זה קטע מוזר כזה

לכתוב משהו אישי במדיה כל כך ציבורית, אבל אני מתנחמת בעובדה שאולי שלושה אנשים קוראים את הבלוג הזה, אז זה קצת כמו לכתוב לעצמי.

במוצ"ש שאחרי ראש השנה סבתא שלי נפטרה.

בשנים האחרונות, מאז שעברתי יבשת, התנתקתי מכולם. סבתא שעד אז דיברתי איתה פעם ביומיים לפחות – חלתה והפכה צלולה פחות. אם לא דיברתי איתה שבועיים, היא סיפרה להורים שהתקשרתי בדיוק אתמול. ואז עשיתי מה שאני עושה תמיד כשקשה – נעלמתי. תירצתי לעצמי שהיא גם ככה לא זוכרת מתי התקשרתי ועל מה דיברנו – אז לא צריך להתאמץ.

בביקור לפני האחרון שלי בארץ ביקרתי את סבתא בבית אבות סיעודי. היא לא פתחה את העיניים אפילו פעם אחת. אחרי זה הפסקתי לשאול את אמא איך סבתא מרגישה. נעלמתי.

לפני הביקור האחרון סבתא עברה לבית אבות קטן ואישי. אמא אמרה שטיפלו בה שם טוב יותר, שהיא נראתה יותר טוב. דאגו לה כמו שצריך. ואז בביקור האחרון לא ראיתי אותה. לא הסתדר מבחינת זמנים, וכל כך פחדתי לראות אותה, צל של האישה החזקה שהכרתי – שאמרתי לעצמי שנראה אותה בפעם הבא.

ואז עבר ראש השנה, ובשבת בצהריים אחותי הגדולה התקשרה. תמיד דמיינתי שיחה מאמא, אבל זו היתה אחותי. לא היו לה יותר מדי פרטים, חוץ מזה שההורים ואחי היו שם איתה. ואז היא תפסה את אחי שגר לידי בטלפון, והוא התקשר והזמין אותי לבוא אליו.

אכלנו. זה מה שעושים כשעצוב. ודיברנו עם אמא, ואז שתינו קצת סקוטש, לזכר סבתא. ואז זה התחיל לחלחל. שסבתא נפטרה.היא נעלמה לי לפני שנים, בעיקר כי לא ידעתי להתמודד. אבל עכשיו מאוחר מדי לתקן. לראות אותה, לתת לה חיבוק. והיא כל כך חסרה לי. שתגיד לי לשים סוודר כשאני יוצאת, למרות ש30 מעלות בחוץ. שתתווכח איתי על פוליטיקה, תיתן לי עצה, תגיד לי מה אני עושה לא נכון ותגיד לי מה לעשות עם עצמי, because she knows best. יודעים מה? she did.

I feel like dancing, dancing…

עבודה, לימודים. רעש. רעש. רעש. רעש. רעש. שקט. לרקוד. לרקוד למוזיקה מחורבנת. קייטי פרי וטיילור סוויפט שרות בקולי קולות. להעלם, לקפוץ, להשתולל. לא לחשוב. להנות.

לעבוד בחווה? ללמוד? לטייל. להעלם.

אהבה בצל עץ העוזרד – איי מי

פעם ראשונה שקראתי ספר של סופרת סינית. התרגום כנראה נהדר, כי השפה והקצב שונים לחלוטין. סיפור על אהבה ואובדן. יפה כל כך, וכל כך כואב. קראתי אותו בכמה שעות, ועצוב שהוא נגמר. יותר מעצוב, הוא השאיר תחושה כל כך חלולה שאני לא בטוחה אם אני שמחה או עצובה שקראתי אותו. תחושה מוזרה.

דברים קטנים ששמים חיוך על הפנים

שיר אופטימי
YouTube Preview Image

סרט טוב
YouTube Preview Image

ספר חדש של דוד גרוסמן שאוטוטו יעשה את דרכו אלי מהמולדת – סוס אחד נכנס לבר

לימודי רכיבה שאוטוטו (אינשאללה) מתחילה. לימודים שאינשאללה יהיו בסדר, עבודה חדשה בבית כנסת וקהילה טובה.

 

On the road to clarity

אחד הדברים הנהדרים ביהדות הוא היכולת להטיל ספק, to question, את כל מה שמופיע בתנ"ך. בבית ספר יסודי למדנו את פרשות השבוע בשילוב הפרשנות של רש"י. גם בגמרא לומדים את המחלוקות השונות והפרשנויות האפשריות למה שכתוב בתורה. דעת המיעוט, הרוב וההלכה למעשה. הדוגמא הזו של הלימוד התמידי והידיעה שכל דעה, גם אם היא לא מתקבלת – נשמעת, היא היהדות בעיני.

