ארכיון תגית: USfuckingA

מכה – עבודה בהמשכים

1.

טסתי לאמריקה לעשות את המכה. כן, אני יודע.  כולם מכירים את הסיפור על אסף שקרע את התחת בעבודה בתחנת דלק משך שנה אחרי השחרור עד שנשבר לו והוא קנה כרטיס טיסה לאמריקה.  אסף הגיע לקניון והתחיל למכור את מוצרי ים המלח לכל מיני נשים. הוא לא הפלה בגלל גיל, או מוצא, למרות שלא חיבב במיוחד את הטנישות.  היה קשה לגרום להן לקנות.  כל המליסות, ברברות וההת'ריות היו קלות יותר לשכנוע.

אז אסף בילה את עונת הקריסמס בקניון בטקסס, עשה מכה מטורפת של עשרים אלף דולר וחתך לדרום אמריקה לטיול של שנה-שנתיים, עם ים כוסיות, אחלה שיזוף, מסיבות וסמים.  בלי מחלות, גניבות, שודים או אף מאורע שידפוק את הסיפור. זה הסיפור של אסף.  לי קוראים עודד והסיפור שלי הוא קצת שונה.

הגעתי ללוס אנג'לס בקיץ 2007. היה חמים, נעים, ולא היתה לי דירה. זאת אומרת, היתה לי דירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו למכור, אבל בילינו את רוב הזמן בקניונים כך שאני בקושי זוכר איך הדירה נראתה, מי היו השותפים או אם היה אוכל, או שחיינו בעיקר על סמים.  חיינו בעיקר על סמים.  אני נשארתי בגראס, אבל יחזקאל ויובל החליטו שקריסטל מת' זה הסם של המאה ה21. יחזקאל במאה שערים עכשיו, ויובל בכפר גמילה, אבל עדיין לא הגענו, ואולי בכלל נוותר, על תולדותיהם ואחריתם של הבחורים.

יום שלישי היה השבת שלי. יום המנוחה. תוך כדי צעידה נמרצת לכיוון כלשהו הרחק מהדירה נתקלתי בסניף סטארבקס.  די קל להתקל בסניף שכזה, אבל הקרירות הנעימה מבית הקפה רמזה לי שישתלם לי להכנס ולנוח שם לרגע.  כמה שהקרירות הזו צדקה.

יש תורה שלמה להזמנת קפה בסניף סטארבקס, ואני כהרגלי אבוד. הפתרון במקרה כזה פשוט.  על האבוד להעלות על פניו את החיוך המקסים ביותר שיכול, ובאנגלית פשוטה לבקש Surprise me בגודל בינוני. זה עובד בכל פעם מחדש, ומוודא שהבריסטה בבית הקפה הקרוב לאיזור מגוריך יזכור מי אתה וינהל איתך סמול טוק בפעם הבאה שתכנס. מיני בית רחוק מהבית.

נראה לי ששתיתי לאטה דלעת, משקה סתווי עם טעם לוואי של קינמון, עושה תחושות של סרטים קלאסיים במוצ"ש בערוץ 1, ישיבה על הספה עם כל המשפחה וחורף.

התיישבתי ליד שולחן בחוץ, בשביל הסיגריה של הקפה, שלא ירגיש בודד, והרהרתי על קיץ, סתיו, חגים ומשפחה. אישה בשולחן לידי ביקשה אש, אז הגשתי לה מצית.  היא שאלה מאיפה אני, כי המבטא הזר קצת בולט ועניתי לה בגאווה כבושה – "יזרעאל". "וואלה? גם אני" ענתה בעברית. חייכתי.

איילה רזה מאוד.  יש לה שיער שחורדיני וגוף שזוף מאוד של אישה בת 40 שראתה דבר או שניים בחיים שלה.  ג'ינס צמודים, גופיה שחורה, ופרצוף לא רע בכלל, רק שיניים שראו ימים טובים יותר. איילה סיפרה לי שהיא הגיעה גם רק לשנה או שנתיים ללוס אנג'לס, ללמוד בפירס קולג' שבוואלי.  היו לה ציונים טובים, ובחור נחמד רצה להתחתן איתה, אבל אז הוא היה צריך לעבור לטקסס והיא החליטה שלא להפסיק עם הלימודים, כי לימודים זה חשוב, ואם מפסיקים קשה מאוד להתחיל שוב. היא צודקת, בטח שצודקת.

"אז מאיפה את בארץ?" בת ים. אבל גדלה בעיקר ברמת אביב. לא שאני מכיר את ההבדל יותר מדי, כולי ילד טבע מקיבוץ קטן בצפון. המרכז מרגיש לי גוף אחד זר ומלא פיח. חייכתי שוב במבוכה. לא ידעתי מה עוד לומר, לשאול או לשתף, אבל אז איילה לקחה את מושכות השיחה לידיה והתחילה לספר לי את סיפור חיה.

