מכירים את זה?

מכירים את זה שכל הדרך הביתה, משך שעה ורבע, אתם מרכיבים לעצמכם איזה פוסט ברור ושנון בראש, מגיעים הביתה ופוף! נעלם?

אז זה מה זה מבאס…

 

זה היה משהו על דני, ואיך שהוא סוג של אלוהים, אבל לא אלוהים טוב במיוחד. זה לא שהוא רע, הוא מרושע. ודני יום אחד יביים איזה סרט וכולם יבינו איזה גאון הוא. למרות שכולם כבר יודעים, ואיך שדני התחבר לי עם השנים לכל כך הרבה אנשים, ואיך שעדיין תמיד יש את אבינועם. והראל אח של אבינועם. וב2014 מחכה לי מתנה. כבר שנים שב2014 מחכה לי מתנה. לא משנה לי מה המתנה, העיקר שיש למה לצפות.

ודני התחבר לי למשינה ולילות לבנים ולקצה של צוק הזה שעליו אני עומדת, יודעת שצריכה רק דחיפה קטנה למצוא את הפינה הקטנה הזה בבטן שממנה תצא הידיעה הזו שאני יכולה ושאני אצליח, ולאיזה כיוון לכל הרוחות סופסוף ללכת.

חסרה לי השפה להסביר את איך שעובד אצלי המוח. הוא עובד בגלים, מערבל קצת את המילים וקשה לי לתפוס את כולן לפני שהוא ממשיך הלאה, כך שהביטוי שלי עקום. מן דיסלקציה של הנפש. אבל כבר בקצה של הלשון יש את הדגדוג הזה שמקפיץ לי לראש איזו תגובה לא הולמת שיכול היה להרביץ פה הינשוף שתגרום לי להסמיק ולשכוח על מה דיברתי. היי, בדיוק קרה…

ניו-ספיק זה קקה ועלוב ורזה, אבל נגמרו לי הקשרים בין המשפטים השונים שיהפכו אותם למקשה אחת, אז סלמתאק.  בברכת חברים לתורה ועבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>