רגע של עברית

במן השתפכות הנפש שכזו, שמגיעה כשהעברית כבר כמעט נעלמת, ורק עברית של פעם, של שנות החמישים, מתגבשת לה במוח.

עברית של פעם היא שפה נהדרת. לכל מילה יש משמעות, עומק, והיא עושה צביטה בלב. הנה, צביטה בלב, איזה יופי של מילים, אני מרגישה את הלב ואיזה לחץ מוזר ורגעי עליו לרגע.

עצב חשוף, עצב הוא nerve אבל גם sorrow, חSוף מעביר בי צמרמורת, אי נוחות כזו שכל פיפס קטן מעצים אותה.

כשאתה מאושר באמת, ברגע ההוא לפני שזה נעלם, כאילו פיענחת את הצופן ההוא של כל הרגשות שבעולם. הנפילה אח"כ מציגה בפניך בלי להתבייש את הצד המחורבן שבעניין. בהפוך על הפוך על דברי רבי נחמן, שהרי אתה מגיע למקום ההוא שחרא לך בפעם הראשונה, ואומר לעצמך "חרא לי", אומר לעצמו ריבונו של עולם – "הוא חושב שזה רע? קודם כל אביא אותו לשמחה גדולה, שיראה מה זה אושר אמיתי, ו-א-ז-! אפיל עליו כמה מכות ברצף שאחריהן הוא לא יוכל לקום בבוקר".

"עלק אומר לעצמו 'חרא לי'", מהמהם לו האלוה תחת שפמו.

תגובה אחת “רגע של עברית

  1. shlomper

    האלוהים הכי גדול הוא האדם לעצמו. זה לא הוא שמתכנן איך "לפני שבר גאון", זה אנחנו ששואלים את עצמנו – איך כל כך חרא לי עכשיו כשלפני רגע היה לי כל כך טוב.

    ואז מגיעה מילת המפתח לשקט הנפשי שיכול להביא בסוף אפילו אושר אמיתי. פרופורציות.

    כי הכל יחסי והכל סובייקטיבי בעיני המרגיש, ובלב שלך.

    והעברית הזאת צובטת את הלב, אבל יותר ממנה מה שעושה קווצ' קטן, זו העובדה שאת חולקת את הרגשות האלו מרחוק כל כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>