היא נולדה בבת ים, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. אמא מורה ואבא לא ברור מה. הילדות המוקדמת שלה לא זכורה לה ממש, אבל בסוף בית ספר יסודי הם עברו לרמת אביב והיא למדה בגימנסיה הרצליה, אבל תמיד הרגישה שם סוג ב', כי היא בת ימית במקור. גם עם ההורים לא הסתדרה ואחרי צבא החליטה לארוז את הפקלאות ולחתוך ללוס אנג'לס. כשהגיעה לכאן התחילה לחקור וגילתה שהיא נולדה למליארדר מקומי, משוגע לנושא המשיח והגאולה, שהחליט שהוא צריך צאצא שימשיך את דרכו.  איילה נולדה דרך הפרייה מלאכותית ובילתה עם אביה המליארדר את שנותיה הראשונות עד שהחליט לשלוח אותה לגדול בארץ ישראל, כי "מציון תצא תורה" וממנה יגיע המשיח. המליארדר, בעל קרקעות בכל רחבי לוס אנג'לס, תכנן להכניס את איילה לעסקים, אבל נפל קורבן להתנקשות בזמן שאיילה היתה בצבא.  היא גילתה על קיומו רק כשהגיעה ללוס אנג'לס ומאז היא מנסה למצוא את ההוכחה לקשר שביניהם ולכך שהיא היורשת היחידית לכל רכושו עלי אדמות.  יש לה עורך דין נצלן, בעלת בית שסילקה אותה מהקרקע והFBI מנסה לחסל אותה.  מה שהבולשת הפדרלית לא יודעת הוא שלאיילה יש כשרון מיוחד שירשה מאביה.  היכולת לשכפל את עצמה וליצור כפילים ברגע, כאלו שהבולשת מצליחה לחסל, בלי לדעת שאיילה האמיתית עדיין מסתובבת בינינו.  יום יבוא, כשהיא תמצא את ההוכחה הראויה, וכל בעלי העסקים, הבתים ומשרדי הממשלה שעל שדרות סנטה מוניקה ורחוב ווילשר יפונו ברגע. כבר כיום היא מתקשרת אל כל העסקים לפחות פעם בחודש לתת להם התראה של 30 יום, כדי שבבוא היום היא לא תצטרך לבזבז זמן יקר.

ברגע זה בדיוק נאלצתי להתנצל ולהגיד לאיילה שלגמרי שכחתי אבל קבעתי עם חברים לארוחת ערב לפני רבע שעה ואני חייב לרוץ. היא נעצה בי מבט חודר ואמרה שיש לי מבט אשם. אמרתי בתמימות שמן הסתם עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות, זה בטבע שלי. היא המשיכה ואמרה שנראה לה שעשיתי לה משהו רע.  "אני? איילה, רק לפני שעה וחצי הכרנו". בלי להוריד ממני מבט איילה שחררה אותי לדרכי, עם ההבטחה המרומזת שאם היא תגלה שאכן עשיתי לה משהו רע – הCIA יראה לי מה זה. מסתבר שהם לצידה.

נראה לי שאתחיל להסתכל מי הולך מאחורי בלילות, כי אני די בטוח שהבטחתי לה שלעולם לא אספר לאף נפש חיה על האב המליארדר ועל היכולות שלה.

נו שויין, לפחות חזרתי עם חוויה מהשבת שלי. משהו שיתן לי את הכח להחזיק עוד שבוע של מכירות.

2.

שמש בבוקר יום ראשון בלוס אנג'לס היא אחד המראות היפים ביותר שיש. העיר שקטה בשמונה בבוקר, כולם ישנים אחרי לילה של מסיבות ושתיה, מי בביתו ומי במקום זר, עדיין רגוע לפני חמרמורת של בוקר ונסיון נואש לגלות מה היתה השתלשלות האירועים שהובילה להשכמה במיטה זה. התעוררתי לי ביום ראשון שכזה בשמונה. חודש אוגוסט, חמים ונעים, ואני ישוב, קשוב, במרפסת על כוס קפה וסיגריה של בוקר. שומע ציפורים מצייצות, אוטובוס שעוצר בתחנה בפינת הרחוב, בחור ובחורה בשנות העשרים המאוחרות במכנס קצר וסווטשירט רצים יחד ועוברים מתחת למרפסת.

חושב.

חושב על חדווה שהשארתי אחרי בארץ, באמצע לימודים לתואר, מבטיח שעוד חודשיים שלושה אחזור ונמשיך מאותו המקום. את חדווה הכרתי בשנה א' בעברית, כשרונית, יפהפיה, בטוחה בעצמה. הכרנו בלילה ירושלמי קריר למדי, ביום הולדת של השותף שלי, במסיבת סטודנטים בדירה באחת הסמטאות במרכז העיר. שיחקנו ארץ עיר משך שעתיים וחצי. הפסדתי בכל סיבוב אבל זה לא הפריע לי בכלל. תחרותי ככל שאהיה, באותו הרגע ידעתי שאיתה אי אפשר לנצח. רק להנות מכל רגע משותף. אז נישקתי אותה, והיא נישקה אותי חזרה.

