ארכיון הקטגוריה: כללי

מכירים את זה?

מכירים את זה שכל הדרך הביתה, משך שעה ורבע, אתם מרכיבים לעצמכם איזה פוסט ברור ושנון בראש, מגיעים הביתה ופוף! נעלם?

אז זה מה זה מבאס…

 

זה היה משהו על דני, ואיך שהוא סוג של אלוהים, אבל לא אלוהים טוב במיוחד. זה לא שהוא רע, הוא מרושע. ודני יום אחד יביים איזה סרט וכולם יבינו איזה גאון הוא. למרות שכולם כבר יודעים, ואיך שדני התחבר לי עם השנים לכל כך הרבה אנשים, ואיך שעדיין תמיד יש את אבינועם. והראל אח של אבינועם. וב2014 מחכה לי מתנה. כבר שנים שב2014 מחכה לי מתנה. לא משנה לי מה המתנה, העיקר שיש למה לצפות.

ודני התחבר לי למשינה ולילות לבנים ולקצה של צוק הזה שעליו אני עומדת, יודעת שצריכה רק דחיפה קטנה למצוא את הפינה הקטנה הזה בבטן שממנה תצא הידיעה הזו שאני יכולה ושאני אצליח, ולאיזה כיוון לכל הרוחות סופסוף ללכת.

חסרה לי השפה להסביר את איך שעובד אצלי המוח. הוא עובד בגלים, מערבל קצת את המילים וקשה לי לתפוס את כולן לפני שהוא ממשיך הלאה, כך שהביטוי שלי עקום. מן דיסלקציה של הנפש. אבל כבר בקצה של הלשון יש את הדגדוג הזה שמקפיץ לי לראש איזו תגובה לא הולמת שיכול היה להרביץ פה הינשוף שתגרום לי להסמיק ולשכוח על מה דיברתי. היי, בדיוק קרה…

ניו-ספיק זה קקה ועלוב ורזה, אבל נגמרו לי הקשרים בין המשפטים השונים שיהפכו אותם למקשה אחת, אז סלמתאק.  בברכת חברים לתורה ועבודה.

שתלך נחוי מערכת הבריאות המטומטמת הזו

או לפחות הביטוח הרפואי המעפן שלי.
Year to Date, לבן אדם בריא שכמותי, עם תוצאה מוזרה בבדיקות דם לפני 3 חודשים שמראה על פעילות יתר של בלוטת התריס שלי, העלות עליה אני אחראית על:
בדיקת דם, אולטרהסאונד של בלוטת התריס, 2 ביקורים אצל רופא מומחה (שהסתכל על בדיקת דם, שלח אותי לעשות אחת אחרת, הסתכל לי על הציצי תוך כדי שהוא שולח אותי לאולטרהסאונד, ונתן לי מרשם לתרופה שהייתי הופכת את הילד שלי למוטציה, אם הייתי בהריון) – סה"כ: $612.89
בשביל מה יש לי ביטוח רפואי!?
שילכו קיבינימט כולם.

יובלים הראלים

יום הזכרון 2012. אקסל ואני נוסעים למקאליסטר דלי בשביל סנדוויץ' שגורם לי לרייר גם עכשיו. it's memorial day, בישראל, אני אומרת. אקסל אומר שראה וידאו של ישראל בזמן הצפירה. ואיך הצפירה המונוטונית, האחידה, והדממה שסביבה, גרמה לו לחשוב שהוידאו נתקע. עד שהוא קלט שככה זה, עוצרים לדקתיים וחושבים.

הוא מספר בפליאה, כי בארץ ההזדמנויות הבלתי נדלות יום הזכרון הוא יום של שופינג וחגיגות, כי עד שיש סופ"ש ארוך סופסוף, וחופש מהעבודה – חייבים לחגוג.

ואני מדברת, על ישראל, ויום הזכרון, ועל איך שבכל שנה ביה"ס היה לוקח אותנו לאיזה בית עלמין צבאי נידח, שנהיה שם, בטקס, עם המשפחות השכולות בבתי העלמין הלא סקסיים, אלו בלי השרים והמצלמות, ונהיה איתם, ביחד. ונזכור. ונרעד כשמטח הכבוד ירעים שם, אבל בעיקר שנזכור. יזכור.

