולם ומפוצצים פקפקים. אם נקשיב לפקפקים לפי סדר מסויים ונתרגם אותם למורס יצא לנו מחזה של וויליאם שייקספיר. בנורבגית. אם נתעלם מהמורס ישאר לנו המון פקפוק.

—-
*אלה-ים. אלה-ים הם כל הדברים שאנחנו צריכים ממש ממש דחוף. כרגע. הדברים שבאותו הרגע הנתון כשאנחנו מתכוונים להגיד את השם שלהם – הוא בורח. הוא נעלם. ואז אנחנו נתקעים באמצע משפט, לא יודעים איך להמשיך… ”אלה-ים“.

 

(גיבוי תגובות:)

גונן כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:06

:-)
את רק מוכיחה את הטענה שלי (ושל טאבו+) שכולנו דפוקים, חלק רק יודעים להסתיר את זה יותר טוב.

חורף כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:09

גאוני! וכמו שמר אלכסנדר האדיר רשם פעם באחד מיוני המסע שלו, לאחר שכבש את מרבית חלקי העולם המוכרים לו :

1489 לפנה“ס – פיקפקתי היום על האלים, אני חושב שהם הולכים לפקפק לי את הצורה
1490 לפנה“ס – פק! פק! פק! אני מקווה שלא ישימו לב שלפי הפוסט הזה הפקפקים לא היו קיימים בתקופתי
1490 לפנה“ס-משהו שאני חייב לגלות, מה לפנה“ס לעזאזל אומר!
1492 -מתתי בגיל צעיר. (פק!)

damtiela כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:11

גונן, אף פעם לא ניסיתי להסתיר. :-)
אגב, מחר רואה את אחיך, אחד מהם. שלח איתו את הספר!

חורף. וואו. תגובה מחורף. אין לי מה להגיד חוץ מ — פק!

חורף כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:13

”תגובה מחורף“ גם כן..
היה יותר מעניין אם הוא היה מגיב טופלס..
רגע..
שיט!

damtiela כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:17

ה‘ ירחם. הנוער של היום. חסרי בושה.
אסור לחורף לרמוז שהוא טופלס אלא אם כן הוא מביא הוכחה (תמונה, כן? ולא של כוכבת פורנו).

שיט?!

חורף כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:37

ביקשת תמונה, על אחריותך בלבד!
http://img267.imageshack.us/img267/1341/horef4ps.png

וסליחה על עריכה, התמונה המקורית לא נשמרה נכון בפוטושופ הארור!

T7 כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:54

לא ייאומן כי יסופר.

פוסט שלם המספר על הניילון-מלא-האוויר המכונה ”פקפק“.

אלוהים יודע איך החיים שלי היו ממשיכים ללא קריאת הפוסט המדהים הזה.

רוב תודות עמיה.

damtiela כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:57

T יקירי. נראה אותך מוצא את השם האמיתי של הפקפק. עד אז – (וגם אח“כ, קיבינימט. פעם ראשונה שבאמת כתבתי מזה הרבה זמן) תן כבוד לפוסט הפקפק…

Raful כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 20:58

עמיה, שוב לא לקחת כדורים והמצאת דברים? הרי כולם יודעים שקוראים לזה פלסטיק בועות (“פצפצים“, כי מפוצצים את זה), והם הומצאו בטעות ב-1957 על ידי המהנדסים אלפרד פילדינג ומארק צ‘בנס, כשניסו ליצור טפט פלסטי עם גב מנייר שיהיה קל לנקות.

אגב, למה לא קישרת לאתר שאפשר לפוצץ בו בועות, כמו זה?

damtiela כתב/ה,

24 בינואר, 2007 @ 21:04

רפול יקירי. לא לקחתי כדורים, אבל חבר שלי הלך לישון בצהריים והרבה רדבול, עייפות ועודף עבודה (וחוסר בקפה, ובוא נראה עוד כמה פעמים אני יכולה להגיד ו…)
והעובדה שמלא זמן לא כתבתי משהו שהרגיש לי טוב כמו הפוסט הזה. וסעמק, המשפט הלך לי לאיבוד.
ואני מוחה על מה שכתוב בוויקי. זה לא פצפצים, סעמק! זה עושה רעש של פק, לא פץ!

הבוס הציוני כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 0:11

שטיפה מטהרת דה- פק- טו
יופי של פוסט

Ach Shelach ,the real one כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 0:20

Put a smile on my face after a shitty day,
Toda Motek

Mystics כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 10:49

:)
אין ספק עמיה, הרבה זמן לא ראיתי אותך וכבר ירדת מדעתך.
למרות… שאין ספק גם שהעבודה דפקה לי את השכל ואני מאמין לכל מילה שרשמת פה.
דבר אחד לא הסברת, איפה אפשר לקנות רק פקפקים – בלי מה שהם אורזים?!