שנה ושמונה חודשים עברו מאז, חדווה עדיין לומדת, אני פרשתי מזמן. מחפש את הדרך שלי בעולם הזה, אני אומר לעצמי, אבל בעצם בורח מהתמודדות. עד לקצה השני של העולם ברחתי, מבטיח לה שאחזור ויודע שרימיתי אותה כמו שרימיתי את עצמי. לא אחזור, וגם אם אגיע שוב לארץ, אהיה עודד אחר, שונה בתכלית מעודד שהיא כל כך אהבה.

"אחי, עוד חצי שעה יוצאים לקניון", אני שומע את יובל אומר ולא מבין איך איבדתי שעתיים בהרהורים.

3.
בשבת הבאה דיברתי עם אמא, היא מתגעגעת. גם אני מתגעגע. לשמחה הכנה בעיניים שלה כשאני קופץ לבקר בימי שישי, ההתעניינות בשלומי, המילה הטובה ואפילו להצקות הבלתי פוסקות לגבי העתיד שלי, לימודים, עבודה, חברה ומגורים. לעוגת שמרים הטרייה שאמא אופה בכל יום שישי, והריח שלה ממלא את הבניין כולו, מרגע שנכנסים ללובי הכניסה.

אמא סיפרה לי שסבתא לא מרגישה משהו בימים טרופים אלה. היא שוכחת לפעמים איפה היא נמצאת, או מי האנשים שסביבה, וברגעים אחרים חדה כתער, עם אותן הדעות הנחרצות על כל אספקט במדינה, מחשבונות החשמל והמים ועד למינויו של שמעון פרס לנשיא. סבתא שהכריחה אותי לאכול דגים, חצילים וכל דבר אחר שהודעתי לה בנחרצות שאני שונא. אין שונא באוכל, סבתא אומרת. אוכלים הכל. וגומרים הכל מהצלחת. למה? כי יש ילדים רעבים בסודן, או סין, או אפילו ברחוב ליד. יש לך אוכל – אז תאכל.

בדקות הראשונות שיחה עם אמא היא תענוג שממלא לי את הלב באושר כזה לא צפוי, עדכונים על המשפחה, העבודה, האחיינים והאחייניות. ואז אמא שואלת, תמיד, "ומתי אתה חוזר הביתה?". לך תסביר לאמא שבארץ חנוק לך, שאתה לא יכול להסתובב בלי לראות איזה מישהי או מישהו שלמדת איתם, היית איתם בצבא, מישהו שמכיר אותך מאז שהיית פוץ קטן, ומאז לא מפסיק להזכיר לך רגעים שאתה רוצה לשכוח. לדבר איתך על הצבא, ועל המפקד. וכל אותו הזמן אתה נזכר בעודד, לא אתה, עודד השני, שחטף כדור בתחת בג'נין ולמרות שהוא כבר החלים, הוא עדיין קופץ בכל פעם שמישהו טורק דלת, או תופס את העכוז בלי לחשוב. לך לא קרה כלום, גם לא ראית שום קרב, אבל עודד שלך השתנה, וכלום לא יכול לשנות אותו חזרה.

לך תסביר לאמא שנמאס לך לשמוע שנאה טהורה, עד כמה שצירוף המילים הזה דפוק ולא מתאים, שנאה טהורה לכל מוחמד או איברהים, שלא אשמתם שנולדו לפטימה ומסעוד, אבל לחבר'ה שגדלת איתם יש איזה עניין לא פתור איתם, ושנשבר לך לכעוס ולשנוא לפעמים את מי שאתה כל כך אוהב כי הדעות שלו גזעניות, והוא אפילו לא מבין מה רע בזה. אמא לא תמימה, אבל אמא לא ממש מבינה כמה קשה להיות שמלאני יפה נפש במדינה שלנו. כי שמאל תמיד נשמע פלצני, אוהב ערבים ומעודד פיגועים.

השיחה עם אמא נגמרת ב – "עוד מעט, אמא, עוד מעט אני חוזר. מה להביא לך ולילדים?"

4.

עונת מכירות עוברת מהר, בורחת מהידיים, ופתאום סיימת, עם 7 אלף דולר בחשבון בנק שפתחת בבנק אוף אמריקה, כי אתה מוכר סבבה, אבל לא טוב כמו אביגיל הבלונדינית מרמת השרון שמדברת עם מבטא ועושה עיניים לבחורים. ואחרי העונה מגיעה שאלת השאלות – מכאן לאן?

יחזקאל ויובל בדרך לדרום אמריקה, לטיול שהם תכננו כל החיים. יש שם גראס בזול ואפשר להשיג גם קוק אם ממש רוצים. אביגיל נוסעת לדודים שלה בניו יורק, לא לפני שבוע מטורף בלאס וגאס עם עוד כמה חבר'ה מהדירה. ורק אני אאוטסיידר, לא רוצה לחגוג ולא רוצה סמים. רוצה קצת שקט. שקט אמרתי? דממה.

אז קנטאקי עולה לראש, אין שם כלום חוץ מסוסים ובורבון, שזה כמו וויסקי, רק של דרומיים. אורז את עצמי ונוסע. למה? כמה? איך?  מעלש, נסתדר. אני לא סיימתי עם ההפוגה מהרעש של הארץ, צריך קצת טבע.