ופתאום דמעה מתגלצ'ת לה ככה, בלי הזמנה, על הלחי. והוא שואל – את צריכה לחזור הביתה? אולי להדליק נר? ועולה לי חיוך כשאני זוכרת את הפרסומת האומללה של משרד הקליטה. הראיתי לו אותה בצחוק נבוך על העדינות פיל בחנות חרסינה של ממשלת ישראל. נראה שמשהו חלחל. אם אותי זה לא החזיר הביתה, לפחות את הגוי הם לימדו משהו.

;

ובכזה אגב לא אגבי. יום הזכרון תמיד מזכיר לי את "על דעת המקום" ששרה מירי אלוני:
YouTube Preview Image

ומזכרון לעצמאות, המעבר חד יותר במרחק. אצלי עדיין אבל ובצד השני של הפייסבוק חגיגות. 7 שעות מעולם לא הרגישו משמעותיות כל כך.

תחזיק לי אצבעות, ינשוף… אתה היחידי שקורא פה…

אז כרגע אני גרה בעיר אחת ועובדת בעיר שניה, בערך 80 מייל מהבית.
דלק זה קקה, אמנם חצי מחיר מאשר בארץ, אבל עדיין, אני מוציאה ממוצע של 500 דולר בחודש על דלק. בנוסף יש לי הוצאות על טיפולים לרכב וקילומטרז' שרק עולה.

מצאו אותי שני אנשים שעושים נסיעה דומה לעבודה, ומשך שבוע וקצת נסענו יחד, עד שהם נזכרו שהם מסיימים חצי שעה לפני ומבאס אותם לחכות עד שאני אסיים לעבוד כל יום.
(הלו"ז שלי קבוע, אין דרך לשנות אותו. אני עובדת מ8:30 בבוקר עד 5:30 בערב. יש לי הפסקת צהריים של שעה ושתי הפסקות של רבע שעה במהלך היום).
קיצר – הcarpool התפרק, ומחסכון אפשרי של 200-300 דולר לחודש חזרתי להוצאה הרגילה.

שמתי מודעה בקרייגסליסט שאני מחפשת אנשים שמעוניינים בride share. ושלשום קיבלתי שתי תגובות. אחת התגובות היתה מאיש שאשתו מוצבת בבסיס בעיר שבה אני גרה והוא מצא עבודה חדשה ונהדרת בעיר שבה אני עובדת.

סיימתי כרגע לדבר איתו בטלפון, קבענו איפה אאסוף אותו כל יום (כי הבת שלו לוקחת את הרכב שלו ללימודים כל יום) ודיברנו על איפה הוא עובד, וכו'.
מגיע החלק החשוב של השיחה, אמרתי לו שמכיוון שאני נוהגת, נצטרך להתחלק בהוצאות הדלק.
הוא מבחינתו אומר לי – אם את נוהגת וזה הרכב שלך, אני אשמח לכסות את כל הוצאות הדלק.

צ'ה צ'ינג!

אינשאללה יעבוד, אפילו לקצת זמן…

תנו לגדול בשקט

על כל יום של "הכל סבבה, השבח לאללה" יש שבוע שבו המציאות באה בבומבה לפנים.

אז לזכור את הדברים הטובים, ושהדברים הרעים הולכים, ושבסוף חייב להיות איזון.

שיבוא איזון, יא אלוהים.

עדכון מולדת

וואו, יפה לי להכריז כשכולי רוח וצלצולים שחזרתי, וטפו שלא כתבתי, לזרוק חצי פוסט ואז להעלם שוב לשנה שלמה…

יפה לי לאללה…

ואולי המדיום מיצה עצמו עלי? העברית קלוקלת, העניין חסר ומעצבן אותי יותר כשהתחלתי לקלוט רבים וטובים מדברים על כתיבת בלוג ולא על כתיבת פוסט בבלוג.

מתי זה השתנה?

כתבתי בלוג זה מטומטם. לא אוהבת כשכותבים בלוג. כשכותבים פוסט חדש בבלוג, לעומת זאת, זה עושה לי נעימים בבטן.

זהו, כמה מילים. לא מבטיחה שוב שחוזרת, אבל כמה מילים, כי אני כאן, פיזדייץ.

מכה – עבודה בהמשכים

1.