מצפה למשלוח כ‘זה הביתה… שיהיה.

damtiela כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 11:19

Mystics, הגזמת! גם לדעת איפה קונים פקפקים?

(אני בעד שתמצא לך אפסנאי מחיל האוויר. השמועה טוענת שיש להם המון פקפקים. רק שהם מתבלבלים וקוראים להם פצפצים)

חורף כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 14:04

אההה..
אף אחד לא התיחס לתמונת העירום המלא שלי..
נםגעתי עד עמקי נשמתי!

damtiela כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 15:59

חורף – אני עדיין בהתאוששות…

joy כתב/ה,

25 בינואר, 2007 @ 23:33

פק פק פק פק…
את יודעת שאני אוהבת אותך.
אני מחכה ליום שבו נפקפק ביחד.. (שימו לב לדו משמעות).
נשיקות וחיבוק גדול.

במיוחד בשבילך כתבתי.

damtiela כתב/ה,

26 בינואר, 2007 @ 11:51

הופה! איזו דו משמעות.
:)
ג‘ויה, יהיה טוב. בסוף. בינתיים תבואי לתל אביב. בירה על חשבונך.

גל כתב/ה,

26 בינואר, 2007 @ 15:17

מאיפה כל האינפורמציה הזאת על הפקפקים?
לי למזלי אין את הסטייה הזאת,
אבל לצערי אלף ואחת סטיות אחרות שמכפרות על זה..

ינשוף כתב/ה,

29 בינואר, 2007 @ 18:54

עם הג‘ויה היו פקפוקים בסוף אחרי שהלכתי?

damtiela כתב/ה,

30 בינואר, 2007 @ 11:23

שוף – שאל את הג‘ויה. אחרי שאתה הלכת אני הלכתי לחלוק מיטה עם אחותך.

בואי נראה איך הבוקר עולה

מכירים מהאינטרנט, כבר כמה שנים.  אני יודע שרוב הסיפורים בשנים האחרונות מתחילים מהאינטרנט.  הפכנו לדור כזה, שחי בוירטואל.  מכיר את הצד האמיתי, הפנימי של אנשים אחרים דרך בלוגים, משתף את האנשים הכי זרים ומוזרים ברגעים הגורליים של החיים שלנו, ורק את המשפחה, חברי הילדות והאהובים עליו – ממדר, כאילו כל אחד מהם הוא איזה סוכן חשאי מרושע.

כן, אנחנו מנותקים, כולנו.  משנה לשנה זה מתדרדר, אבל למי אכפת? באינטרנט אנשים נפתחים באמת.

פגשתי אותה אתמול בלילה, פעם ראשונה.  זו גם היתה הפעם הראשונה שמישהי נראתה כמו שהיא תארה את עצמה.  גבוהה, סוג של רזה.  צנומה, אבל עם ירכיים ותחת של תוניסאית.  שיער קצר, פנים סתמיות.
ישבנו, צחקנו, שתינו, אכלנו, שתקנו.  אח“כ אפילו התנשקנו.  על שפת הים, קלישאתי ככל שזה ישמע.
ישבנו על החול.  הרך, המלוכלך, ודיברנו על ספרים, וסרטים.  זוג עבר לידינו, אח“כ התיישב לא רחוק.  ראינו אותם מתחילים להתמזמז.  צחקנו, נשענו אחורה, ואיכשהו יצא שהתנשקנו.

התחלתי לשיר לה, עם הקול הצרוד מאימה שלי – ”בואי נראה איך הבוקר עולה“.

הסכימה.

המשך הלילה היה כמו סרט.  התחבקנו חזק חזק, ציטטנו משפטים ראויים לציטוט מההתכתבות הענפה שלנו.  דנו בספרים של פול אוסטר ואומברטו אקו, ששנינו מאוד אוהבים.  היא התחילה משפט ואני סיימתי אותו.

אח“כ שתקנו קצת.  הבאתי לה את הסווטשירט שלי, כי התחיל להיות קריר.  חיבקתי את עצמי בשביל להתחמם.  החזקנו ידיים, והרגשתי הכי מאוהב ומאושר שאדם יכול להרגיש.

לקראת זריחה, היא הסתכלה עלי, בעיניים קצת בורקות, ולא מחשיש, ואמרה בקול הכי מדהים שרק אפשר – ”אני אוהבת אותך“.

זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי.  ידעתי את זה באותו הרגע שבו היא פתחה את הפה.  האור, השיער המפוזר שלה, הסווטשירט הגדול שלי שהיא טבעה בתוכו.  רגע מושלם.  אף פעם לא יהיה עוד רגע כזה.

בשבע בבוקר, הפנסיונר שרץ קבוע בחוף קרא למשטרה.
את הגופה שלה פינו לבית חולים או אבו כביר, והלכו להודיע למשפחה.
אותי לקחו למעצר.

חנקתי אותה למוות, הם אומרים.
גאלתי אותה מעולם של ייסורים.

כרוניקה של אהבה

היא מנסה לכתוב סיפור, אפילו יש לה כבר שם – "כרוניקה של אהבה", למרות שלא יודעת מה פירוש המילה כרוניקה – החליטה שזה יהיה השם. היא רוצה שהסיפור לא יהיה בנאלי מדי, שיחשוף לו, להוא שבוודאי יקרא, את עצמה, אבל ממרחק בטוח. על עצמה כותבת בגוף שלישי, מרוחק. מנסה להוליך שולל את עצמה, ואותו, שלא בה מדובר. בסיפור תהיה אישה צעירה, בקשר עם מישהו מבוגר. קשר מיני, לא מוגדר. האישה נקשרת ומתאהבת באותו מאהב לטיני פראי, שמצידו נקשר גם כן. מתלהב, אבל לא מודה בכך. היא רוצה לכתוב סיפור פרידה שיספר על התלהבות ההתחלה, הריגוש שבקשר האסור והסוף הבלתי נמנע, שהמתין יתר על המידה והתיר לה להפגע. את הסיפור היא תקדיש לאות הראשונה בשם שלו, יודעת שהוא יבין שאליו היא מתכוונת, ותקווה שהסיפור יצליח, ושהיא תוכל לסגור מעגל ולשקם את חייה רחוק ממנו. מהזכרונות.

הסיפור שלה לא מסכים להכתב. הדמויות מתלוננות באוזניה על הדיאלוגים שהיא מכניסה להם לפה, תיאורי הנוף משנים את עצמם לפי מזג האוויר בכל רגע נתון, והוא, אהובה, עוד מסתובב בחצר, מול הבית. הולך במעגלים, מציץ לתוך הסלון המואר, אבל לא מעז להכנס.
הם החליטו שיהיו בקשר ללא הגדרה, אמרו אחד לשני ולעצמם שוב ושוב שהם רק ידידים, אלא שהערך המוסף של אותה ידידות שינה לחלוטין את מושג הידידות כפי שמופיע במילון. בכל מפגש אקראי ברחוב, נשבה צינה בין השניים, כמו זוג אוייבים. המבט שלו, שהתמקד בה, העביר איום מרומז, שלא תשכח את מקומה ותפגין קרבה ברחוב. היא הפכה לסמרטוט. מכורה לכל מילה טובה שלו, מגרגרת בהנאה למשמע כל מחמאה. תלויה במפגשים ביניהם. זקוקה לקצת חיבה. מאוהבת עד אבדן אישיות. הוא קלט את השינוי שחל בה, ונהנה מהחיבה הגלויה כשהיו סגורים בחדר, רק שניהם. אבל כשהיו ברחוב, שוב לא מנעה בעד עצמה מלטפוח לו על הכרס בחיבה, מללטף את הצלקת שעל הלחי שלו בחיבה.

הוא איבד שליטה. "מהיום והלאה" – כך הודיע – "תראי אותי רק במיטה, לא רוצה שום קשר בחוץ". והיא הסכימה, כמו שהסכימה תמיד לכל גחמה שלו. אבל אחרי יום אחד קשה בעבודה, כשנפגשה עם המאהב, היא אמרה לו – "לא". שפשוט אין לה חשק. והוא, שטוף הורמונים, שאל בלי בושה – "אם אין לך כח לסקס – למה בכלל הגעת לפה הלילה?". היא הלכה משם, פגועה, נשבעת שלעולם לא תקשר כך לגבר. הוא, אחרי יומיים, התעשת והבין שפישל. אבל כבר היה מאוחר מדי.
חמש שנים אח"כ, עדיין פגועה, היא מנסה לכתוב סיפור, בתקווה לסגירת מעגל, להחלמה. אבל המילים לא נכתבות, והדף לא משתף פעולה. היא יושבת על המיטה הריקה בלילה קיצי, כשרק מנורה דלוקה. בוכה ושותקת. ובראש מצטיירות המילים הבאות באותיות של קידוש לבנה –
"אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?"