ומגיע ללקסינגטון שבקנטאקי. רק שעה נהיגה מאוהיו, לא שיש שם משהו. אבל מגיע, ומוצא לי דירה. יש 8 שכנים בבניין, לכולם שמות אמריקאיים, אין ילדים, בחורצ'יק הומו בדירה ממול, זוג רדנקס בדירה למטה ואיזה מקסיקני או שניים בדירה שמעל. רבים או משתגלים כל ערב, לפעמים גם וגם. איש שגר בקומה למטה מוכר גראס יחסית בזול. מכונת כביסה ומייבש בחדרון בסוף המסדרון.

יומיים ראשונים אני יושב בדירה. זו דירת חדר אמריקאית טיפוסית. סלון, מטבחון, חדר שינה ושירוקלחת. יש לי כוננית ספרים ומזרן מתנפח. חסרה לי הדלת שמפרידה בין חדר השינה לשירותים. המנג'ר אמר שאוטוטו יסדרו, אבל משהו אומר לי שזה לא יקרה בקרוב.

אז יוצאים. מה כבר אפשר לעשות בעיר זרה? אוטובוס לדאונטאון, דולר בדיוק, ואנדלה – זזים.

יורד בתחנה המרכזית, מתחיל לשוטט. ממולי מגרש ריק, שלט מתפורר אומר שעד 2010, יבנה שם מלון פאר. אנחנו ביולי של 2009. משהו אומר לי שזה כבר לא יקרה. כיכר המדינה זה כאן.

ומעבר למגרש, המוקף בגדר סוסים סטנדרטית, ארבעה לוחות מאוזנים, שלט של בר אירי. געגועי למולי מאלונ'ס. לטמפל בר, להרגשה של בית בבלו הול שבירושלים. אז קופץ לי פנימה, לאיזה פיינט חביב, מתפלל למרפ'יז מהחבית. בקבוקים בקבוקים סדורים בשורות בלי שום הגיון, וודקה בטעמים שונים ומשונים, סמבוקה, בורבון או שבע, וויסקי וסקוטש תלויים בכל פינה. מקארת'יז בר, נפתח במרץ 1994, קצת לפני שהגעתי לגיל תשע.

המקום ריק יחסית. ברמן מאפיר מדבר עם שני קשישים שיושבים על קנקן של מילר לייט. בחורה מבקשת מהברמן משהו שנשמע כמו בללייקה, והוא מגיש לה באד לייט בבקבוק. סעמק, עוד מבטא חדש ללמוד. אני תופס פינה שקטה על הבר, סוקר את הברזים של הבירה, באד לייט, מילר לייט, הארפ, גינס, סמית'יקס. למה אין מרפ'יז בבר המזורגג הזה? ןבוהה במשחק בייסבול של הדודג'רס והינקיס על המסך. חודשים שאני כאן ועדיין לא הצלחתי לקלוט את המשחק. עדיין מנסה. הברמן מחכה כמה דקות ושואל אותי משהו במבטא אירי כבד. סמית'יקס פליז, האו מאצ'?

5 דולר. עדיין זול יותר מבארץ. במיוחד עכשיו, כשהדולר שווה לתחת.

אז מאיפה אתה? אני קולט שהברמן שואל, ועונה בחיוך – איז מיי אקסנט דאת אוביוס? ישראל.

או, ורי נייס.

אנד יו?

איירלנד.

נו שיט מאן!

אז מתחילים לקשקש. מה לעזאזל עושה אירי בלקסינגטון? בירת הסוסים, מסתבר. פעמיים בשנה יש כאן מירוצים, מכירות, רכיבות. הוא הגיע בשביל הסוסים והיה חסר לו פאב אירי כמו בבית, אז הוא החליט לפתוח אחד. בא לחפש אתונות ומצא מלוכה.

מה אני איבדתי כאן? מחפש את עצמי, אני אומר לו. לוקח הפוגה מהלחצים, החברים והמשפחה. אינשאללה ארשם כאן ללימודים ואסיים את התואר, בינתיים מחפש קצת עבודה, למלא את הזמן.

אול דה בסט מאן, הכלכלה זוועה, מקווה שתמצא משהו.

אז שותה לי עוד בירה או שש, שורף את הזמן. אנשים באים והולכים, יושבים בפאטיו שבחוץ לסיגריה ובירה. והקשישים שבקצה הבר עדיין יושבים. הם שותים ומדברים בינם לבין עצמם. משהו בתמונה הזו נראה כל כך רגוע.

ערב, בית, סקייפ עם אמא ולישון. יום ארוך לפני.

טולסה, אוקלהומה

יומולדת ב27 למרץ, כמו בכל שנה.
הפעם לא תכננתי לחגוג.  רק לראות מקום חדש שמעולם לא ראיתי.
טולסה אוקלהומה.  לא רק שמעולם לא הייתי שם, גם לא נראה שאי פעם תהיה לי סיבה להיות במקום. אז, קניתי כרטיס טיסה וטסתי.

מה יש בטולסה?