טסתי לאמריקה לעשות את המכה. כן, אני יודע.  כולם מכירים את הסיפור על אסף שקרע את התחת בעבודה בתחנת דלק משך שנה אחרי השחרור עד שנשבר לו והוא קנה כרטיס טיסה לאמריקה.  אסף הגיע לקניון והתחיל למכור את מוצרי ים המלח לכל מיני נשים. הוא לא הפלה בגלל גיל, או מוצא, למרות שלא חיבב במיוחד את הטנישות.  היה קשה לגרום להן לקנות.  כל המליסות, ברברות וההת'ריות היו קלות יותר לשכנוע.

אז אסף בילה את עונת הקריסמס בקניון בטקסס, עשה מכה מטורפת של עשרים אלף דולר וחתך לדרום אמריקה לטיול של שנה-שנתיים, עם ים כוסיות, אחלה שיזוף, מסיבות וסמים.  בלי מחלות, גניבות, שודים או אף מאורע שידפוק את הסיפור. זה הסיפור של אסף.  לי קוראים עודד והסיפור שלי הוא קצת שונה.

הגעתי ללוס אנג'לס בקיץ 2007. היה חמים, נעים, ולא היתה לי דירה. זאת אומרת, היתה לי דירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו למכור, אבל בילינו את רוב הזמן בקניונים כך שאני בקושי זוכר איך הדירה נראתה, מי היו השותפים או אם היה אוכל, או שחיינו בעיקר על סמים.  חיינו בעיקר על סמים.  אני נשארתי בגראס, אבל יחזקאל ויובל החליטו שקריסטל מת' זה הסם של המאה ה21. יחזקאל במאה שערים עכשיו, ויובל בכפר גמילה, אבל עדיין לא הגענו, ואולי בכלל נוותר, על תולדותיהם ואחריתם של הבחורים.

יום שלישי היה השבת שלי. יום המנוחה. תוך כדי צעידה נמרצת לכיוון כלשהו הרחק מהדירה נתקלתי בסניף סטארבקס.  די קל להתקל בסניף שכזה, אבל הקרירות הנעימה מבית הקפה רמזה לי שישתלם לי להכנס ולנוח שם לרגע.  כמה שהקרירות הזו צדקה.

יש תורה שלמה להזמנת קפה בסניף סטארבקס, ואני כהרגלי אבוד. הפתרון במקרה כזה פשוט.  על האבוד להעלות על פניו את החיוך המקסים ביותר שיכול, ובאנגלית פשוטה לבקש Surprise me בגודל בינוני. זה עובד בכל פעם מחדש, ומוודא שהבריסטה בבית הקפה הקרוב לאיזור מגוריך יזכור מי אתה וינהל איתך סמול טוק בפעם הבאה שתכנס. מיני בית רחוק מהבית.

נראה לי ששתיתי לאטה דלעת, משקה סתווי עם טעם לוואי של קינמון, עושה תחושות של סרטים קלאסיים במוצ"ש בערוץ 1, ישיבה על הספה עם כל המשפחה וחורף.

התיישבתי ליד שולחן בחוץ, בשביל הסיגריה של הקפה, שלא ירגיש בודד, והרהרתי על קיץ, סתיו, חגים ומשפחה. אישה בשולחן לידי ביקשה אש, אז הגשתי לה מצית.  היא שאלה מאיפה אני, כי המבטא הזר קצת בולט ועניתי לה בגאווה כבושה – "יזרעאל". "וואלה? גם אני" ענתה בעברית. חייכתי.

איילה רזה מאוד.  יש לה שיער שחורדיני וגוף שזוף מאוד של אישה בת 40 שראתה דבר או שניים בחיים שלה.  ג'ינס צמודים, גופיה שחורה, ופרצוף לא רע בכלל, רק שיניים שראו ימים טובים יותר. איילה סיפרה לי שהיא הגיעה גם רק לשנה או שנתיים ללוס אנג'לס, ללמוד בפירס קולג' שבוואלי.  היו לה ציונים טובים, ובחור נחמד רצה להתחתן איתה, אבל אז הוא היה צריך לעבור לטקסס והיא החליטה שלא להפסיק עם הלימודים, כי לימודים זה חשוב, ואם מפסיקים קשה מאוד להתחיל שוב. היא צודקת, בטח שצודקת.