היהדות האורתודוכסית השלטת בארץ, הממוסדת, המאיסה בעיני את היהדות לתקופה ארוכה. נישואים וגירושים דרכה תופסים אותך ברגע הכי חשוף ופגיע, והחוויה היא לא בהכרח מלבבת. האלטרנטיבות לא נתפסות בכלל החברה הישראלית כרלוונטיות, אלא כקיצור דרך, או כמו ששמעתי לא פעם "הרפורמים האלה" שעושים מה שמתחשק להם, בהתעלמות מוחלטת מכך שגם היהדות האורתודוכסית היא לא ב-ד-י-ו-ק מה שהיה פעם, והיא נצר לפרשנות מסויימת של הטקסט.

ומתוך התסכול על היהדות שלא מתמודדת עם העולם השונה, עולים קולות שנותנים תקווה. רבנים שגם למרות שהם נוהגים ומנהיגים אחרת, מבינים את הבעיתיות. הרב בני לאו כתב השבוע על כך שהיה חסר להם עשירי למניין השבוע, ובעזרת הנשים ישבה לה אישה. נמצאת שם, נוכחת, אבל לא נחשבת. וזה גרם לו לחשוב. כרב אורתודוכסי, ספק אם ינסה לשנות סדרי עולם (ואני לא רוצה לנסות לדמיין את הצעקה החרדית על הדתיים הלאומיים, את שמות הגנאי וחוסר הכבוד שיקבל, והקיצוניות שתיקח מחשבה כל כך מתחשבת ואנושית ותהפוך אותה לרעל, ובחלק מהתגובות לפוסט של הרב בני עלה אותו הרעל). העובדה שרב אורתודוכסי מודע לבעית מקומן של הנשים בחברה – מעודדת.

הרבנית שפרכר-פרנקל קראה קדיש על הבן שלה, נפתלי. לא בהתרסה. ברגע האבל הכבד הזה, היהדות האורתודוכסית הממוסדת לא מסוגלת היתה לפתוח את הלב ולתת לאמא לבכות את אבדן הבן שלה. הרבנית עשתה מעשה וקבעה עובדה. לא "להכעיס", אלא לקבל גזירת שמיים, לגדל ולרומם את שם ה' גם מתוך הצער. כי למרות שהיא אישה, גם היא מרגישה, וגם לה יש מקום של ממש בחברה הדתית. הנהגות העבר, שנוצרו בחברה הפטריארכלית של פעם – צריכות להתקדם עם הזמנים.

היהדות האורתודוכסית משתנה עם הזמנים, אבל נדמה שהיא הולכת אחורה. כיסוי ראש, אורך שרוולים, שירת ילדות. כדי להתמודד עם המודרניזציה – מוסיפים עוד ועוד סייגים. היהדות האמיצה שלמדה ושינתה, הפסיקה להתפתח מרגע שנחתמה הגמרא. דעות עולות, רבנים מפרסמים ספרי קודש, אבל היהדות עצמה קופאת על שמריה. חדש אסור מן התורה. למה? העולם משתנה והולך, התורה – תורת חיים היא, אז למה מפסיקים לחדש בה?

דעאש עולה הרבה בזמן האחרון. גם הם מנסים להחזיר עטרה ליושנה. גם בעיניהם חדש הוא רע, וחוקי העבר נכונים. בכח הזרוע הם מכריחים את הסוררים ליפול בתלם. ואנחנו מקימים קול צעקה על כך שהעולם מתעלם מהם ומוציא דיבתנו רעה על עזה. ומה עם המלחמה שמתחילה לצמוח בתוכנו? הקיצוניות הדתית, הלאומנית, זו שמסרבת לשמוע קולות אחרים שחולקים על דעתה. דעות הן חיוביות, דיון הוא דבר מבורך. רק מתוך ההתדיינות נוכל להבין אחד את דעותיו של השני, נאזן אחד את השני.

אין מה להשוות. הם רוצחים, אצלנו לא. קונסרבטיבים ורפורמים הם לא באמת יהודים. שמעתי את כל זה כבר. קיצוניות שלא מקבלת את האחר מראה את פניה באותה הצורה. ואם עכשיו עוד יש שוני – חכו עשור או שניים. לפני עשור עוד הרגשתי בנוח בארץ, בשנים האחרונות קשה לי. אני אוהבת את ישראל, את המדינה ואת האנשים. אני מתחלחלת מקולות השנאה כלפי האחר.

בתשעה באב הלכתי לקריאת מגילת איכה בבית הכנסת. זה היה משותף לקהילה הקונסרבטיבית והרפורמית בעיר. קראנו כל פרק במגילה בעברית ואחר כך באנגלית. הקריאה החוזרת בשפה ברורה ולא תנ"כית, בשפה זרה, העלתה והציפה את הכאב שיש במגילת איכה. כמה עשרות יהודים בקהילה קטנה בקנטאקי הרגישו את הסבל של כל יהודי בעקבות החורבן. היהדות החדשה הזו, המתחדשת, קרבה את מי שלא היה מוצא את עצמו אחרת בתור חלק מהעם היהודי. בלי להסתכל על אורך השרוול, ההכשר על האוכל או מין המתפלל. כולם יחד. שווים אחד לפני השניה. זכר ונקבה ברא אותם, ולזכר ונקבה מקום שווה.