הרבה אנשים שאומרים y'all, כובעי קאובויז, טנדרים, ילדים בלונדיניים ווואפל האוס.  הרבה וואפל האוס.
גם The golden driller, פסל בגובה75 פיט (תמונה שלי איתו בגלריה), מלאאאאאן בתים ענקיים, קניון עם חולצות של אסקימו ג'ו, גשר מעל נהר ארקנסו, וקניון, כבר אמרתי?  יצאתי ממנו גם עם 2 רצועות חדשות לשעון פוסיל שלי… יפה.  purdy!

לאן בשנה הבאה?

תמונות – פה:
http://gallery.mac.com/damtiela#100088/

אהההההצ'ו!

מייק חטף מכות.  טוב נו, מכה.  שפשוף.  וכל הצד הקדמי ליד הנהג פצוע וכואב.
איתי כבר כתב על זה.  אפילו העלה תמונה.

איזו טנישה ניסתה לקחת פניה ימינה מהנתיב השמאלי (!), לתוך חניה של תחנת כיבוי אש (!! – לא חוקי במדינת קליפורניה), בלי לאותת (!!!) ובלי להסתכל מעבר לכתף, לוודא שאין אף הונדה פיט דנדשה שתאבד את הברק בגללה.

הביטוח לא עונה לטלפון – "תקלה טכנית בקווים".

אבל אתמול איתי חגג יומולדת.  וזה בעצם מה שמעניין אותנו כאן.
מכיוון שמייק היה קצת מושבת – התחלנו את הבוקר באוכל.  כי זה חשוב.  אחר כך הגיעה הטלויזיה החדשה שלנו.  בדיוק בזמן בשביל לגלות שהPS2 שאחי שלח לי לא מתפקד משהו.
לקראת 11 צעדנו רגלית למקום הכי מגניב בעיר – The Grove
בגרוב קנינו קצת בגדים, קצת שטויות ואיזה iphone שאחי היקר ביקש.

מכיוון שיש שם קולנוע – החלטנו גם לראות סרט.  Jumper.  סרט חמוד, לא מלהיב במיוחד (עם שחקן הורס לאללה, אבל זה לא העיקר).

צהריים, בית, רוגע,  SMS מארז, חבר של מאדי, שתוהה לגבי התוכניות שלנו להמשך הערב.  דיברנו על סרט.
מפה לשם – הבחור מגיע בתחבורה ציבורית, צועדים לCheesecake Factory שבגרוב ומשם לסרט – There Will Be Blood.
ארז ואיתי לא אהבו את הסרט במיוחד, אני די נהניתי.

כן, זה היה נוראאאאא ארוך (שעתיים וארבעים), כן, הפסקול היה מטריד (מוזיקה מפחידה לאורך כל הסרט, כשבקושי משובצים שם קטעים אלימים/מפחידים/מצדיקים את הדירוג R שהסרט קיבל), העלילה די איטית, הסרט רגוע.  אבל היה מעניין.  הדמות קצת השתנתה, המשחק היה נהדר, ובאיזה שלב, אחרי שעתיים בערך, כשהישבן קצת התחיל להתאבן – אפילו נקרעתי מצחוק למשך שתי דקות, באיזו סצנה הזויה ומשעשעת, שרק לדמיין את חווית הצילום שלה הגבירה את הצחוק. (לא רוצה להוסיף ספויילר, תראו תבינו)

הסרט נגמר ב1:25 לפנות בוקר, הביתה הגענו קצת לפני 2.  ארז הגיע לבית שלו רק בסביבות שלוש וחצי.

בוקר, ביטוח, קווים לא עובדים.  מארה עליהם ולוואי ויזכרו לדראון עולם.

באראק אל ח'יר.

בחירות בשבוע שעבר, חמישי לפברואר (כמדומני).

הצבעתי. בחירות ראשונות שלי כאן. פריימריס למועמדי המפלגות השונות לקביעת המועמד של כל מפלגה לנשיאות ובנוסף – הצבעה על חוקים שונים במדינת קליפורניה.
לא הצבעתי לאף מועמד, אני עדיין לא מכירה את המערכת כאן מספיק בשביל לדעת מי הרע במיעוטו (כולם טובים יותר מהקאובוי שיושב כרגע בבית הלבן).
אחרי שסיימתי להצביע וקיבלתי מדבקה יפה שכתוב בה "I Voted" – חשבתי קצת.

מסתבר שנהוג כבר יובלות בקרב היהודים בארה"ב להצביע למועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות. משהו בנוגע לזה שהרפובליקנים הם פרו ישראל.
אני פשוט לא מתלהבת להצביע לוואספ (וויט, אנגלו-סקסי, פרוטסטנט). הדמוקרטים יותר סקסיים. בחיי.
הם כמו מרצ בארץ. מדברים על המון דברים יפים, יש להם רעיונות איך לשנות את העולם (משהו עם ביטוח בריאות לכולם ולא רק תמורת 130 דולר לביקור אצל רופא משפחה) והכי חשוב — יש להם שמות מיוחדים. לא עוד ג'ון מקיין שנשמע כמו דמות גרועה ממערבון או האקאבי שנשמע כמו קריקטורה. יש לדמוקרטים שמות חזקים — הילרי קלינטון, ברק אובאמה. אלו שמות שמתגלגלים על הלשון. נבנים לאט לאט ויוצאים לאוויר העולם חזקים כמו רעם.