"אז מאיפה את בארץ?" בת ים. אבל גדלה בעיקר ברמת אביב. לא שאני מכיר את ההבדל יותר מדי, כולי ילד טבע מקיבוץ קטן בצפון. המרכז מרגיש לי גוף אחד זר ומלא פיח. חייכתי שוב במבוכה. לא ידעתי מה עוד לומר, לשאול או לשתף, אבל אז איילה לקחה את מושכות השיחה לידיה והתחילה לספר לי את סיפור חיה.

היא נולדה בבת ים, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. אמא מורה ואבא לא ברור מה. הילדות המוקדמת שלה לא זכורה לה ממש, אבל בסוף בית ספר יסודי הם עברו לרמת אביב והיא למדה בגימנסיה הרצליה, אבל תמיד הרגישה שם סוג ב', כי היא בת ימית במקור. גם עם ההורים לא הסתדרה ואחרי צבא החליטה לארוז את הפקלאות ולחתוך ללוס אנג'לס. כשהגיעה לכאן התחילה לחקור וגילתה שהיא נולדה למליארדר מקומי, משוגע לנושא המשיח והגאולה, שהחליט שהוא צריך צאצא שימשיך את דרכו.  איילה נולדה דרך הפרייה מלאכותית ובילתה עם אביה המליארדר את שנותיה הראשונות עד שהחליט לשלוח אותה לגדול בארץ ישראל, כי "מציון תצא תורה" וממנה יגיע המשיח. המליארדר, בעל קרקעות בכל רחבי לוס אנג'לס, תכנן להכניס את איילה לעסקים, אבל נפל קורבן להתנקשות בזמן שאיילה היתה בצבא.  היא גילתה על קיומו רק כשהגיעה ללוס אנג'לס ומאז היא מנסה למצוא את ההוכחה לקשר שביניהם ולכך שהיא היורשת היחידית לכל רכושו עלי אדמות.  יש לה עורך דין נצלן, בעלת בית שסילקה אותה מהקרקע והFBI מנסה לחסל אותה.  מה שהבולשת הפדרלית לא יודעת הוא שלאיילה יש כשרון מיוחד שירשה מאביה.  היכולת לשכפל את עצמה וליצור כפילים ברגע, כאלו שהבולשת מצליחה לחסל, בלי לדעת שאיילה האמיתית עדיין מסתובבת בינינו.  יום יבוא, כשהיא תמצא את ההוכחה הראויה, וכל בעלי העסקים, הבתים ומשרדי הממשלה שעל שדרות סנטה מוניקה ורחוב ווילשר יפונו ברגע. כבר כיום היא מתקשרת אל כל העסקים לפחות פעם בחודש לתת להם התראה של 30 יום, כדי שבבוא היום היא לא תצטרך לבזבז זמן יקר.

ברגע זה בדיוק נאלצתי להתנצל ולהגיד לאיילה שלגמרי שכחתי אבל קבעתי עם חברים לארוחת ערב לפני רבע שעה ואני חייב לרוץ. היא נעצה בי מבט חודר ואמרה שיש לי מבט אשם. אמרתי בתמימות שמן הסתם עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות, זה בטבע שלי. היא המשיכה ואמרה שנראה לה שעשיתי לה משהו רע.  "אני? איילה, רק לפני שעה וחצי הכרנו". בלי להוריד ממני מבט איילה שחררה אותי לדרכי, עם ההבטחה המרומזת שאם היא תגלה שאכן עשיתי לה משהו רע – הCIA יראה לי מה זה. מסתבר שהם לצידה.

נראה לי שאתחיל להסתכל מי הולך מאחורי בלילות, כי אני די בטוח שהבטחתי לה שלעולם לא אספר לאף נפש חיה על האב המליארדר ועל היכולות שלה.

נו שויין, לפחות חזרתי עם חוויה מהשבת שלי. משהו שיתן לי את הכח להחזיק עוד שבוע של מכירות.

2.

שמש בבוקר יום ראשון בלוס אנג'לס היא אחד המראות היפים ביותר שיש. העיר שקטה בשמונה בבוקר, כולם ישנים אחרי לילה של מסיבות ושתיה, מי בביתו ומי במקום זר, עדיין רגוע לפני חמרמורת של בוקר ונסיון נואש לגלות מה היתה השתלשלות האירועים שהובילה להשכמה במיטה זה. התעוררתי לי ביום ראשון שכזה בשמונה. חודש אוגוסט, חמים ונעים, ואני ישוב, קשוב, במרפסת על כוס קפה וסיגריה של בוקר. שומע ציפורים מצייצות, אוטובוס שעוצר בתחנה בפינת הרחוב, בחור ובחורה בשנות העשרים המאוחרות במכנס קצר וסווטשירט רצים יחד ועוברים מתחת למרפסת.