נראה שקפצתי פה, אני יודעת, אבל היהדות של פעם, מקומן של נשים ביהדות, פוליטיקה, קיצוניות – כולם משתלבים יחד. כולם חלק מהעולם שבו אנחנו חיים וכולם מדגישים את כל מה שמפלג.

כמו שאמר איש חכם בשם מאיר אריאל פעם, ולמרות שהוא מדבר על מפלגות, פלגנות היא לא משהו מיוחד לפוליטיקה, אז נראה לי שזה מתאים פה:

היה לי איזה נאום בחירות לשאת בפניכם. איזה ראפ טוב משק השטויות של ראפ שטויעס, אבל המוסיקה תפסה אותי ושכחתי את המילים. היה בזה משהו על מפלגות ופילוגים. וקטטות, ואיגופים, ויריבויות. היה משהו על אה… זה שמפלגות אף פעם לא יכול להיות איחוד אמיתי בישראל כי מפלגות מנציחות פילוג. היה על זה משהו שגם מפלגות מונעות הידברות בין בני אדם, למה על כל אחד מרוח על המצח:
"לא תשכנעו אותי"!  על כל אחד! יהא מאיזה מפלגה שיהיה – אותו לא תשכנעו. רק קו המפלגה ותו לא. הידברות אין, ושמתי לב שלחברי כנסת לפעמים יש רשות להצביע לפי מצפון. לפעמים. זאת אומרת שברוב הזמן חבר כנסת מצביע בניגוד למצפונו. ואני שואל אם.. זה הייצוג ההולם אותי. אמא שלי היתה אומרת: מאיר זה לא הולם אותך. אתה איש מצפוני, אתה צריך שמישהו יצביע אך ורק לפי מצפון. לא לשום דבר אחר. היה לי משהו להגיד על זה אבל… התבלבלו לי המילים מרוב מוסיקה.
לפיכך, ובהתאם לכל האמור לעיל ובאשר לכל ה…נספח המצורף.
והפתיחה היא חלק מהחוזה כפי שכולכם יודעים.

קסם

בכל כמה זמן, כשאני חושבת על העבר, הכל נזכר לי כל כך טוב.
ואז אני תוהה, באותו הרגע, איך באמת הרגשתי? היה טוב, או רע, או סתם פרווה?
ובעוד שנה, או שנתיים, כשאחשוב על הרגע הזה. אהיה בו שמחה, בזכרון ההוא, או חרבנא?

אבוקדו ברקפסט בייק

לפני אי אלו חודשים נרשמתי לניוזלטר של Wellness Mama, היפית, תזונאית ומפרסמת מתכונים בריאים. ניסיתי להכין כמה מהמתכונים בדיוק כשאיבדתי את היכולת להכין אוכל אכיל.

ואתמול, במקרה שכזה, נתקלתי במתכון הבא:
http://wellnessmama.com/5637/avocado-breakfast-bake/

אבוקדו ברקפסט קאפ – חלבונים ושומנים בריאים, או בטעים: מעדן אבוקדו.

הצטיידתי אצל יוסי הסוחר באבוקדו טרי טרי ותריסר ביצים. והיום אחרי העבודה התחלתי.

רגע לפני שנכנס לתנור:

avocado2

 

אחרי 17 דקות  על 350 מעלות (פרנהייט), 4 דקות על Low Broil ו2 דקות על High Broil:

IMG_1135

 

רגע לפני הביס הראשון:

IMG_1136

 

3 דקות מאוחר יותר:

IMG_1137

you're welcome 😉

פסטי

פסטיבלים של מוזיקה צריכים להתבקר על ידי בלי סנובים סביב.
שלוש מאות דולר לכרטיס, עוד הון קטן על מצרכים, דלק ובירה, וכל הופעה שתכננתי לראות נקטלה על ידי הסנובים סביב לי. טוק אבאוט לחרבן מצב רוח.
אז בשלושה ימים ראיתי ארבעה אמנים, אחד רצוי, היתר כי אין לי עמוד שדרה. אושר בא מבפנים, וכנראה שהבפנים פה רקוב. ליום אחרון של מוזיקה, נסיעה הביתה וחזרה לעבודה. עדיף. איפה איילי שיגיד לי איפה אור?

פלייליסט אולפנא

יש טובים יותר ופחות כאן, אבל כל אלה עשו לי נוסטלגיה

חיים דוד – ימאמיי (יום ירושלים FTW)
YouTube Preview Image

עדי רן – אתה קדוש

YouTube Preview Image

סיני תור – דרשתי קרבתך (מהשירים הראשונים שלמדתי לנגן בגיטרה)

YouTube Preview Image

פרחי מיאמי – אדון עולם (השכמה בכפר פינס)

YouTube Preview Image

פרחי מיאמי (?) – Last night I had a dream I was in heaven (מסע לפולין)

YouTube Preview Image

אוף שימחעס – אוי אוי אוי (בת מצווה)

YouTube Preview Image

אהרון רזאל – הגיע זמן הגאולה

YouTube Preview Image