אז יש לנו הילרי – לבנה, אישה, ים נסיון בבית הלבן (רבאק, היא כבר יודעת איך להתנייד שם מחדר לחדר ולא צריכה שבוע של התאפסות) ומולה – באררררראק אובאמה. שחור, מיעוט, סוג של חצי מוסלמי חצי נוצרי, מדבר על שינוי (באמת. כל הזמן. Change היא המילה היחידה שהוא אומר). הוא גם יפה לאללה. הילרי דומה לצנצנת.

הנשיא הבא יהיה דמוקרט, אני די סגורה על זה. השאלה היא מה אמריקה מסוגלת לבלוע?

אישה דעתנית עם עור של פיל (אחרת איך היא היתה נשארת עם הספרמינטור אחרי הסיפור עם מוניקה?), ועדיין – אישה בבית הלבן. לא משהו שקרה עד היום במדינה מאוכלסת רדנקים ועשירים שמרניים.
או —
איש שחור, עם שורשים מוסלמיים (ולא משנה מה הדת שלו, המוצא תמיד משפיע על אנשים) – במדינה שבה עד לפני 40 שנה בערך עדיין היתה אפלייה מטורפת נגד שחורים. או כמו שסיפרה לי הטכנאית שהאכילה אותי חומרים רדיואקטיביים – מסעדות היו מחולקות לאזורי לבנים ושחורים בדרום, היו 3 תאי שירותים: נשים, גברים ואחרים (שאוכלסו ע"י שחורים).

שינוי בתפיסה האמריקאית יגיע. השאלה היא כמה שינוי הם יכולים לאכול.

(או כמו שאומר אביב — אתם רוצים שינוי?!?!)


ובפינתנו – "הביא לי את הנרבים על הבוקר":
הכנסת הצביעה נגד נישואים אזרחיים, מה שמעצבן אותי בגלל החוויה הנחמדה הזו
צריך שתהיה אלטרנטיבה.

פאקינג נסטי ביטינג

יום של עבודה, אחרי לילה עם קצת שינה, הצבעה בבחירות המוקדמות (על חוקים של מדינת קליפורניה, קטונתי מלדעת במי לבחור כמועמד המפלגה הדמוקרטית) וחלק ג' ואחרון של בדיקת בלוטת התריס הרדיואקטיבי שעברתי.

לסיכומו של יום, שהיה בסימן "עמיה קיבלה את השעון המעורר החדש שלה, אינשאללה שלא תשבור גם אותו" —

יצאתי מהמשרד לכיוון המשרד של עמנואל, שהזמין אותי לראות את המקום שבו הוא עובד.
המשרד שלו ממוקם במתחם המעוצב של Schtung music שבסנטה מוניקה.
חלום חיי לעבוד במשרד כמו שלו. נראה יותר כמו איזה לוקיישן מסדרה בריטית מאשר משרד של מתכנתים.

משם לארוחת ערב מוקדמת בQuizzno's, והלאה, לאיזה ארט שואו שג'ון (חבר של עמנואל ובחור חביב בפני עצמו) המליץ עליה.

הגיעונו לארט שואו. אמנות נחמדת בGallery 1988, שם נתקלנו בדניס, עובדת בMOCA

במוקה יש תערוכה של מורקאמי, שהלכתי אליה עם עמנואל וג'ון לפני שבועיים, ודניס סיפרה שברגע האחרון הם הצליחו לשכנע אותו להעביר הרצאה במוזיאון, אז יש מצב שגם לשם אגיע ביום ראשון.

בכל מקרה, את ג'ון פספסנו (הוא היה והלך עוד לפני שהגענו לסביבה), אז הקפצתי את עמנואל הביתה.

איך שאני באה לפנות שמאלה ולעצור לו, מגיע מימיני רכב. בחורצ'יק על אופניים ככל הנראה עצבן אותו, כי הנהג עצר, פתח את הרכב, זרק כוס עם שתיה על הבחורצ'יק והאופניים, יצא מהרכב והתחיל להרביץ לבחור על האופניים. בלי לחשוב פעמיים הרבצתי קצת גז ועשיתי סיבוב קטן לפני שחזרתי למקום. פאקינג נאסטי ביטינג זה לא בשבילי.

Halloween Carnival at WeHo

Is where god’s wrath must be upon people.It starts out nice. stages all around, people in ridiculous costumes. that’s at 7 pm.by eight thirty I get to meet Mark. Mark’s asking if I‘m on my own. I tell him I‘m getting married in less than two months. ”So you‘re single for the next few months“. NO.It continues with a conversation with an israeli guy. Gil is living up the american dream. he’s a film producer. for gay porn films, being shot mostly in Brazil. He seems to know every guy or girl walking down the street. they talk business.Marshall, Hannah and Judd suddenly appear. I met Marshall and Hannah at Maddy’s birthday party last month. They invited me to join them already then, so I join them.