חושב.

חושב על חדווה שהשארתי אחרי בארץ, באמצע לימודים לתואר, מבטיח שעוד חודשיים שלושה אחזור ונמשיך מאותו המקום. את חדווה הכרתי בשנה א' בעברית, כשרונית, יפהפיה, בטוחה בעצמה. הכרנו בלילה ירושלמי קריר למדי, ביום הולדת של השותף שלי, במסיבת סטודנטים בדירה באחת הסמטאות במרכז העיר. שיחקנו ארץ עיר משך שעתיים וחצי. הפסדתי בכל סיבוב אבל זה לא הפריע לי בכלל. תחרותי ככל שאהיה, באותו הרגע ידעתי שאיתה אי אפשר לנצח. רק להנות מכל רגע משותף. אז נישקתי אותה, והיא נישקה אותי חזרה.

שנה ושמונה חודשים עברו מאז, חדווה עדיין לומדת, אני פרשתי מזמן. מחפש את הדרך שלי בעולם הזה, אני אומר לעצמי, אבל בעצם בורח מהתמודדות. עד לקצה השני של העולם ברחתי, מבטיח לה שאחזור ויודע שרימיתי אותה כמו שרימיתי את עצמי. לא אחזור, וגם אם אגיע שוב לארץ, אהיה עודד אחר, שונה בתכלית מעודד שהיא כל כך אהבה.

"אחי, עוד חצי שעה יוצאים לקניון", אני שומע את יובל אומר ולא מבין איך איבדתי שעתיים בהרהורים.

3.
בשבת הבאה דיברתי עם אמא, היא מתגעגעת. גם אני מתגעגע. לשמחה הכנה בעיניים שלה כשאני קופץ לבקר בימי שישי, ההתעניינות בשלומי, המילה הטובה ואפילו להצקות הבלתי פוסקות לגבי העתיד שלי, לימודים, עבודה, חברה ומגורים. לעוגת שמרים הטרייה שאמא אופה בכל יום שישי, והריח שלה ממלא את הבניין כולו, מרגע שנכנסים ללובי הכניסה.

אמא סיפרה לי שסבתא לא מרגישה משהו בימים טרופים אלה. היא שוכחת לפעמים איפה היא נמצאת, או מי האנשים שסביבה, וברגעים אחרים חדה כתער, עם אותן הדעות הנחרצות על כל אספקט במדינה, מחשבונות החשמל והמים ועד למינויו של שמעון פרס לנשיא. סבתא שהכריחה אותי לאכול דגים, חצילים וכל דבר אחר שהודעתי לה בנחרצות שאני שונא. אין שונא באוכל, סבתא אומרת. אוכלים הכל. וגומרים הכל מהצלחת. למה? כי יש ילדים רעבים בסודן, או סין, או אפילו ברחוב ליד. יש לך אוכל – אז תאכל.

בדקות הראשונות שיחה עם אמא היא תענוג שממלא לי את הלב באושר כזה לא צפוי, עדכונים על המשפחה, העבודה, האחיינים והאחייניות. ואז אמא שואלת, תמיד, "ומתי אתה חוזר הביתה?". לך תסביר לאמא שבארץ חנוק לך, שאתה לא יכול להסתובב בלי לראות איזה מישהי או מישהו שלמדת איתם, היית איתם בצבא, מישהו שמכיר אותך מאז שהיית פוץ קטן, ומאז לא מפסיק להזכיר לך רגעים שאתה רוצה לשכוח. לדבר איתך על הצבא, ועל המפקד. וכל אותו הזמן אתה נזכר בעודד, לא אתה, עודד השני, שחטף כדור בתחת בג'נין ולמרות שהוא כבר החלים, הוא עדיין קופץ בכל פעם שמישהו טורק דלת, או תופס את העכוז בלי לחשוב. לך לא קרה כלום, גם לא ראית שום קרב, אבל עודד שלך השתנה, וכלום לא יכול לשנות אותו חזרה.

לך תסביר לאמא שנמאס לך לשמוע שנאה טהורה, עד כמה שצירוף המילים הזה דפוק ולא מתאים, שנאה טהורה לכל מוחמד או איברהים, שלא אשמתם שנולדו לפטימה ומסעוד, אבל לחבר'ה שגדלת איתם יש איזה עניין לא פתור איתם, ושנשבר לך לכעוס ולשנוא לפעמים את מי שאתה כל כך אוהב כי הדעות שלו גזעניות, והוא אפילו לא מבין מה רע בזה. אמא לא תמימה, אבל אמא לא ממש מבינה כמה קשה להיות שמלאני יפה נפש במדינה שלנו. כי שמאל תמיד נשמע פלצני, אוהב ערבים ומעודד פיגועים.

השיחה עם אמא נגמרת ב – "עוד מעט, אמא, עוד מעט אני חוזר. מה להביא לך ולילדים?"

4.

עונת מכירות עוברת מהר, בורחת מהידיים, ופתאום סיימת, עם 7 אלף דולר בחשבון בנק שפתחת בבנק אוף אמריקה, כי אתה מוכר סבבה, אבל לא טוב כמו אביגיל הבלונדינית מרמת השרון שמדברת עם מבטא ועושה עיניים לבחורים. ואחרי העונה מגיעה שאלת השאלות – מכאן לאן?

יחזקאל ויובל בדרך לדרום אמריקה, לטיול שהם תכננו כל החיים. יש שם גראס בזול ואפשר להשיג גם קוק אם ממש רוצים. אביגיל נוסעת לדודים שלה בניו יורק, לא לפני שבוע מטורף בלאס וגאס עם עוד כמה חבר'ה מהדירה. ורק אני אאוטסיידר, לא רוצה לחגוג ולא רוצה סמים. רוצה קצת שקט. שקט אמרתי? דממה.

אז קנטאקי עולה לראש, אין שם כלום חוץ מסוסים ובורבון, שזה כמו וויסקי, רק של דרומיים. אורז את עצמי ונוסע. למה? כמה? איך?  מעלש, נסתדר. אני לא סיימתי עם ההפוגה מהרעש של הארץ, צריך קצת טבע.

ומגיע ללקסינגטון שבקנטאקי. רק שעה נהיגה מאוהיו, לא שיש שם משהו. אבל מגיע, ומוצא לי דירה. יש 8 שכנים בבניין, לכולם שמות אמריקאיים, אין ילדים, בחורצ'יק הומו בדירה ממול, זוג רדנקס בדירה למטה ואיזה מקסיקני או שניים בדירה שמעל. רבים או משתגלים כל ערב, לפעמים גם וגם. איש שגר בקומה למטה מוכר גראס יחסית בזול. מכונת כביסה ומייבש בחדרון בסוף המסדרון.

יומיים ראשונים אני יושב בדירה. זו דירת חדר אמריקאית טיפוסית. סלון, מטבחון, חדר שינה ושירוקלחת. יש לי כוננית ספרים ומזרן מתנפח. חסרה לי הדלת שמפרידה בין חדר השינה לשירותים. המנג'ר אמר שאוטוטו יסדרו, אבל משהו אומר לי שזה לא יקרה בקרוב.

אז יוצאים. מה כבר אפשר לעשות בעיר זרה? אוטובוס לדאונטאון, דולר בדיוק, ואנדלה – זזים.

יורד בתחנה המרכזית, מתחיל לשוטט. ממולי מגרש ריק, שלט מתפורר אומר שעד 2010, יבנה שם מלון פאר. אנחנו ביולי של 2009. משהו אומר לי שזה כבר לא יקרה. כיכר המדינה זה כאן.

ומעבר למגרש, המוקף בגדר סוסים סטנדרטית, ארבעה לוחות מאוזנים, שלט של בר אירי. געגועי למולי מאלונ'ס. לטמפל בר, להרגשה של בית בבלו הול שבירושלים. אז קופץ לי פנימה, לאיזה פיינט חביב, מתפלל למרפ'יז מהחבית. בקבוקים בקבוקים סדורים בשורות בלי שום הגיון, וודקה בטעמים שונים ומשונים, סמבוקה, בורבון או שבע, וויסקי וסקוטש תלויים בכל פינה. מקארת'יז בר, נפתח במרץ 1994, קצת לפני שהגעתי לגיל תשע.