This is where hell breaks loose. Costumes are fine, having a night to walk freely is pretty nice, everyone happy and friendly. That’s when I notice the guy with the butt sticking out of the few ropes he’s wearing, trying to look like a Master or a Slave, probably hasn‘t put much thought to it, the important thing is to show the body.

 

Nice bodies. WeHo is a city established in 1984, populated with a large gay community (and a whole bunch of russians). Pretty young boys walking in couples, seems like they all bought their costumes at the nearest strippers‘ shop.

 

Stripper cops taking pictures with real cops. still smiles. but the place fills up.

 

Think about Rabin square in the first event in memory of Yizhak Rabin. packed so it’s impossible to walk around. surrounding streets are also filled with people. long lines to stores.

 

now multiply Rabin square at that event by 5 or six. a mile of Santa Monica blvd was blocked for the event. From the corner of La Cienega to the Corner of Doheny. PACKED. guys in nothing but thongs walking extremely close.

 

Hanson’s playing at the far end, and we try to make our way through. half an hour later (and a 10 minute break from the crowd) – and we‘re there. just on time for Mmmmbop. Marshall disappears to see a friend, Hanna and I dance ridiculously, Judd is looking at us shocked and a cloud of pot in the air around us.

 

Hanson’s girl (lead singer, I suppose) mistakenly thinks he’s a rockstar, as he walks up to sing some famous rock‘n‘roll song I can‘t remember due to the amazing moments of the guy shaking a girl’s hand. Hannah and I start screaming like two teenagers. Some childhood dreams, I guess, are best not fulfilled. Watching Hanson live was on of them.

 

http://www.flickr.com/photos/sharonchin/1814345699/

 

We hardly squeeze our way out. My back is aching bad. Half an hour later we get to La Cienega corner, to the liquor store, where Judd purchases a cheapass bottle of vodka. That’s my cue to go home. the walk home never seemed longer.

 

people are everywhere. making me slow down. I boost up Yishmael (my iPod), play some metal and starts cutting through the crowd. the mass of people freaks me out. Next Contestant by Nickleback playing. then some Beat69, a little more Nickleback gets me home safely.

 

Only now, as I wrap up this post, does the panic from the amount of people slowly wears off.

 

Tomorrow, hopefully, the internet will be filled with pictures from the event.

 

check out pictures here:
http://www.flickr.com/photos/leadsalad/1812792191/

 

http://www.flickr.com/photos/13721423@N00/sets/72157602823444018/

 

http://www.flickr.com/photos/faekeeper/sets/72157602826455763/

 

(just browse around the albums)

 

Night y‘all.

work tomorrow

נסיון שני לעדכון מה9 בספטמבר

ש לי אינטרנט…
לפחות, יש את הקופסא (מודם) של האינטרנט. האינטרנט עצמו החליט לא לעבוד לי על הלפטופ. זמני ההמתנה בתמיכה הטכנית היו גורמים להתמוטטות של כל ספקית נורמלית, אבל לא. כאן אנשים כנראה סבבה עם המתנה של 25 דקות לתשובה.אז הנה סקירה ברורה על העבודה שלי:
אני עובדת בחברה בשם סאנגארד שנותנת שירותים לכלמיני אוניברסיטאות וקולג‘ים.
העבודה שלי בתכלס היא בקולג‘ שנקרא מאונט סנט מארי (קולג‘ קתולי לנשים בעיקר), שיש לו שני קמפוסים.
הקמפוס הראשון – דוהני – נמצא בדאונטאון. הוא יפה, פסטורלי, עם המון דשא ובתים עתיקים (עד כמה שהם יכולים להיות עתיקים במדינה שקיימת רק 200 פלוס שנים)

800px-052607-011-dohenymansion.jpg

הקמפוס השני – שאלון (נא לקרוא במבטא צרפתי) – נמצא בשכונה נורא מגניבה בשם ברנטווד, על חתיכה של הר.

כל הבניינים בנויים על ההר ויש המון מדרגות לרוב המקומות שאני צריכה להיות בהם. באופן טבעי – אני לא יוצאת מהמשרד…
אני ממוקמת בדרך כלל בקמפוס בשאלון.

המשרד שלי נמצא בסוג של חדר מורים. מיקום אידיאלי לסוג העבודה שלי (לעבוד עם מרצים, לוודא שהם מכירים אותי וחשים בנוח לדבר איתי) – הבעיה היחידה היא מכונת הצילום.
במשרד שלי –
AKA faculty development center – H300
יש מכונת צילום שלא שייכת לשם, אבל הציבו אותה במקום לפני 4 שנים בערך.
כשהמכונה פועלת, היא עושה רעש של מטוס F16 ממריא.

סטפני (האחראית עלי) ישבה אצלי במשרד יום אחד והתחילה במסע טלפוני למצוא לי משרד אחר או להעיף את המכונה קיבינימט. עוד נגלה מה קורה.

עובדים אחרים של סאנגארד בקמפוס הם:
מל – מתכנת שחור שבאופן טבעי הוא גם נגן ג‘אז (פשוט נדרש, לא?)
היפ, פרנק וקן – טכנאי פי.סי אסייתיים.
דיפאק – מנהל מערכת ותמיכה לסטודנטים. הודי
וכל ההנהלה – וואספים נחמדים.
נורא סטריאוטיפי, נורא משעשע :)

אני משתמשת בימים אלו בתחבורה ציבורית, יען כי לא בזין שלי ללכת להתחיל את התהליך הארוך בדרך לקבלת רשיון (זה פשוט להוציא רשיון מחדש, עם כלמיני דברים מעצבנים בדרך)
בראש השנה ויום כיפור אצטרף לתפילות שמארגן אירגון בשם אש (aish)
שהוא ארגון של בעלי תשובה או משהו בסגנון, אבל גם המקום היחידי שדואג למקום לתפילות במחיר סביר (וזה כל כך חשוב במקום שבו כרטיס בבית כנסת רגיל לחגים עולה בערך 250 דולר)

חוצמזה – יש לי דירה נחמדת ביותר, עדיין לא מרוהטת אבל הודות לסטפני ויהודה יש את כל הדברים הבסיסיים.

בכל מקרה – אתמול הלכתי למסיבת בריכה לכבוד יום ההולדת של בארי, אצל בטסי וברי, בלונג ביץ‘. הגעתי לשם עם נת‘ן, הבן ועם כריסי החברה שלו. נהגת שודים הגברת… הלב שלי באמת נפל לתחתונים כשהתצ‘קמקתי לי במושב האחורי ברכב עם 2 דלתות.

ביומולדת פגשתי שוב את מאדי, הבת המגניבה שחזרה השבוע מפסטיבל burning man במדבר.

היא הציעה לי לבוא איתה לאיזו תערוכה/הופעה בצ‘יינהטאון בלוס אנג‘לס, וקפצתי על ההזדמנות. סופסוף משהו לעשות…

הגענו למקום ממש קטן ומגניב. ביומיום הוא משמש כמרכז אספקה של מריחואנה רפואית, בלילה יש תערוכות. ליז ומורגן (חברים של מאדי) הופיעו. הוא על הבאס, היא שרה, עוד בחור נורא מוזר הביא אותה בקלידים ובשירה מעניינת
(I want you to want me – זה מהפסקול של 10 דברים שאני שונאת אצלך)
אח“כ הביא קצת כיבוד, אלכוהול, והכל בתמורה לתרומות לפי בחירה אישית.

יצאתי החוצה לסיגריה (אתמול חרגתי קצת מה2 היומיות שאני מעשנת לאחרונה) ופגשתי שם את סאם – מתנדב במקום, את ריצ‘רד שהיה זה שהקים את מרכז המריחואנה הרפואית הראשון בלוס אנג‘לס בשנת 96, ומנהיג המאבק לליגאליזציה או משהו בסגנון.
את מייקל – שחקן משעשע שסיים כרגע סרט בפולין או משהו כזה, עם בגדים מגניבים ולק כתום ברגליים.
את לורנזו – בחורצ‘יק שעושה קייטרינג לאירועים ובסוף מסתבר שבכלל קוראים לו לורנס אברהמס, בחור יהודי.
ראיתי שם גם את אלן, ועוד מייק, וליז, ולא זוכרת כבר את מי. הרבה אנשים נחמדים.

תמונות עדיין אין. יהיו כשסופסוף אקנה מצלמה (או כשאיתי יגיע, מה שיבוא קודם)


*צ‘ד – אם הפוסט הזה נראה לך מוכר… אז… זה בגלל שעיבדתי קצת את המייל שכתבתי לך. אוהבת ילדונת :)

** עדכון – יש אינטרנט. כבל רשת היה דפוק

והיום בתוכניתנו – המשעשעים

ShrinkG – הידוע בכינויו ג‘ים גורדון. פסיכולוג, מרצה בהר הקדושה מרים ודוד חביב שמעביר anger management programs, וגם סוג של ”מפעיל בסיס“ בגרסא האמריקאית למשמר האזרחי – הביא אותה בסרטון משעשע ביותר.

http://myspacetv.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoid=15189915

עם יותר מ700,000 כניסות (חצי מהם בשבוע האחרון) — הביא לי חיוך לפנים אחרי סופשבוע קצת מתסכל (אינטרנט בלאט, עכשיו פועל, הכבל היה דפוק…)

I'm not a homeless person anymore

הודות לאחי המדהים מצאתי סופסוף דירה.
אחלה דירת סטודיו, חדר גדול, מטבח עם מקום לשולחן וכסאות, שירותים-אמבטיה.
רצפת עץ, לינוליאום ובלטות (בחדרים שונים)

נחמד נחמד…
אז אלף תודות ליצחק אחי האהוב שעזר לי להתחיל.
לבטסי (חברה של דודה ג‘ואן) על הבית החם והאוהב ביום חמישי ולבת שלה – מאדי, על הטרמפ חזרה לעיר בשישי בבוקר.
לסטפני על העבודה, העזרה, התמיכה והמקום להניח את הראש בשישי ושבת בלילה.
ולאילן, בעל הבית, על המקום לגור :)

יאללה, לנקות, לשטוף, ולעבור.

מחר מתחילה עבודה :)