המקום ריק יחסית. ברמן מאפיר מדבר עם שני קשישים שיושבים על קנקן של מילר לייט. בחורה מבקשת מהברמן משהו שנשמע כמו בללייקה, והוא מגיש לה באד לייט בבקבוק. סעמק, עוד מבטא חדש ללמוד. אני תופס פינה שקטה על הבר, סוקר את הברזים של הבירה, באד לייט, מילר לייט, הארפ, גינס, סמית'יקס. למה אין מרפ'יז בבר המזורגג הזה? ןבוהה במשחק בייסבול של הדודג'רס והינקיס על המסך. חודשים שאני כאן ועדיין לא הצלחתי לקלוט את המשחק. עדיין מנסה. הברמן מחכה כמה דקות ושואל אותי משהו במבטא אירי כבד. סמית'יקס פליז, האו מאצ'?

5 דולר. עדיין זול יותר מבארץ. במיוחד עכשיו, כשהדולר שווה לתחת.

אז מאיפה אתה? אני קולט שהברמן שואל, ועונה בחיוך – איז מיי אקסנט דאת אוביוס? ישראל.

או, ורי נייס.

אנד יו?

איירלנד.

נו שיט מאן!

אז מתחילים לקשקש. מה לעזאזל עושה אירי בלקסינגטון? בירת הסוסים, מסתבר. פעמיים בשנה יש כאן מירוצים, מכירות, רכיבות. הוא הגיע בשביל הסוסים והיה חסר לו פאב אירי כמו בבית, אז הוא החליט לפתוח אחד. בא לחפש אתונות ומצא מלוכה.

מה אני איבדתי כאן? מחפש את עצמי, אני אומר לו. לוקח הפוגה מהלחצים, החברים והמשפחה. אינשאללה ארשם כאן ללימודים ואסיים את התואר, בינתיים מחפש קצת עבודה, למלא את הזמן.

אול דה בסט מאן, הכלכלה זוועה, מקווה שתמצא משהו.

אז שותה לי עוד בירה או שש, שורף את הזמן. אנשים באים והולכים, יושבים בפאטיו שבחוץ לסיגריה ובירה. והקשישים שבקצה הבר עדיין יושבים. הם שותים ומדברים בינם לבין עצמם. משהו בתמונה הזו נראה כל כך רגוע.

ערב, בית, סקייפ עם אמא ולישון. יום ארוך לפני.

עכשיו היום הזה מתחיל… וזהו יום טוב :)

אלוהים יודעת למה הגיע לי דווקא שיר של עברי לידר לראש, אבל יום נהדר, באמת :)
הכלב החליט להשכים קום ולהשכים גם אותי על הדרך ב9 לפנות בוקר, האכלתיהו, הוציאתיהו והוא השתין.

תוך כדי הסיגריה של הבוקר ובמהלך הכנת הרוטב לפסטה שהכנתי מבעוד יום, עלתה בי המחשבה הנהדרת שהיום יהיה יום נהדר לסיים לצבוע את הגדר.
מהר מהר שטפתי פנים, צחצחתי שיניים והלכתי מיד בחזרה למיטה.

בחצות היום יצאתי בצעד קליל וצעקות לכלב א לה נו ברקינג, דאמנ דוג! לחצר, הוצאתי מברשות חדשות (לישנות נתתי להתייבש, אופס), צבע והופל'ה – לעבודה.
אז הנה, בשלבים.

שלב א'

שלב א: משמאל לימין: לוחות צבועים, לוחות חדשים (בהירים), לוחות ישנים ומתפוררים (רוב הגדר)

שלב ב

שלב ב': גדר פנימית, משמאל אפשר לראות את הגדר הנמוכה שצבענו שבוע שעבר

שלב ג' ואחרון: גדר אחורית, לא ממש רואים אותה, אבל אני יודעת שהיא שם.  מדגמן צביעה: ג'ף, החבר של השותף שלי.

שלב ג' ואחרון: גדר אחורית, לא ממש רואים אותה, אבל אני יודעת שהיא שם. מדגמן צביעה: ג'ף, החבר של השותף שלי.

אחחחח, יום חופש זה כיף!